Meiri on Avodah Zarah 72 מאירי על עבודה זרה ע״ב

מי שהתנה עם חברו שכל זמן שיעלה בדעתו למכור קרקע פלוני הוא מוכרה לו והקנהו זה בקנין ולא קנין דברים ר"ל שאמכרנה לך שזה אינו כלום כמו שיתבאר במקומו אלא שכתב לו הרי היא קנויה לך מעכשו לכשאמכרנה מ"מ הואיל ולא פסק בכמה אין דעתו של אחד מהם סומכת על אותן הדברים ומוכרה למי שירצה:

מלוה שרצה להפרע מן הלוה ומשך מדעת הלוה חמריו ופועליו טעונין פירות והכניסם לתוך ביתו שניהם יכולין לחזור שלא קנה עדין משיכה אין כאן שאין קנין משיכה בבני אדם ופירות כל זמן שהם עליה לא קנאם הילכך אפילו פסק בכמה וקבלם קודם משיכה זו לא קנה ומ"מ אם פרקן והכניסן לתוך ביתו אם פסק תחלה ואח"כ משך ומדד קנה ואין שניהם יכולין לחזור ואפילו לא משך רשותו קנה לו אבל אם משך ומדד קודם פסיקה לא קנה שאין דעתו של אחד מהם סומכת בכך:

מי שהתנה עם חברו שכל זמן שיעלה בדעתו למכור קרקע פלוני הרי הוא מוכרה לו במאה דינרין והקנהו בקנין הראוי והוא שכתב לו הרי היא קנויה לך במאה דינרין מעכשו ולכשאמכרנה ולאחר זמן מכרן לאחר במאה ועשרים קנה השני לא היתה כונתו אלא כל זמן שיעלה בדעתו למכרה וזה לא היה דעתו למכרה ולא מכר אלא מפני שנתוסף לו על שוויה ומ"מ אם מכרה במאה קנה הראשון וכן אם התנה הרי היא מכורה לך מעכשו ולכשאמכרנה בכמה שאמכרנה קנה ראשון וכן אם קבל עליו כל אונס הבא גדולי המפרשים סוברים בזה שמכרה במאה ועשרים שאם אמר הראשון הריני נותן כמו שאתה מוצא ממנה שקנה הראשון ואין הדברים נראין לא חל קנינו אלא על אותו הצד ומ"מ אף לדעתם אם נמלך בו ולא רצה ליתן הופקע כחו:

התנה עמו למכרה לו כל זמן שימכרנה ולא פסק לו דמים בשעת הקנאה אלא שאמר בדמים שישומו אותה שלשה בני אדם בוררין שלשה והולכין אחר שומת השנים שכונתו להיותם כבית דין ואם אמר עד שיאמרו שלשה ולא הזכיר לשון שומא אין הדבר כלום עד שיסכימו השלשה אמר כמו שישומו ארבעה הואיל והוציאם מכלל שלשה דעתו להסכמת כלם וכל שכן אם אמר עד שיאמרו ארבעה אמר עד שישומו שלשה או עד שיאמרו שלשה וכן בארבעה ולא בררום בשעת התנאי ובשעת המעשה בררום וגמרו שומתם ופרסמוה ואמר אחד מהם יבאו שלשה אחרים וישומו אין בידם לעכב אע"פ שלא התנו עליהם בפרט הואיל ומ"מ ביררום בשעת השומא ואע"פ שהוא טוען שיבאו אחרים הבקיאים יותר שאינו יודע איזה בקי בשומא ביותר ולא סוף דבר בפרסמוה או בגמרו את שומתם אלא אף משנבררו ומ"מ יראה שאם הדבר ברור על אחרים שבקיאים יותר שאפשר לו לטעון כך אם לא התנה ודברים אלו כלם במעכשו ובקנין:

המשנה השביעית והכונה בה השלמת ביאור עניני החלק השני בדין תערובת יין נסך וסתם יינן ובדין נצוק בפרט ואמר על זה נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור המערה מכלי לכלי את שעירה ממנו מותר את שעירה לתוכו אסור אמר הר"ם ועכבת יין שישאר במשפך ואותו היין נראה והמערה מכלי אל כלי הוא שיצוק ישראל מכליו לתוך הכלי שביד הגוי והוא הדין בכלי הגוי עצמו כשיש בו יין נסך ואפי' הוא בארץ והסלון המחבר את הכלים בעת יציקתו והוא הנקרא נצוק אסור ועל זה ההקש תאסר היין אשר בכלי העליון מצד הנצוק כיון ששמנוהו חבור לענין יין נסך וכן הוא ולפי' צוו שיהיה ענין היציקה כמו שאבאר והוא שיצוק ויגביה ידו קודם שיגע הדבר שהוא יוצק אל הכלי התחתון אח"כ יצוק פעם שנית כמו בראשונה או יהיה יוצק כמו שזורקין במזרק והוא אמרם למוכרי היין קטפו קטופי או נפדו נפודי ועל זה הדרך יהיה המערה ממנו מותר:

אמר המאירי נטל משפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי נטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור צריך שתדע שאע"פ שלא נתברר עדין נצוק אם הוא אוסר אם לאו הואיל וסוף הדברים כן שהוא אוסר כמו שיתבאר אנו מפרשים משנה זו על דעת פסק באיסור נצוק ומשפך הוא כלי שבאמצעיתו מריקין היין מכליו של מוכר לכליו של לוקח ונטל זה את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי שבו יין נסך והרי נאסר מה שבמשפך משום נצוק ואינו צריך להעמידה בשפחסתו צלוחיתו ר"ל שנהפכה ועלה יין שבתוכו וצף על המשפך שאף בלא פחיסה זו נאסר מה שבמשפך משום נצוק ונאסר אף בהנאה שהנצוק ליין נסך גמור נאסר אף בהנאה כמו שיתבאר ומ"מ כלי שביד ישראל מותר שהרי בר נצוק הוא ובר נצוק מותר כמו שהתבאר ואח"כ נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין במשפך ר"ל שיש גומא בשולי המשפך שנתעכב בה מעט יין הרי נאסר יין זה שבצליחותו של ישראל הלוקח בתערובת אותה טפה שירדה לשם ובתלמוד המערב גורסין עקבת יין ומפרשים בה שם מלשון עקבה מדם ר"ל לכלוך יין ויראה מלשון זה אע"פ שאין שם יין ממש הואיל והוא טופח ונתערבה טפיחתו ומ"מ פי' בה דוקא בטופח בכדי להטפיח ואסור שאמרו פי' בו גדולי המפרשים בהנאה שאלו בשתיה אף בטופח שלא להטפיח נאסר כל שעבר יין בכלי האסור אחר שלא הכשירו כראוי לו ואפילו ניגב לגמרי שאף כלי שאין מכניסו לקיום שעמד בו יין אסור לשעתו ואף נגב לגמרי אינו כהודח וכל כלי שנאסר יינו נאסר הוא עמו ולא דברו בכאן מעתה אלא באיסור הנאה והוא שכשחזר ומדד במשפך זה הרי נתערבה עכבת יין שבו ביין זה שבצלוחית ואסרו ומ"מ סתם יינו הוא שהרי משום נצוק באסר אלא שאותה עכבה שבמשפך אף בהנאה נאסרה הואיל והוצק ליין נסך אבל מ"מ חזרה היא לסתם יינן וימכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו ואם אין שם עכבת יין מרבה או שאין שם טופח להטפיח אין לו דמים ומותר הכל או שמא מ"מ צריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו כמו שהתבאר לדעת קצת שאם היה יין נסך גמור היה אוסר את הכל ואין לו תקנה ומאחר שכן אף כאן אע"פ שאין בו דמים מתוך חומרא של יין נסך ודאי צריך לפרש חוץ מדמי יין נסך שבו ושישליך פרוטה לים המלח וי"מ משנה זו לאיסור שתיה והוא שהם סוברים שכל כלי שאין מכניסו לקיום אם נגב אינו צריך הדחה שכבר יבשה לחלוחית שבו ועברה ונגובו הוא הדחתו והוצרכה משנה זו לעכבת יין או בטופח בכדי להטפיח לאסור שתיה וחכמי האחרונים חולקים בזו שהרי משפך לנגוב הוא צריך כמו שיתבאר וכל שהוא צריך נגוב ר"ל במים ואפר אם עבר בו יין אף כשהוא בלא שום לחלוחית אסור שלא התירו ביבש אף בדיעבד אלא בכלי שאינו צריך אלא הדחה וא"כ הואיל ומשפך צריך נגוב שהרי מכלי הוא אף ביבש אסור בשתיה ולא הצריכו טופח להטפיח אלא להנאה ומ"מ לדעתי אין זה כלום שלא נאמר במשפך שצריך נגוב אלא בשל גוי או של ישראל ונשתמש בו גוי בשעת הגתות שהיין חריף וחם אבל זה של ישראל הוא ואין הגוי משתמש בו בשעת הגתות שהרי במכירת יין אנו עסוקים ואין יין נמכר מן הסתם בשעת הגתות ונשאר דינו ככלי שאין מכניסו לקיום שדיו בהדחה וכל שהוא יבש אף לשתיה מותר ועוד שלא נאמר דין נגוב במשפך אף בשעת הגתות אלא בשיין האסור מצד עצמו עובר בתוכו אבל זה לא עבר בתוכו יין האסור מצד עצמו אלא יין שנאסר מחמת נצוק וכל כיוצא בזה דינו ככלי שאין מכניסו לקיום שדיו בהדחה והוא שכתבו בו גדולי המפרשים שמשנתנו לאיסור הנאה נאמרה שאלו בשתיה אף בלא טופח נאסר אחר שלא הודח ומפני שהם סוברים שאף בכלי שאין מכניסו לקיום אם נשתמש בו בלא הדחה אף ביבש היין אסור ואע"פ שאין נראה כן מ"מ למדנו מדבריהם שמשפך זה דיו בהדחה ואין דינו ככלי הגת אלא כשאר כלים שאין מכניסן לקיום כך נראה לי והדברים ברורים:

וי"מ שעכבת יין באות הכ"ף הוא קל מעקבת יין באות הקו"ף שעכבת יין פירושו כל שנתעכב שם יין אע"פ שנתיבש לשם ומצד מה שנאמר במשנתנו אם יש בו עכבת יין וכו' ואי בלח אפילו בלא עכבת יין בעי הדחה וכדאמרינן בההוא גוי דאשתכח במעצרתא אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ונגוב ואי ליכא אלא טופח סגי ליה בהדחה אלא ביבשה מיירי ועקבת יין פירושו בלחה ואם מדד לתוך צלוחיתו של נכרי והיה שם סתם יינן ונשארה עכבת יין במשפך אין אותה עכבה אסורה בהנאה שהנצוק לסתם יינן מותר בהנאה כמו שביארנו וכשחזר ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי ונתערבה אותה עכבה לשם מותר כלו בהנאה ואין צריך לפרוט חוץ מדמי האיסור וכן כל שצלוחית של נכרי טופחת אבל אם היתה נגובה לגמרי והריקו בה דרך משפך או הוציאו מיין החבית עליו אם צלוחית זו אין מכניסו לקיום לדעת האומרים בשאין מכניסו לקיום שנגובו הוא הוא הדחתו מותר ולדעת האחרים אסור וכן אם הוציא בכלים שמכניסן לקיום לדברי הכל ואע"פ שנגבו ואפילו הודחו כל שלא הוכשרו כתקנן וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה אלא שיש חולקים כמו שיתבאר ושמא תאמר אחר שאיסור הנצוק אינו אלא משום ערוב איזה דבר תחשוב בו לערוב אפשר בכדי מה שאדם משער אלו נשתמש בו בחמין כמה יין יקבל טעם בפליטה זו אלו היתה בשאינו מינו המערה מכלי אל כלי את שערה ממנו מותר ואת שערה לתוכו אסור פי' בגמ' לדעת פסק ישראל המערה מכלי שיש בו יין כשר לכלי שיש בה יין אסור שהיה לנו לאסור יין שבכלי העליון משום נצוק אלא שנזדרז זה המערה וקודם שהגיע ראש הקלוח זה לנגיעת יין האסור הפסיק ראשו העליון באצבעו מכלי שהיה מערה ממנו או שהשפיל את הכלי לאחוריו והפסיק קלוחו ונמצא קלוח זה בשעה שנתחבר ליין האסור כבר נפסק מיין שבכלי והלכך את שבכלי העליון מותר ואותו הקלוח היוצא עם מה שנתערה לתוך כלי של גוי נאסר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כבר בארנו שהנצוק אוסר ביין ומ"מ ערערו באיסורו גדולי עולם ולא נענו וכן הדין נותן שהרי רב הונא אסרו בפירוש ולא חלק עליו אחד ואע"פ שחקרו על דבריו זו מנין לו והיו דוחין ראיות שהיו מוצאים מדעתם דרך דחיה הוא ומשא ומתן ומ"מ הואיל ולא נחלק אדם עליו הלכה כן ואע"פ שבטהרות הקלו בה וכבר מצינו במקומות שהחמירו בהם מ"מ הרי על אותה שבטהרות אמרה ולא הקשו בה כן ומאחר שהם מחלו לו בזה אנו אין לנו וכן אין לנו בדמיון טהרות ליין נסך אלא מה שגלו אם להשוותם כאחד אם להקל ואם להחמיר ולא אמרו על טהרות דחמירי אלא דרך משא ומתן ושקלא וטריא ולעצמן פירוש לאותם שנתגלה בהם כן ולא ללמוד מהן לשאר דברים שהרי לענין טהרות מניח אומנין לתוך ביתו לא טמאו אלא בכדי פשוט ידים ורגלים וכן מגע על ידי דבר אחר לא נחשב מגע לענין טומאה וביין נאסרו שניהם וכן מפתח הגת או הבד שמסרן לעם הארץ לכהן אפילו שהה כמה טהור ולענין יין נסך מפתח אינו כלום והתבונן בזו שכמה גדולים טעו בדמיונות אלו ולא להחמיר בלבד אלא אף להקל והתבונן שאף במה שהשוו את המדות ביניהם והוא מה שאמרו כל שבזב טמא בגוי אינו עושה יין נסך לא נאמרו הדברים אלא במה שנתגלו בהם והוא ענין הזריקה הא הסט בזב טמא וביין מותר ומגע בית הסתרים בזב טהור וביין אסור כמו שבארנו בפרק רביעי ומכאן אתה יכול לדון לשאר הדברים ואף מדברי רב חסדא נראה כן שהיה מצוה למוכרי היין כשימדדו לגוים בלא משפך שימדדו או דרך נפוץ והטחה מרחוק או דרך קטוף על הדרך שפירשנו במשנה שלא יהא הקלוח מחבר בין השנים או דרך זריקה שאם במשפך לא היה צריך לכלים שהרי בר נצוק היה או שמא במשפך ומחשש עכבת יין כשישוב וימדוד לישראל ואע"פ שאף בדברי רב הונא עצמו בענין מה שאמר הוא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר אסור נאמר דרך שאלה גרגותני גופה במאי מיתסרא בנצוק שמעת מנה נצוק חבור ואף הוא דחאה והעמידה בפחסתו צלוחיתו מ"מ לא נדחית אלא דרך משא ומתן כלומר שאין ללמדה משם ויראה לי שדבר זה נתפרסם איסורו מפי רב הונא אסור פשוט לא חלק בו אדם אלא שהיו תמהים היאך אפשר שלא הוזכר דבר זה במשנה או בבריתא אם לאיסור אם להתר וכשהיו מוצאים שמועה שממנה היה יוצא להם כן היו מתמיהים עליה שמעת מנה נצוק חבור או אינו חבור כלומר והיאך נתפרסם עליה שלא הוזכרה במשנה ואף אנו מפרשים כן באחרון של פסחים שאמרו שם שמעת מנה ברכה טעונה כוס ומתוך כך היתה שאלה זו נזכרת תמיד וזהו שהזכירוה אף לדברי רב הונא עצמו כמו שכתבנו ואלו לא כן היה להם לומר מידי איריא אלא לרב הונא הא איהו קאמר נצוק חבור אלא ודאי אסורו בפי הכל היה אלא שהיה מפורסם להם שלא היה במשנה ובבריתא ומ"מ אין פקפוק באסורו:

ולענין הנאה יש שמועות שלמדו הגאונים מהם שמותר בהנאה ואחת זו שבפרק זה דרב אחא בר איקא הוה שפיך חמרא לגוים שנראה שלא חשש בו לאיסור נצוק ויש שלמדו מהם שהוא אסור בהנאה בשמועת משיכה קונה כמו שאמרו שם דרמי למנא דגוי ואמרו שם שמעת מינה נצוק חבור ולענין הנאה ואע"פ שיש לפרשם בדרך שאין ללמוד מהם כך לכאורה כך נראה מהם וכן שיש מקומות אחרים שמורין כן ומתוך כך הסכימו שכל שהוא נצוק ליין נסך ודאי נאסר בהנאה כמו שכתבנו הרבה פעמים וכן הדין שהנצוק משום ערוב יין ביין נסך ודאי אין לו תקנה ובסתם יינן מוכר כלו חוץ מדמי יין נסך שבו כמו שיתבאר:

ובר נצוק מ"מ מותר כמו שכתבנו בפרק רביעי חדוש הוא ועליו אין להוסיף:

יש מי שאומר שאין הנצוק אוסר יין שבכלי המערה אלא כשנצוק למקום שהמתערה אסור בהנאה כגון שהיה בכלי של גוי יין נסך או סתם יינן או יין ישראל שנאסר במגע ובדברים האוסרין בהנאה שכל שאסור בהנאה הוא בכלל יין נסך הא כל שהיין שבכלי האסור מותר בהנאה אין יין שבכלי העליון אסור משום נצוק וזהו לדעתם מה שנאמר בדברי רב הונא לטומאה לא הוי חבור לענין יין נסך הוי חבור וכל יין האסור בהנאה הוא בכלל יין נסך הא יין שאינו אסור בהנאה לא מעתה הריק לכלי של גוי שאין בו יין אפילו מכניסן לקיום הואיל ולא נאסר המתערה בהנאה שהרי נאדות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהם מותר בהנאה אינו אוסר בנצוק לאסור יין שבכלי העליון ולא אף הקלוח האמצעי כך הוא דעת הגאונים ואף רוב חכמי האחרונים הביאוה בחבוריהם אלא שאין לי סעד בה כלל ואם ערה דרך קטוף או נפוץ ר"ל זריקה והטחה כבר ביארנו שמותר:

גוי המערה יין כשר מכליו של ישראל לכלי אחר הכשר גם כן או לקרקע מה שנשפך אסור הנאה ומה שנשאר בכלי הרבה רבנים התירוה בשתיה ולא פי' דין כחו בכונה אלא במה שנשפך ונסעדים בה על מה שאמרו בכאן בההוא דלא נפיק לבראי לא גזרו ואין הדברים נראין כלל לא נאמר דבר זה בכאן אלא דרך דחיה כלומר שלא להביא מאותה שמועה דין נצוק שהיה מפורסם אצלם שלא הוזכר במשנה ובריתא והעמידה בדרך זה ר"ל בגוי המערה ועל דעת זה בדרך פירושה של בריתא או שלא דבר אלא בהתר הנאה וכן פירשוה חכמי הדורות שלפנינו הא על דרך פסק אף רב ששת מודה שהנשאר אסור שהרי יש כאן נצוק בהכרח ולא עוד אלא שגדולי המפרשים אוסרין אותו בהנאה ואע"פ שהנצוק לסתם יינן אינו אוסר בהנאה יראה לי מ"מ שאף זה חמור מנצוק שכלו נקרא כחו בכונה ודרך נסוך בכך כמו שבארנו בפרק רביעי ומ"מ קצת מפרשים הסכימו להתיר את הנשאר בהנאה כמו שכתבנו שם:

יין זה שעירה הגוי מכליו של ישראל לכלי הכשר שאסרנו את הנשאר אם בהנאה אם בשתיה על הדרך שבארנו אומר אני שלא מחמת נצוק לבד נאסר אלא אף מחמת כחו בכונה והוא שאמרתי שאף זה חמור מנצוק ויצא לנו מזה שאם הוציא עליו מיין החבית אסור ואלו לא נאסר אלא בנצוק היה יין החבית מותר מטעם בר נצוק וכן הורו רבים ואיני מודה להם כלל:

גוי שעירה למקום שהולך לאבוד הכל מותר כמו שבארנו בפרק שני ומ"מ היה זה זורקו לאבוד ובא גוי אחר ונגע בקלוח קודם שיגיע למקום האבוד אע"פ שהגיע ראש הקלוח למקום האבוד כתבו גדולי המפרשים שזה אוסרו שלא בטלו ממחשבתו ואיני יודע מה הוצרכו ללמדנו דבר זה שהרי מגע אין בו דקדוק אם לאבוד אם לאו ויראה לי מדבריהם שאם גוי זה מריק למקום האבוד ובא אחר והצילה ממנו ונטל הכלי והריק ממנו על אותו מקום בעצמו שהוא אוסר:

הנצוק כבר בארנו שאין אסורו משום מגע אלא משום ערוב ומעתה אם נעשה הקלוח נצוק ליין נסך הגמור הכל אסור ואם סתם יינן ימכר כלו חוץ מדמי האסור שבו ואם היו מים בחבית אפילו נצוק ליין נסך אם אין בעיקר מגעו כדי ליתן טעם במים שבחבית הכל מותר שכל מין ומינו ודבר אחר רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וכן אם היה נצוק זה מן הגת ובו חרצנים וזגים מעורבים עם היין מין בשאינו מינו הוא כמו שהתבאר למעלה:

כחו של גוי בסיוע ישראל מותר ומ"מ צריך להזהר שלא יניחנו לגוי וכבר ביארנוה בפרק רביעי ומ"מ אם אינו שופכה עמו אלא שמשיאה להם מותר אם היא חסרה שאין לחוש למגע או לשפיכה מכחו ואם ישראל בצדו ונותן לב על המגע ועל השפיכה מכחם מותר:

מאחר שבארנו שנצוק אוסר אין אנו צריכים להודיע על גושתא ובת גושתא שהוא אוסר אף אם נגע בבת גושתא שאף אם נפקפק בנצוק היינו אוסרים בה כמו שאמרו עליה דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר וענין זה הוא שכשרוצים לערות יין שבחבית גדולה שאינה ראויה לטלטל לתוך חבית אחרת ריקנית זוקפין שפופרת ארוכה והיא קרויה גושתא ומכניסין אותה בחבית הגדולה מפיה עד שמגעת סמוך לשולי הכלי וראשו האחר יוצא בפי הכלי והיא ארוכה עד שיוצא מפי הכלי ומאלכסנין את ראשו כעין קולמוס ומחברין את ראשו של שפופרת זה והוא נקרא גושתא בראשו של שפופרת אחרת קצרה ומאלכסנין את ראשה גם כן כדי שיתחבר עם חברתה ומזפתין ביניהם בכדי שלא יכנס אויר בין שניהם או שנוקבין ראש השפופרת הגדול ונותנין בתוכו ראש השפופרת הקטן וזו השניה עומדת באלכסון מוטית כלפי חבית אחרת ריקנית והיא נקראת בת גושתא ושואף אדם ברוחו בפי השפופרת הקצרה ויין החבית נמשך בשאיפתו דרך הגושתא והיא השפופרת שבתוך החבית וממנה לבת גושתא והוא הקצר וממנו לחבית הריקנית ובלבד שיזהר להשמט ממנה פיו בנחת ולא יתנהו השב רוחו בתוך השפופרת וכשאדם נותן אצבעו בפי הבת מתערב מיד אפילו נופח בה ברוחו וכשהישראל מושך את היין דרך הגושתא ובת גושתא ובא גוי והניח ידו על בת גושתא והפסיק הואיל ויוצאה מפי החבית לא נאסר במגע החבית עצמו ומ"מ נאסר משום נצוק ואע"פ שזה קטפריס הוא ולא נצוק מ"מ נצוק וקטפריס חדא מחתא מחתינהו ולא עוד אלא שאם פקפקנו באיסור נצוק בשאר שפיכות שבחבית אוסרין בזו משום נצוק הואיל וכל היין נגרר אחריה מאיליו או עד שיעור שראש התחתון של גושתא מגיע לשם הרי הוא כנתערב כלו מה שאין כן בחבית ושאר כלים שאין נגרר מהם אלא על ידי אדם ומכאן אני אומר שברזא שלנו הואיל והכי נגרר אחריו אין פקפוק באיסור נצוק שלו אף לדעת המפקפק בנצוק והיא כבת גושתא לגמרי ואני מפרש שני התם דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר כלומר ודין הוא שלא לפקפק באיסור נצוק שלו ומ"מ לא מטעם אחר הוא אוסרו אלא משום נצוק ואע"פ שכל המפרשים פי' בה דרך אחרת שלא משום נצוק הוא אוסרו אלא מפני שהוא כמגע חבית וטורחים בזה טרח יתר מ"מ זה נראה ברור והאמת אהוב יותר ומכאן יש לי ראיה לאסור בנצוק בקבוקים שלנו אף לדעת המפקפקים באיסור נצוק עד אותה ברזא אלא שמכח אסור נצוק שאנו פוסקים יאסר כלו על הדרכים שבארנו בענין עד ברזא וזה שאמר נגע עלוי גושתא רוצה בו שנגע בבת גושתא שבזה הוא מעכבו ונגיעת גושתא אינו מעכבו כלל שהרי ראש הגושתא מודבק בראש הבת גושתא ומזופת לשם בכדי שלא יכנס רוח ביניהם וזו היא צורתה ומ"מ אין כאן דין מגע בגוף החבית אלא דין נצוק ומ"מ אם הפריד הבת גושתא ונגע בקלוח היוצא מן הגושתא עצמה אפשר שתאסר משום מגע בגוף החבית הואיל והגושתא נכנסת בחלל החבית וכן בקבוקים שלנו ביין היוצא דרך הברזא אם הברזא נכנסת בחלל החבית והוא הוא הענין הבת גושתא אינה נדונת כבר נצוק וכן זה של בת גושתא נאסר הכל בהנאה הואיל והשפופרת בגוף החבית ממש ושתיהן נדבקות ביחד וי"מ איסור זה מחמת מגע יין שבחבית ופי' מה שנאמר כאן דכולי חמרא בתר גושתא ובת גושתא גריר שכל היין משתכשך בחזרת הקלוח או שמאחר שסופו לצאת כלו כשהפסיקו בידו והוה ליה כנוגע בכלי עצמו דרך נקב שבשוליו שהגושתא ובת גושתא כגופו של כלי הוא והואיל ואין הקלוח יוצא לחוץ מה שאין כן בנצוק שהקלוח יוצא חוצה לו:

קנישקניז הוא כלי אחר וענינו הוא שיש לחבית זו שני נקבים אחד מרוח אחת ואחד מרוח אחת וזהו צורתו והיין יוצא דרך שניהם וישראל פותח פיו לקלוח היוצא ברוח זה וגוי פותח פיו לקלוח היוצא מרוח אחרת ושותים שניהם ביחד כל אחד בקנה שלו והכלי עומד קבוע שאי אפשר להזיזו עד שירבה בשפיכה מכחו וכן אינו מוצץ בשפתיו שאם כן הרי נאסר כל הנשאר בנצוק לדעת האוסר בו אלא שפוער פיו סמוך לפי הקנה ופי הקנה בתוך פיו ואין זו אלא שהיין יורד לתוך פיהם כיורד לתוך הקערה ומ"מ אם פסק הגוי תחלה אי אפשר שלא יסתום פיו בשעת פרישתו ונמצא אוסרו במגע והשאר בנצוק וכן שהיין מתעכב מחמת סתימתו ומתרבה לצד קלוח שני מכח סתימתו של זה והרי זה בשעת סתימת פיו כמניח אצבעו לעכבו ואסור הא כל שאינו סותם פיו אין כאן מגע לא ביד ולא בפה שהרי אף מגע שפתים אין כאן אלא שפוער פיו והיין נכנס וכל שפוסק ישראל תחלה מותר אלא כשיפסוק הגוי יאסר הנשאר לשם ויש אוסרין בקנישקניז ואף גדולי המפרשים מגמגמים בה ויש מתירין בה ולא עוד אלא שמפרשים אותה אף בנגיעה ומביאין ממנה ראיה גמורה להתר נצוק ואין הדברים נראין:

כשם שהנצוק אוסר ביין נסך כך הקטפרס ומשקה טופח והנצוק הוא קלוח המחובר בין שני משקים אם על ידי אדם אם דרך צנור וקטפריס הוא שבא דרך מדרון ומשקה טופח הוא שתי גומות שבהם יין וביניהם משקה טופח אלא שאין בו כדי להטפיח ושלשתן אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה כיצד היו בכלי מים או משקין וקלחו ממנו לכלי אחד ונגע טמא באחד מהם אין השני טמא וכן אם קלחו ממנו על גבי השרץ או לכלי אחר שבו מים טמאים ומ"מ התבאר במקום אחר בזו ר"ל בשקלח מכלי שיש בו מים טהורים לכלי שיש בו מים טמאים שלא נאמר אלא צונן בתוך צונן או חם לתוך צונן הא צונן טהורים לתוך חמין טמאים נטמאו הצוננין מצד העשן העולה ומתערב שאותם האדים נחשבים לענין זה כמשקה וכן התבאר במקום אחר בקצת משקין שיש בהם נצוק לטומאה ומ"מ רוב משקין אין להם נצוק וכן קטפריס ומשקה טופח ר"ל שאם יש כאן שתי גומות בכלי בזו משקין של חולין טהורים ובזו משקה של חולין טמאים ומשקה טופח על עובי שביניהם אינו מחברן ומ"מ גדולי המפרשים שואלין בה אע"פ שמ"מ אינו חבור יטמא טופח במשקה טמא ואח"כ יטמא טהור בטופח שהרי המשקין תחלה לעולם ועושין שני לעולם עד שמתוך כך העמידוה במשקין של תרומה ונגע טבול יום באחד מהם שפסול ואינו פוסל ואם היה משקה טופח מחבר נעשה הכל אחד וטמא ועכשו שאינו חבור האחד טהור ולשון התוספתא בענין זה אחד משקה שנטמא באב הטומאה או בולד הטומאה הרי זה תחלה מטמא את חברו וחברו את חברו ואפילו הם מאה חוץ ממשקה טבול יום שפסולין ואינן מטמאין לטהרה כיצד שתי גומות בכל אחת עשרים סאה וקלוח הבא דרך צנור או חרדלית הבאה דרך קטפריס או משקה טופח מחברם אינו הבור ולא עלתה לאדם טבילה בהם וכבר בארנו ענין זה במסכת חגיגה וכן מים טמאין שרצה להשיקן במקוה ועירה מהם לתוך המקוה הרי הן בטומאתן עד שישיק את כלן אבל המשקין שבאשבורן כלן חבור לטומאה והוא מעין גומא ארוכה מזו לזו בטופח על מנת להטפיח והוא הדין לנקב ברחב כשפופרת הנאד שאע"פ שהוצרכנו לנקב כשפופרת הנאד אין צורך שיהיו המים ממלאין את הנקב אלא דיו בטופח להטפיח כמו שהתבאר במסכת חגיגה והטובל באחד מהם עלתה לו טבילה למה שכל גופו עולה בהם: