Kaf HaChaim on Orach Chaim 25:80 כף החיים על אורח חיים כ״ה:פ׳

פ) שם מי שמניח תפילין של יד ובירך ובתחלת ההדוק נפסק וכו'. משמע דאם הדחן ואח"כ נפסק הקשר דצריך לברך דכבר נגמרה המצוה. וכ"כ ב"י. וכתב דברי חמודות אות נ"ט זהו לפי שיטתו של הב"י דבחולץ ע"מ להחזיר צריך לברך וכו' אבל לרמ"א שפסק כהטור דאין חוזר ומברך בחולץ ע"מ להחזיר אפילו בכה"ג נמי א"צ לברך וקשיא על רמ"א שלא הגיה בש"ע על מה שדקדק לכתוב בתחלת ההדוק עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות יו"ד, אמנם המ"א ס"ק כ"ג כתב וז"ל דזה הו"ל כנשמטו ממקומם דצריך לברך לכ"ע וכ"מ דעת רמ"א שלא הגיה כאן כלום ואף דבב"י וד"מ משמע דלהיש אומרים דלעיל גם כאן א"צ לברך נראה לי שחזר פה בש"ע מטעם שכתבתי מיהו לפי מש"ל בשם של"ה אף בנשמטו א"צ לברך לדידן עכ"ל. אבל הט"ז ס"ק י"ב וי"ג כתב דאף לסברת הש"ע לא יברך אפילו בנפסק אחר ההדוק דהא ברכת להניח קאי גם על של ראש וא"כ כ"ז שלא הניח תש"ר עדיין עסוק במצוה השייך לאותה ברכה ומה שעשה קשר לתש"י הוא ג"כ מתיקון המצוה והוי כמ"ש אח"כ בש"ע דאם הותר של יד קודם הנחת של ראש מהדקן וא"צ לחזור ולברך וחד טעמא הוא אלא דבב"י היה מסתפק אם יש חילוק בין הותר לנפסק וסמך על המעיין. אבל בש"ע לא כתב אלא דבר הברור דהיינו בנפסק בתחלת ההדוק א"צ לברך ואילו אחר ההידוק לא כתב כלום אלא העתיק הדברים של הראב"ד שמהם יש ללמוד דה"ה לנפסק שא"צ לברך אפי' אחר ההדוק כ"ז שלא הניח ש"ר יעו"ש. וא"כ נמצא בנפסק הקשר אחר ההדוק לדעת הט"ז אפי' לדעת מרן ז"ל א"צ לברך ולדעת הדברי חמודות הוא לדעת הטור ודעמיה. ולדעת המ"א היא דוקא לדעת השל"ה. ונ"מ בין הטעמים הנז' דלדברי חמודות ומ"א אין חילוק בין נפסק קודם הנחת תש"ר או אח"כ אבל לדברי הט"ז הוא דוקא קודם הנחת תש"ר אבל אם נפסק אחר הנחת תש"ר כיון שנגמרה עסק המצוה צריך לברך. ועל כן משום דספק ברכות להקל אין לברך בכל גוונא בין אם נפסק קודם הנחת תש"ר או אח"כ. ודע דכל זה כגון אם הוא יודע לעשות הקשר או שיש אחד אצלו שיודע לעשות אבל אם אינו יודע לעשות וצריך לילך לחזור אחר אומן שיעשה לו אין לך הפסק והסח הדעת גדול מזה וצריך לחזור ולברך: