Meiri on Avodah Zarah 53 מאירי על עבודה זרה נ״ג

המשנה החמישית והכונה לבאר בה תכונת הבטול והוא שאמר כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חסרה בטלה רקק בפניה השתין בפניה גררה וזרק בה את הצואה אינה בטלה מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכמים אומרים לא בטל אמר הר"ם פי' פחסה החליקה ואמרו כשפחסה בפניה הוא כשהחליק בפניה עד שהסיר צורת פנים באותה שעה תבטל אבל כשהחליק שאר גופה כשלא חסר ממנה כלום אינה מבוטלת ומחלוקת ר' וחכמים הוא כשמכרה לגוי אבל כשמכרה לצורף ישראל דברי הכל בטלה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כיצד מבטלה קטע ראש אזנה ראש חוטמה ראש אצבעה או שפחסה אע"פ שלא חסרה ר"ל שמיעכה בקורנס ופי' בגמ' דוקא בשפחסה בפניה ששווה בליטת צורתה אבל אם רקק או השתין בפניה או שסחבה או זרק בה את הצואה וכל כיוצא בבזיונות אלו אינה בטלה שכן דרכם עליה בשעת הכעס וכן הלכה ומ"מ י"מ דוקא בשעשה כן לעתים רחוקות דרך אקראי ודנין בו שמתוך הכעס הוא אבל אם ראינו אותו מתמיד בכך בטלה והרי אמרו באפרודיטי זו עומדת על פי הביב והכל משתינין בפניה ולא אסרה תורה אלא את שנוהג בו מנהג אלוה ולי נראה דאפרודיטי שאני שמתחלתה עשו לה כך ולא חל עליה שם עבודה של כבוד אבל זו שנעבדה בכבוד וחל עליה שם ע"ז לא נתבטלה בכך אפילו ראינוהו מתמיד עליה שמא כעסו הוא שנמשך עליו לסבה ידועה אצלו וכן שזו של אפרודיטי הכל עושין כך וכמו שאמרו והכל משתינין בפניה אבל זו שזה לבדו הוא שעושה כך אינו אלא כעס בעלמא:

מכרה או משכנה ר' אומר בטלה ושמא תאמר לדברי ר' והרי בברייתא אמרו לוה עליה לא בטלה וודאי ר' היא דאי רבנן מאי איריא לוה הא אף במכרה לא בטלה אלא ודאי ר' היא ואמר שבלוה עליה לא בטלה פירוש הדברים במשנתנו שמשכנה כעין מכירה כגון שהרהינה והגיע הזמן וחכמים אומרים לא בטלה והלכה כחכמים וטעם הדברים דאי גוי הוא מימר אמר פלח לה ואי ישראל הוא מימר אמר איידי דדמיה יקרים מזבן לה לגוי ופלח לה ואפילו היה הגוי או הישראל צורף שהדברים מראין בו שלהתיכה לקחה אין אומרין כן שאם גוי הוא עבודתו חביבה לו יותר ואם ישראל הוא נותן הוא עיניו על הריוח המזדמן לו במכירתו וא"כ הלכה כלשון האמור בגמרא אף בצורף גוי וצורף ישראל מחלקת ובכלם אמרו חכמים לא בטלה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו כלשון אחר שבגמרא דדוקא במכרה לגוי אפילו צורף או לישראל שאינו צורף הא אם מכרה לישראל צורף ביטלה שהרי מסתמא להתכה הוא לוקחה והוא סבר וקביל ושאר הפוסקים חולקים לפסוק שאף לישראל הצורף לא בטלה כמו שכתבנו וכן עיקר ויש פוסקים בזו דעת שלישית והוא שכל שמכרה לישראל בטלה אע"פ שאינו צורף ואין הדברים נראין ומ"מ כל שמכרה בפירוש להתיכה ודאי בטלה וכמו שאמרו בגמרא מכרה לחבלה מאי טעמא דמאן דאמר לא בטלה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הלוקח גרוטאות של כסף מן הגוים ומצא בהם ע"ז אם נתן מעות ולא משך הואיל ועדין ברשות הגוי הוא לא יקבלנה אא"כ יבטלנה הגוי ודיו בבטול שהרי אינה שלו עדין ואף לדעת האומר שהמעות קונות בגוי מ"מ מקח טעות הוא והואיל ולא קבל הע"ז עדין יקבל מעותיו ואם משך ולא נתן מעות יחזור ויבטלנה ואח"כ יקחנה אם ירצה שאע"פ שמשיכה קונה מ"מ משיכה בטעות היא ואינה שלו עדין ואם נתן מעות ומשך יוליך הנאה לים המלה ואע"פ שהכל בטעות אין רשאי להחזירה ולקבל מעותיו שיראה כמוכר ע"ז לגוי ואפילו היה לוקח זה צורף ישראל או שתדון כל ישראל בזה כצורף אע"פ שסתם גרוטאות להתיכן ניקחות לא נתבטלה במקחו אף לדעת גדולי המחברים שכתבנו שהגוי עצמו אפשר שלא על דעת ע"ז מכר:

התבאר בפרק אחרון ס"ד א' על גר וגוי שירשו את אביהם שעד שלא באו לרשות הגר יכול הגר לומר לגוי טול אתה ע"ז ואני מעות אתה יין נסך ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור ושם יתבאר טעם הדבר:

כבר התבאר במשכנה שאף בצורף ישראל לא בטלה נפלה עליה מפולת ולא פנוהו או שגנבוה ליסטים ולא תבעוה אינה בטלה בכך:

הלכו בעליה למדינת הים והניחוה אם הלכו על דעת חזרה אע"פ שלא חזרו לא בטלה ואם נתברר שהלכו על דעת שלא לחזור הרי היא בטלה:

מה שכתבנו לדעתנו במכרה שלא בטלה ולשטת גדולי המחברים שכל שמכרה לגוי או לישראל שאינו צורף שלא בטלה דוקא בע"ז עצמה שאם מוכרה לגוי סובר הוא עובדה ואם מוכרה לישראל הואיל ודמיה יקרים אף הוא מוכרה לגוי אבל משמשי ע"ז כל שמכר בין לגוי בין לישראל בטלין וכן בנויי ע"ז שנודע הוא שאין דברים אלו נערכין כל כך אצל הלוקח או שמא אין בהם סימן להכר והוא שנאמר בתוספתא כלים המשתמשים בגופה אסורים שלא בגופה מותרין אף כלים המשתמשים בהם בגופה גנבום כומרים ומכרום מותרין והתבאר עוד שם שאף כלים שגופה לבוש בהם גנבום כמרים ומכרום מותרין וכן כתבוה גדולי המפרשים:

כבר ביארנו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהשתחואה לבד ושאף מה שנעשה ע"י גוי מתבטל על ידו גם כן מעתה מפני מה נצטוו בשריפת האשרות בכבוש הארץ והלא כל הארץ וכל המחובר לה ירושה היתה לישראל מאברהם ואילך מכח מצות השם והרי היא אצלם כמוחזקת והיה לנו לומר שלא היה כח ביד גוים לאסרה ואם מפני אותן שנעבדו בימי אברהם ואין ברירה איזו קודמת ואיזו מתאחרת מ"מ יכריחום בבטולם ודיין בכך הא לא נאסרו אלא שמשעה שעבדו ישראל את העגל ואוו לאלוהות הרבה גלו בדעתם שדעתם נוחה בעבודות אלו וכל שהיו הגוים עושין בשלהם הואיל ודעתם נוחה בכך הרי הוא כמי שנעשים שלוחיהם ונעשה הכל ע"ז של ישראל וכבר בארנו בכיוצא בזה שישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ונמנע ולא השתחווה ובא גוי והשתחוה לה אסרה ונעשית ע"ז של ישראל ויראה מכאן לקצת מפרשים שאפילו זקף ישראל זו ובא גוי והשתחוה לאחרת שלו ר"ל של ישראל נאסרה ורבותי חולקים בה שמא תאמר והלא מעגל ואילך עשו תשובה ולא יאסרו את שמעגל ואילך מ"מ אין ברירה איזו שמזמן הקודם לעגל או שבאותו זמן ואיזו שמזמן המתאחר שמא תאמר והלא יש לאסרם מחשש שמא נטעום מתחלה לכך או גדעום ופסלום שאע"פ שאין אדם אוסר את של חברו על ידי מעשה מיהא נאסר ובטול אין כאן שמאותן שנטעו לכך מזמן אברהם ואילך אני אומר כן ונעשו ע"ז של ישראל אפשר שכל האשרות קדומות היו או שמא הם סוברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהנאה אף על ידי מעשה כמו שכתבנו בשני של חולין ומגדולי המפרשים פירשו שכל שהוא של רבים אינו נאסר ע"י אחר שאינו מהם אף במעשה שהרי אמרו למטה מים של רבים אין נאסרין ואע"ג דטפחינהו בידיה ויש חולקין בזו שאם כן היה לו לומר והא דבר של רבים הוא ולא שיאמר והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ועוד דהא דמים של רבים לטעם שאינו שלו הוא חוזר ורבותא אשמעינן דאפילו מים שכל אחד יכול ליקח מהם אין נאסרין בלא מעשה דכל שלא זכה בהם לאו שלו הם וטפחינהו בידיה לא מעשה האוסר הוא שהרי לא לעבוד נתכון בכך אלא בהשתחואתו אלא לומר שלא נקראו מחוברים אלא תלושים דהא אקושיא דהא מחוברים נינהו הוא דקא מתרץ לה דטפחינהו בידיה ומתוך כך אי לאו דשל רבים הם היו נאסרות ומ"מ אף אלו על ידי מעשה נאסרות וחזרה הקושיא מיהא תירצו מקצת גדולי הדורות שזה שאמרו ע"ז של ישראל אין לה בטלא מן התורה דוקא בשעבדה ישראל אבל לא עבדה ישראל אלא שבאה לו מיד הגוי יש לה בטלא מן התורה אלא שחכמים גזרו בה ולאותו זמן מיהא הותרו ולמטה יתבאר בע"ה:

המשנה הששית והכונה לבאר בה על איזה צד ע"ז בטלה מאליה [והוא שאמר] ע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה בימוסיאות של מלכים הרי אלו מותרין מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עובדים אמר הר"ם פי' בימוס הוא אבן גדולה מציבין אותה להקריב עליה והוא מין מן המזבחות וכשמולך מלך מקים לו בימוס ואם הוסר ממלך או מת ומלך אחר יניח הבימוס הראשון ויעשה שני לעצמו ואז הוא מותר ליהנות מן הראשון וזה פירושו אמר מפני שמעמיד אותו בשעה שהמלכים עובדין כלו' שהסיבה שהבימוסות הרבה שבזמן שמעבירין אותו המלך בטל אותו הבימוס ויעשה אחר לעצמו המולך ואז כל הראשונים מותרין:

אמר המאירי ע"ז שהניחוה עובדיה והלכו להם בשעת שלום מותרת ובלבד שאין דעתם לחזור כמו שבארנו למעלה בשעת מלחמה אסורה מתוך ערבוב שלהם הניחוה ולא מחמת יאוש הדעת בימוסיאות של מלכים מותרין ר"ל בטלין מאליהם וענינם אבני גזית שאינן קבועות למושב ע"ז אלא שכומרים שבבתי עבודות זרות מתקינין ומזמינין אותם בדרך מקום מעבר בני אדם הסמוך לבית ע"ז שלהם על שם שכשיעבור שם המלך יעמידום ויושיבו שם ע"ז שלהם ויראה המלך וישתחוה לה וזה שאמר מפני שמעמידין אותה וכו' פירוש מפני שאינה קבועה לכך אלא שצריכין להעמידה בשעה זו ושאלו בגמרא אי טעם הוא להבטל שהרי מ"מ קבועה היא לאותה שעה ופרשוה מפני שהמלך אינו מקפיד לילך דרך שם בסבתה עד שלפעמים מניח דרך זו והולך בדרך אחרת ואחר שכן אינו נקרא בימוס הקבוע לע"ז ומ"מ בימוס הקבוע למושב ע"ז או לכל השנה או לפרקים ידועים אסור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מה שבארנו שע"ז שהניחוה בשעת מלחמה לא בטלה יראה מסוגיא זו שאם שקטה המלחמה ולא חזרו עליה לזמן שהיא בטלה אחר שהיו יכולים לחזור לה ולא חזרו:

בימוס של ע"ז שנפגם בטל ומותר ולשון פגימה משמע בכל דהו ושמא תאמר ושמא לא ראו הפגימה ואיך נתבטלה אחר שלא ראוה ולא נתיאשו ממנו יש לומר שמתוך חבתם בע"ז נותנין לב עליה ומעיינים בבימוס שלה או שמא לפגם שהוא במקום הנראה לעין אבל מזבח שמקריבין עליו לע"ז שנפגם אסור עד שיותץ רובו והיאך מכירין בין בימוס למזבח בימוס אבן אחת מזבח של אבנים הרבה בתוספתא פי' שאף בימוס שנפגם אסור אא"כ נפגם רובו ואין להניח תלמוד ערוך שבידינו מפני התוספתא ועוד שהרי לשון פגימה בכל שהוא משמע ולדעת התוספתא מיהא יש לשאול א"כ מה בין בימוס למזבח ואפשר שהבימוס מכיון שנפגם רובו אפילו עומד במקומו ולא נהרס מצבו מותר והמזבח נפגמו רוב אבניו במקומן אסור עד שינתץ רובו ר"ל רוב בנינו והוא הדין לבית שבנאו להעמיד שם ע"ז שאם נפל רובו בטל וכן פסקו גדולי המפרשים ומ"מ באלו הוא שאין בטלין מאליהן אבל ע"ז עצמה כגון בית או אבן שבנאו או חצבו להשתחוות פי' גדולי המפרשים שבפגימת משהו מותר מכיון שראה כך נתיאש הימנה וכן מה שהצרכנו נפילת רוב בבית ובימוס ומזבח דוקא בשנפגם מאליו אבל אם עשה הוא בידיו בפגימת משהו בטל ואני תמה במה שכתבו שבפגימת משהו מותר והלא ע"ז שנשתברה מאליה אסורה ואפשר שדבריהם בשלא נודע שמן הסתם גוי בטלה או שמא לא אמרוה אלא לדעת האומר אין עובדין לשברים אף בנודע שנשתברה מאליה וא"כ לענין פסק אין לה מקום לשטתנו: