Meiri on Avodah Zarah 13 מאירי על עבודה זרה י״ג

עבר ולקח באותן חנויות ופרע בהם מכס כל מה שלקח אסור בהנאה בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ואם הניחו לו את המכס אם הוצרך על זה לעשות כבוד לגוף הע"ז אסור ואם לאו מותר ולמדת שמותר לקבל מהם הנחת המכס וא"כ מה שאמרו כאן יניח נמצא נהנה פירושו נהנה מן הריח הא קבלה להנחת המכס מותר שהרי מותר אף להשתדל בכך וכמו שאמרו במסכת נדרים ס"ב ב' שרי ליה לאינש למימר עבדא דבי נורא אנא ולא יהיבנא מכסא ואע"פ שיש לפרשה לדעתנו דוקא בבי נורא שהוא שם משותף אף לתורה כמו שבארנו שם מ"מ נראין הדברים להתיר בדיעבד או שנפרש נמצא נהנה בהנחת המכס ומצד שהוא צריך לעשות לה כבוד בכך וזו שבנדרים לא הותרה אלא שהוא דבור בעלמא:

ירוד שהזכרנו סתמו של ע"ז ויום איד וזה שבארנו שיש בה מכס לכמרי ע"ז דוקא בלוקח מן התגר לפיכך אין לוקחין מן התגר ואם עשה אסור על הדרך שביארנו הן שדרכם ליטול המכס מן הלוקח הן מן התגר הואיל ומ"מ המכס מגיע להם על ידי הלוקח ר"ל בסבתו אבל מבעל הבית מותר אע"פ שיש כנופיא והוא כעין יום איד אחר שאין נוטלין משם מכס מעתה הולכין לירוד של גוים ולוקחין מהם בהמה ועבדים ושפחות הן גוים הן ישראלים הן משוחררים בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם ר"ל שבכתיבת השטר נשמר מכמה ערערים וי"מ כמציל מידם על הדברים עצמם ופירושו כמפרישם מידם מלשון ויצל אלהים כלומר שהוא ממעטם ודוקא מבעל הבית כמו שבארנו שאין שם מכס ואם היה אותו מקום מקום שנוטלין מכס אף מבעל הבית אסור אף בבעל הבית אא"כ בבעל הבית שאינו קבוע למכור ואין המוכסים נותנין לב עליו וכבר בארנו שדברים אלו כלם בזמנם נאמרו שהיו אותם הגוים אדוקים בעבודת האלילים אבל עכשיו פסקה עבודת האלילים מרוב המקומות ולפיכך אין צורך לדקדק בהם בדברים שדקדקו בהם בחדושין ישנים ובתוספות כלל:

אע"פ שגזרו טומאה על ארץ העמים וצריך לכהן להזהר ממנה אם היה צריך לדון ולערער בה ולא היה דרך אלא בה מותר לו ליטמא בה וכן בבית הפרס וכבר ביארנו ענינו במסכת חגיגה ובמסכת ברכות וכן מותר לו ליטמא בארץ העמים ובבית הפרס לדבר מצוה כגון לישא אשה או ללמוד תורה ואפילו היה לו מי שרשאי ללמוד הימנו בארץ ישראל שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד:

זה שהתרנו לצאת לישא אשה דוקא בדעתו לחזור הא בשאין דעתו לחזור אסור וכמו שאמרו ההוא דנפלה ליה יבמה בחוצה לארץ אתא לקמיה דרב יהודה אמר אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו וזה ירד אחריו:

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה שסתמן של אלו לבדק הבית ואין שם בית ויבא לידי מכשול ואם הקדיש או העריך או החרים בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח ואינו צריך שחיקה שכל ים המלח אינו צריך שחיקה ואם הוא עבד מניחו ואינו משתמש בו כלל ואם נפל לבור אינו מעלהו ועקור זה שאמרו לא עקור פרסות כשאר עקורין משום בזיון קדשים אלא שנועל דלת בפניה והיא מתה מאליה ומ"מ לא משום צער בעלי חיים נאסר שהרי התירו בפירוש באמרו ואת סוסיהם תעקר:

פדה הכל על שוה פרוטה הרי זה פדוי ומאבד את הפרוטה והשאר מותר כמו שיתבאר במקומו שהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחול ולכתחלה צריך שיחללנו על שוה סלע כדי שיתפרסם הדבר כמו שהתבאר בערכין ויש אומרים שלא נאמר כן אלא בקרקע שאי אפשר לאבדו ואין זה כלום שהרי בפרק הזהב נאמרה במטלטלין וכן י"מ שמשיצאה מרשותו אינו יכול לפדותה אלא בשוויה על הדרך שחלקו בין באה ליד גזבר ללא באה ליד גזבר לענין אם מותר לשנותה אם לאו ואין נראה לי כן שבזמן הזה איך יצאה מרשותו וכן י"מ שבבהמה מיהא הואיל ויש במינה קדושת הגוף אין נפדית אלא בשוויה וכל אלו דברי נביאות ומה שהביאם לכל זה הוא ששואלים מפני מה אמרו תעקר והרי יש בה תקון בשוה פרוטה ואין זו שאלה שהדבר כך הוא כל שהוא רוצה בקיום הקדשו דינו הוא שבהמה תעקר ועוד שהרי דברי שמואל בזמן האמוראים נאמרה ולא בימי התנאים:

קדשי בדק הבית אין בהם איסור שחוטי חוץ כמו שיתבאר במסכת יומא ס"ג ב' ואעפ"כ הקדיש בהמה בזמן הזה לא ישחטנה שמא יבא מזה לידי מכשול אכילה:

חכמי האחרונים מסכימים במי שמקדיש עכשו סתם שהוא לעניים מפני שכך הורגל בלשון בני אדם ויש בזה ראיה במסכת נדרים במשנת אין בני גליל מכירין בתרומת הלשכה וכן כתבוה גאוני ספרד בפרק בית כור ומ"מ בלשון ערך וחרם מיהא אסור שאין זה לשון בני אדם אצל הקדש עניים:

המטיל מום בקדשים בזמן שבית המקדש קיים לוקה שנאמר כל מום לא יהיה בו קרי ביה יהיה מבנין הדגוש ובזמן הזה הואיל ואינו ראוי להקריבה אינו לוקה אלא שמ"מ עבר בלאו ויש פוסקים שאין בה אלא איסור חכמים ואף סוגיא זו מוכחת כן אלא שגדולי המחברים כתבוה כדעת ראשון אף בעלת מום אסור לעשות בה מום אחר בזמן שבית המקדש קיים שהרי מ"מ ראוייה היא לדמים ומ"מ אינו לוקה הואיל ולא היתה ראויה להקרבה:

הקדיש בהמה תמימה לבדק הבית אף זה אסור לעשות לה מום בזמן המקדש שהרי לא יצאה מידי מזבח וכמו שאמרו המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אין נפדים אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אלא שאינו לוקה וי"א שאף זה אסור סופרים ובזמן הזה יש בו איסור מדברי סופרים:

הגוים ר"ל עובדי האלילים שהוזכרו תמיד במסכת זו ורועי בהמה דקה שסתמם מגודלים ומשוקעים בגזל עד שנעשה להם כהתר ואין מקבלים על זה שום תוכחה אין מזיקין אותם בידים ואם הוזקו מאליהם אין חובה עלינו מן הדין להשתדל בהצלתם:

המשנה החמישית והכונה בה עם כונת כל המשניות שלאחריה לבאר בהם מה שיעדנו בחלק השלישי ממה שמשאו ומתנו בהם אסור לעולם ואמר על זה ואלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובלין ובנות שוח ופטוטרות ולבונה ותרנגול לבן ר' יהודה אומ' מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולים ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לע"ז ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור ר' מאיר אומר אף דקל טב וחצב ונקליבס אסור למכור לגוים אמר הר"ם אצטרובלין הם הנקראים בערבי קצ"פ קרי"ש והם הקטנים מן אצרובה ובנות שוח מין ממיני השקמה ופטוטרות הן הענפים שנתלין בהם הפירות ומה שאמ' ר' מאיר דקל טב ר"ל פירות דקל לפי שהפירות הטובים קרבים לע"ז וחצב קנים שעושין מהם הסוכר ונקליבם מין ממיני העשבים המעולים ומה שאמר ר' יהודה אין מקריבין חצב לע"ז ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירות אסור ר' מאיר אומר אף דקל טב וחצב ונקליבס אסור למכור לגוים והלכה כר' מאיר שאוסר למכור דברים אלו כדי שלא יקריב מהם לע"ז:

אמר המאירי אלו דברים שהם אסורין למכור לגוים כל השנה מפני שדברים אלו הם דברים שאינן מצויין כל כך והם מהודרים לתקרובת מצד שיש מהם מינים הרבה ואלו הם החשובים במינן ועם כל זה אין הוצאתם יתירה ומתוך כך כשרואין אותם לבם עליהם לע"ז ולוקחין ומקריבין אף בלא יום איד או מניחין אותם ליום איד הסמוך אע"פ שיש שם כארבעה או חמשה ימים או יותר לפי הענין אצטרובלין פי' בגמ' פירא דארזא וקצת מפרשים פרשו בה שהוא מין ארז יפה ענף ומוציא פירות וכשרואין מהם ענפים שפירותיהם מחוברים עמם מתוך הדורם ומתוך שאינם מצויים נותנין לב עליהם להקריבם כך פירשו רבים והדברים מתמיהים שלא מצינו במיני הארזים שום פרי חשוב שיהא ראוי לתקרובת ועוד שבמדרש נראה שהאצטרובלין גדלים בשבלים ונעשים ערמה כחטים שהרי אמרו בטנך ערמת חטים והלא ערמת האצטרובלין יפה משל חטים אמרו וכן הדבר אלא אין העולם לעמוד על האצטרובלין בלא חטים ומתוך כך נראה לגדולי המפרשים לפרש שהאצטרובלין הם עטרות שובלין של חטה לבנה שהשבלים גדולים בקומה והגרעינים גסים הרבה וכשנמרחו הם נקראים חטים והוא שאמרו על זה בגמרא סתמן חטי חיווראתא ומותר שמאחר שנמרחו אינם מתבקשים לתקרובת מן הסתם אלא לגלוסקאות יפיפיות אלא שכשהם בשובליהם כעמרים נקראים אצטרובלין ואותה שעה הם ראויים לתקרובת ומה שנקראו פירא דארזא על שם חשיבותם והוא שאמרו בפרק קורדיקוס לייתי שב חיטי ארזנייתא ונקלינהו אמרא חדתי ושאר מיני חטים נקראים חטים סתם וי"מ פרי עץ שמן שנקרא העץ פי"ן והפרי נקרא פינייא"ה ושמא הוא ממיני הארז שהארז הרבה מינין יש בו ואף בערוך פי' בסוגיא זו אלכסין והאצטרובלין ומוכססין פירות חשובים ממיני הארזים ותולין אותם לפני ע"ז ובנות שוח ופטוטרות פי' בגמ' בנות שוח בפטוטרותיהן ר"ל תאנים לבנות בעוקציהם והם בחירת המין ביופי וכשמוצאין אותם בכורות בעוקציהם מקריבים אותן לע"ז אף בלא יום איד ולבונה פי' בגמ' לבונה זכה והוא מין חשוב שבה וכשמוצאין אותה לוקחין אותה או להקריבה לאלתר או להצניעה ליום איד ותרנגול לבן שהיה דרכם ליתן לב עליו מתוך שאינו מצוי ר' יהודה אומר מוכר הוא לו תרנגול לבן בין שאר התרנגולים מכיון שקונהו עם אחרים הדבר מוכיח שאין כונתו לע"ז הא תרנגול לבן בלבד אין מוכרין לו אפילו בסתם אא"כ עשה בו מעשה הפוסלו מלהקריב כגון תרנגול שיהא קוטע את אצבעו שאין דרכם להקריב חסר לע"ז ושאר כל הדברים סתמן מותר אע"פ שהוא מחזר אחר המובחר שבמין מוכרין להם כל השנה ואין מכירתן אסורה אלא שלשה ימים לפני אידיהן ופירושן כגון שאומר לע"ז אף מתחלת השנה אסור ר' מאיר אומר אף דקל טב חצב וכו' פי' בגמ' פירות של דקל המובחר ולא דקל ממש שאם כן אף הפחותים נאסרו שהרי אין מוכרין להם במחובר לקרקע כלום חצב ונקלבים הם מיני בחירה ידועים אצלם ואין מוכרים אותם להם וי"מ חצב קנה הסוכר ובגמ' פי' קשבא והוא מין אחד של תמרים ונקלבים פי' בגמ' קורייטי ובמסכת ברכות פרק זמון פי' גדולי המפרשים קורייטי קורטין של חלתות והיו משתמשין בה הרבה לחזק חדות הסמים ובערוך גורסים נקלווס ובתלמוד המערב שבמסכת ברכות ר' עיננא בר סיסאי כד הוו משלחין ליה מבי נשיאה נקלווסין הוה שביק לון לבתר מזוניה ומברך עליהון והוא מין ממיני פת הבאה בכסנין:

זהו ביאור המשנה וכלל הדברים בענין זה לפי מה שהתבאר בגמרא כך הוא: