Meiri on Avodah Zarah 37 מאירי על עבודה זרה ל״ז

כבר ידעת שהגט הנתון על דעת שלא יחול אלא לזמן שצריך שיחול הגט קודם מיתת הבעל שאם לא כן אינו גט שאין גט לאחר מיתה מעתה האומר לאשתו הרי זה גיטיך מעכשיו ולאחר שנים עשר חדש או מעכשיו אם לא באתי בסוף שנים עשר חדש או הרי זה גיטיך על מנת שלא אבא בתוך שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט שכבר חל למפרע מעכשיו שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי ומ"מ אע"פ שבידוע שלא יבא לשנים עשר חדש לא תנשא במקום יבם עד שיעברו שנים עשר חדש שאין תנאי הגט נגמר עד שנים עשר חדש אמר הרי זה גיטיך לכשיגיעו שנים עשר חדש ולא אבא ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט כלל שהרי לא רצה שיחול הגט עד סוף שנים עשר חדש וכבר מת וכן אם אמר הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש אינו גט על הדרך הזה בעצמו אם אמר הרי זה גיטיך לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה אינו גט אמר על מנת שתזרח החמה או מעכשו ולכשתזרח החמה ומת בלילה הרי זה גט ולא תנשא במקום יבם עד שתזרח אמר אם תזרח אינו גט כמו שיתבאר במקומו:

כשם שלענין גט אמרו שאין גט לאחר מיתה כך לענין שטר מתנה אמרו שאין שטר לאחר מיתה ואעפ"כ אם כתב בשטר שיהא פלוני קונה שדה זו לאחר מיתה אע"פ שלא כתב מעכשו או מהיום הואיל וכתב בה זמן הזמן מוכיח שמחיים הקנה אלא שלא יזכה בפירות עד לאחר מיתה שאלו לא היה בדעתו להקנות אפילו הגוף עד לאחר מיתה לא היה כותב זמן ומאחר שיש לדון בלשון הזה שיהא הגוף קנוי מעכשו והפירות לאחר מיתה דנין בו כן ובגט מיהא אין מקום לומר כן:

כבר בארנו במסכת חולין נ"ט א' על החגבים הנמצאים בשדות ובכרמים והם מין עוף שיש מהם הרבה מינים והרבה שמות חלוקים להם מהם בלשון מקרא כגון ארבה סלעם חגב חרגול ודומיהם ומהם בלשון תלמוד כגון איל קמצא וסוסביל שושיבא זחל ודומיהם מהם טמאים ומהם טהורים וסמני טהרתם התבאר לשם שהם ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסלים והם שני כרעים ארוכים לבד ארבע רגלים שהם סמוכים לצוארו לנתר בהם על הארץ ושיהו כנפיו חופין רובו ר"ל רוב ארכו ורוב היקפו ואע"פ שאינו רוב הנכר הואיל והוקף ברוב כל שהוא ואין מדקדקין בין שראשו ארוך אע"פ שרוב טהורות אין ראשן ארוך וכן בשאר דברים שהוזכרו במסכת חולין ומ"מ דוקא שהם נכללים בלשון העם במין חגב וכבר התבאר הכל במסכת חולין:

משקה בית המטבחים שבעזרה והוא הדם היוצא משחיטת הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורים לגמרי ולא סוף דבר שאין מטמאין שאר משקין אלא שאף הם עצמן אינם מקבלים טומאה וכן אין מכשירין שום אוכל לקבל טומאה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

הנוגע במת טמא טומאת שבעה אבל הנוגע באדם זה אינו טמא מן התורה אלא טומאת ערב אפילו היה הראשון מחובר במת עדין בשעה שזה השני נגעו ומ"מ מגזרת חכמים כל שכיוצא בזה ר"ל שהראשון מחובר עדין למת בשעה שזה השני נגעו אף השני טמא טומאת שבעה ומ"מ התבאר במסכת נזיר מ"ב א' פרק שלשה מינין שלא נאמר כן אלא לענין תרומה וקדשים אבל לנזיר ולעושה פסח אפילו בשעת חבור אינו טמא אלא טומאת ערב:

הלכה רווחת לענין טומאה שכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא וברשות הרבים טהור ואף אם בא לישאל מטהרין אותו לגמרי ומ"מ מגדולי החסידים היו משיבים לשואליהם דרך עצה לילך ולטבול ולצאת מידי ספק: