Meiri on Avodah Zarah 75 מאירי על עבודה זרה ע״ה

יש בכלי הבד רחים עגולות ובבית קבול מועט כמין ים ורגילין ליתן בהם את הזיתים לכתשם שם מעט קודם שיכניסום לבית הבד כדי להוציא שמנן יפה והיא קרויה עדשה וכמו שאמרו בב"ב ס"ז ב' המוכר את הבד מכר את הים ופירשו מאי ים טלפחא והוא תרגום של עדשה ויש גתות שעושין כן בענבים ומתוך שאין יין או שמן משתהין שם הרבה דיו בהדחה וי"מ עדשים כלי עגול שנותנין תחת הקורה שבה עוצרים את הענבים על התפוח במקום דפין שבגת ודיה בהדחה שאין היין משתהא בה כלל וכן הדפין והם שאדם מניחן תחת הקורה על הענבים וכן הלולבין והם מכבדות שבהם מטאטאין בגת ומכנסין את הענבים המפוזרים ויש כלונסות שהקורה מתגלגלת בהם על ידי משיכת העקלים אבל העקלים והם שאדם מושכם והקורה מתהדקת במשיכתם ועוצרת והן של חריות דקל או של בצבוץ והוא קנאב"ץ בולעות הרבה וצריכין נגוב ואם היו עקלים אלו של שיפה או של גמי שגדולן במים ובמקומות הלחים והם שואבים בטבעם לא הוכשרו אלא בהכשר גדול והוא ישון או אחד מחבריו:

כלי פשתן דינן כשל חרס וצריכים הכשר גדול ושל צמר כשל עץ בנגוב אבל של שער אין בולעין כלל ודיין בהדחה מעתה משמרת של גוים אם של צמר מנגבה ואם של שער מדיחה ואם של פשתן מישנה ואם היו בה קשרים יש לו לחוש שמא היין עומד בעין בתוך אותם הקשרים וצריך להתירם ודבר זה במה שצריך נגוב או ישנן ולדעת רוב פוסקים לא נאמר אלא בנגוב אבל בישון ובכל שאר מיני הכשר גדול אין אחריו כלום וכל שצריך התרת קשרים בכלי המזופת צריך קלוף:

סלים שמסננין בהם היין בשעת הגתות אם הם קשורים בחבלים של שער מדיחם ואם בשל גמי מנגבן ואם בשל פשתן מישנן ואם יש בו קשרים מתירן ואח"כ מישנן ולדעתי כל שבישון אינו צריך התרת קשרים:

נגוב זה יש מי שאומר שאינו מועיל לנעורת של פשתן שמהודק בכלי הבקבוק ולדעתי אף הוא הוכשר בכך אין מחמירים עליהם יותר מעקלים של חריות ושל בצבוץ ולא עוד אלא שאף בפשתן הגמור אני אומר כן לא דכיתנא מישנן אלא במה שאדם מעביר את היין עליו במשמרת ומסננת ומעתה אין צריך לומר בנעורת שאינו ספוגיי כל כך כדי לבלוע ומ"מ שאר מיני ההכשר כלם מכשירין בכלי ובכל מה שבו וגדולי המפרשים מחמירין בו עד שאמרו בקונה גיגית או כובא מגוי שצריך להסיר אותו הנעורת ולישנו והדברים נראין כמו שכתבנו ואף הם מפקפקים להיות מלוי וערוי מועיל בו מפני שהם מפקפקים לאסרו בהנאה מפני רוב בליעה שבו כדורדייא עצמה וכל מה שנאסר מחמת יין שבו בהנאה אין הכשר מועיל בו אלא ישון ואין הכשר אחר אלא למה שיינו אינו אוסרו בהנאה ואני מקל בזו משני צדדין הראשונה מפני שאיני מדמה נעורת זה לפשתן האמור בגמרא שהוא פשתן עצמו והוא ספוגי ושואב והשני שאף בכתנא עצמה נראה לי שלא אמרו בו מישנן אלא להזכיר בו אחד ממיני ההכשר הגדול והוא הדין לכל הכשר גדול שמועיל בו או שמא אף נגוב מטעם שכתבנו שלא נאמר בו ישון אלא למשמרת ומסננת אלא שבזו אני מפקפק למעשה אבל בנעורת שלנו יראה לי להתיר בכל שהכלי שהוא בתוכו כשר בו ואף דורדייא עצמה כבר כתבנו בה הכשר בפרק שני וכן ראיתי לגדולי המפרשים שהזכרנו שהחמירו להתיר הדפין אף בהגעלה ואף במלוי ועירוי ואיני מודה להם אחר שלא ראינו בזה זכר בתלמוד שאם מן הסברא הרי אמרו כבולעו כך פולטו כל שכן בזו שאין אנו צריכים לפליטת היין אלא להפגתו והעברת טעמו כמו שהתבאר וכן החמירו לגרור הדורדייא מעל פניו וכבר כתבנו בה דעתנו בפרק שני:

הרבה מיני הכשר הוזכרו בכאן לכלים שמכניסן לקיום מלוי ועירוי והגעלה והנחה תחת הצנור וישון וכבר בארנו ענין כלם בפרק שני:

מי שהיו גתו ובית בדו טמאים ורוצה לעשות זתיו וענביו בטהרה מכשיר הגת וכליו וכן הבד וכליו על הדרך שיעדנו הכשר שלהם לענין יין נסך מקצתם בהדחה ומקצתם בנגוב ומקצתם בישון על הצד שהתבאר ואם רצה לטהרם מיד מגעילם ברותחין או חולטן במי הזיתים עצמן שהוחמו להעמיד הזיתים לתוכם כדי שיוסיפו בהרקת שמנם ושמא תאמר ואם מצד טומאה אתה בא יטבילם אינו כן שכל אלו בלועים הם ממשקים טמאים וכל שהמשקה בלוע בתוכו אין טבילה מועלת בו שהרי שנינו בטהרות חרסים שנשתמשו בהם משקין טמאים ונפלו לאויר התנור והוסק התנור הרי התנור טמא שסוף המשקה לצאת ואף כאן סופו לצאת על ידי הכבישה ולפיכך צריך הכשר ומכיון שיצא המשקה אין צריכין טבילה שהרי פשוטי כלי עץ הם ואין מקבלין טומאה ואין הענין מחמת עצמן אלא מחמת משקה הבלוע בגופם וזהו לדעתי שלא אמר ובקש לטהרן אלא שאינן טמאים מצד עצמם אלא ובקש לעשותם בטהרה ר"ל זיתיו וענביו:

עם הארץ שהושיט ידיו לגת וכבר היין מתחיל לימשך ונגע באשכולות של ענבים אשכול וכל סביביו טמאים וכל הגת טהורה ומכאן למדו רבים לענין יין נסך שאם היו ענבים לצד אחד מן הגגית ונגע בהם משליך מקום מגעו והשאר מותר וכן אם היין נתחמם והציף את הפסולת על עצמו ונגע גוי בחרצנים שמשליך מקום מגעו והשאר מותר הואיל ולא נגע במקום משקה ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאם היה טופח על מנת להטפיח במקום מגעו כל הגת אסורה ומ"מ גיגיות שלנו כשהחרצנים צפים למעלה אין בהם טופח בכדי להטפיח ויש אומרים שכל שאין שם טופח להטפיח אף מקום מגעו אינו פוסל ובטופח להטפיח הוא שפסלו מקום מגעו וסביבותיו לבד שאין טפיחה שעל האשכול חבור למשקה כלל:

שרץ שנמצא בריחים של זיתים והוא מקום שטוחנין בהם את הזיתים קודם נתינתן לבד ואח"כ נותנין אותם בבד וטוענין בקורה אין טמא אלא מקום מגעו ואם היה שם שמן הרבה עד שהשמן מהלך סביב הריחים הכל טמא שכל המשקה נטמא בטומאת מקצתו וחזר המשקה וטמא את הזיתים ואין ראוי לומר בכאן שיהו סביבותיו וכל הבד טהורה כמו שאמרו בגת שהגת יש בו אשכולות שמפסיקין בין מקום מגעו לשאר הגת מה שאין כן בזיתים:

המשנה השתים עשרה והכונה בה לבאר הכשר הכלים הנאסרים בגיעולי גוים ואמר על זה הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלאות מלבין באור הסכין שפה והיא טהורה אמר הר"ם כלי תשמיש ר"ל כלי תשמיש אכילה ובלבד שיהיו אלו הכלים מן המתכות כגון הברזל והזכוכית וכמו כן כלי חרס השועים באבר כלם צריכים טבילה ואפי' הם חדשים להגעיל ואמרו להגעיל ר"ל גיעולי גוים וזה שירתיח אותם במים רתיחה גדולה ואם הוא יורה גדולה יקיף לה על שפתה טיט או עיסה כדי שיעלו המים על שפתה וירתיחו עליה המים רתיחה גדולה וכלים שדרכן להגעיל כגון קדרות נחשת והמחבתות ודומיהן ללבן כגון השפודין והאסכלאות שצולין עליהם וכיוצא בהם יסיר מהם איסור גיעולי גוים אחר ההגעלה למה שצריך לבון וכשיטבילום אח"כ בארבעים סאה הם טהורין לענין האיסור והמותר גם כן מוסיף על ענין טומאה וטהרה והסכין שפה ובלבד שתהיה הסכין שוה וחלקה שאין בה גומות ואם נועצה בקרקע קשה עשר פעמים וישתמש בה וזהו מה שנתכון בשפה ואם השחיז אותה באבן כעין אבן של רחים או לבן אותה באור זהו תכלית ההכשר אבל לענין טומאה וטהרה אי אפשר בלא טבילה במי מקוה ובזה תסיר מהם טומאת גיעולי גוים ודע זה:

אמר המאירי הלוקח כלי תשמיש מן הגוים ר"ל שנשתמשו בהם ולקחם ישראל מהם את שדרכו להטביל יטביל פירוש הטבלה זו לאו לשון טבילה הוא אלא לשון תשמיש בצונן ומשנה זו לא בכלים חדשים היא עסוקה ולהצריכם טבילה על הדרך שיתבאר שאם כן אף את שדרכו להגעיל אין צריך הגעלה אלא טבילה על שיוצאין מטומאת גיעול לקדושת מאכלות כמו שיתבאר שטבילה זו צריכה בין לכלים חדשים בין לכלים ישנים כל שבאו מרשות גוי לרשות ישראל אלא משנה זו לא דברה בטבילה זו כלל אלא לגוף ההכשר ולא דברה בחדשים שהרי אין צריכים הכשר אלא בישנים ר"ל שנשתמש בהם גוי ואמר על זה את שדרכו להטביל יטביל ר"ל את שנשתמש בו בצונן ודרך הטבלה במים צוננין כגון כוסות וצלוחיות וקתוניות יטביל ר"ל ידיח בצונן ודיין ואת שדרכן להגעיל ר"ל להשתמש בו על ידי חמין כגון יורות וקוקמוסין ומחמי חמין יגעיל במים חמין ואת שדרכן ללבן ר"ל להשתמש בו ע"י האור כגון שפודין ואסכלאות ילבן באור הסכין שפה והיא טהורה ר"ל השחזה במשחזת או ברחים של נפח להשיר קלפה העליונה ודבר זה אינו אלא לצונן ואפילו לחתיכת דבר החריף כצנון ואתרוג ודומיהם אבל לדבר חם צריך הכשר אחר גדול הימנו כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא אלא שהדבר צריך להשלמת דברים שלא נתבארו במשנה זו והוא לבאר טבילה שהם צריכים אחר הכשר ולבאר ענין הדחה והגעלה ולבון היאך הם נעשים ולבאר דין איסורן עד שלא הוכשרו ושאר דברים שהם משתלשלים לענינים אלו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם מה שיתגלגל בו ממקומות אחרים אלו הם:

צריך שתדע שכל כלי מכלים שמשתמשין בהם לדבר מאכל ומשתה הנכנס מרשות גוי לרשות ישראל אע"פ שאינו צריך הכשר מצד גיעולו כגון שהוא חדש או שהיה ישן והוכשר צריך טבילה בארבעים סאה או במקום הראוי לטבילה קודם שישתמש בהם והוא שנאמר בכלי מדין תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת וכן נאמר אך במי נדה יתחטא מים שהנדה עולה בהם ומאחר שהוקשה לטבילת נדה כתבו גדולי המפרשים שאף אתה צריך להזהר שלא להיות בהם דבר החוצץ ומכיון שהוכשר והוטבל משתמש בו ואינו צריך הערב שמש:

טבילה זו מכיון שעיקרה לכניסת קדושת מאכלות אינה בכלים ישנים אלא אחר שהוכשרו שאם אתה מטבילן עד שלא הוכשרו היאך הם נכנסים בה לקדושה ועדין אינן ראויים לה ונמצא הכלי טובל ושרץ בידו וזהו שבכלן מקדים הכשר הבא מצד האיסור לטבילה זו מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ואם עשה כן ר"ל שהטבילו קודם ההכשר יראה שאינה מועלת שהרי אף לשון הכתוב מעיד בזו שנאמר תעבירו באש ואח"כ וטהר ונמצא שהוא צריך לחזור ולהטביל ומ"מ גדולי המפרשים מקילין בה בדיעבד לפי דרכך למדת שכלים של ישראל שצריכים הכשר מצד גיעולן כגון כלי של חמץ בפסח או אף כלי של ישראל שנאסר ביד גוי מחמת איסור אין צריך טבילה אחר הכשרו אלא מכשירו הכשר הראוי לו ודיו שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנס מרשות גוי לרשות ישראל:

אף של גוי צריך שתדע שלא כל הכלים בדין זה וכבר בארנו שאין דין זה מתפשט אלא לכלים שבסעודה אם של מאכל אם של משתה אלא שאף בכלים אלו אין כל הכלים בדין זה ואין שום כלי סעודה שלהם בדין זה אלא על פי שני תנאים הראשון שיהא של מתכת והשני שיצא מכל וכל מרשות הגוי לרשות ישראל הא כל שחסר אחד מאלו כגון שהוא של עץ או שבא לידו בתורת שאלה יכשירנו הכשר הראוי לו וישתמש בו ואין צריך טבילה:

מ"מ קצת כלים יש שאע"פ שאינם של מתכת הם נדונים לענין זה כשל מתכת כיצד כלי זכוכית אינם מתכת ומ"מ הואיל ואם נשברו יש להם תקנה הרי הם ככלי מתכות וצריכין טבילה ומ"מ לענין טומאה אמרו במסכת שבת ט"ו ב' הואיל ותחלת ברייתן מן החול דינן ככלי חרס ומעתה לענין טבילה מטומאה שבו אין לו טהרה במקוה ואף מזו יש מפקפקין בהם לטבילה זו ומטבילים בלא ברכה ולא יראה לי כן הואיל ובמקומה נאמרה הלכה היא ולא עוד אלא שגדולי המפרשים דוחין אותה של מסכת שבת מפני זה אף לענין טומאה:

ברכה זו נסח שלה אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת הכלים ואפילו לא הטביל אלא כלי אחד אומר על הכלים טופס ברכה כך הוא:

עבר ונשתמש בלא טבילה מטביל מ"מ אין תשמישו מפקיעו מחיוב זה וכן כתבו הגאונים:

כלי קוניא הם שתחלתם חרש ובסופם טחין את פניו בקוניא והוא מין אחד של אבר ומ"מ הולכין אחר סופם וצריכין טבילה ואע"פ שבכל התלמוד אמרו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל דוקא במה שלא נפסק בגמרא בהדיא כדעת המחמיר מ"מ יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא כשטחין את פניו מבית ומחוץ עד שאין החרס נראה הא כל שאינו כן אינו צריך טבילה ויש חולקין להצריך טבילה אף לזה הואיל ותוכו רצוף באבר ומתוך כך הורו רבותי שמטבילין אותם בלא ברכה:

הורו חכמי הצרפתים שכל כלי שהוא מעורב מדבר הצריך טבילה ומדבר שאין צריך טבילה הולכין אחר עיקרו:

כבר בארנו שכל שלא יצא מרשות הגוי בזמן שהגיע ליד ישראל אינו צריך טבילה מעתה שאל או שכר ממנו אע"פ שמתחייב בשמירתם אינו צריך טבילה אע"פ ששאלה ושכירות קונין לענין דיני ממונות לקצת דברים לענין איסור אין קונין כמו שבארנו בפרק ראשון ומ"מ לקחן ישראל מגוי ושאלם ישראל אחר מלוקח זה רוב מפרשים מסכימים שצריכים טבילה וכלים הגזולים יש מצריכים טבילה ואני קורא עליו טובל ושרץ בידו:

ישראל שנתן מתכת שלו לגוי לעשות לו כלי כתבו חכמי הצרפתים שאף לדעת האומר אומן קונה בשבח כלי אין צריך טבילה שאין שם הגוי עליה אף הם הורו בכלי שמכרו ישראל לגוי וחזר ולקחו אף לשעתו שצריך טבילה הואיל ונקרא שם הגוי עליה:

קבלו מן הגוי במשכון שאלו בגמרא אם צריך טבילה אם לאו ולא נתברר להם להצריך טבילה אא"כ ראה בדעתו של גוי שדעתו לשקעו בידו ופי' חכמי הצרפתים בהשקעה זו עד שלא יהא בדעתו לפדותו לעולם לפי מה שרואה מבין ריסי עיניו ואין לו אלא מה שעיניו רואות הא כל שלא ראה כן בדעתו של גוי לא נתברר להם ופסקו גדולי המחברים שאין צריכין טבילה לפי שטבילת הכלים אצלם מדברי סופרים ואין המקראות אלא סמך בעלמא וספק סופרים להקל וגדולי המפרשים מצריכים בהם טבילה מפני שהטבילה אצלם מן התורה ורבותי הורו להטבילם בלא ברכה:

מה שביארנו שטבילה זו צריכה שתהא בארבעים סאה כר שטת סוגיא זו מוכחת וראיה ברורה אצלי בזה מה שאמרו בכאן אצטריך וטהר ואצטריך במי נדה דאי כתב רחמנא וטהר הוה אמינא בכל דהו כתב רחמנא במי נדה ואם כתב רחמנא וכו' וודאי מה שאמר הוה אמינא בכל דהו ביאורו בכדי שיעלה בו גוף הכלי שאם לא כן אין זה טבילה ובא ללמדנו שאע"פ שגוף הכלים עולה בפחות מארבעים סאה אין טבילתו אלא במקום טבילת הנדה ואפילו מדאוריתא וכן ביארנו במסכת חגיגה בטבילת כלים טמאים אף במחטים וצנורות ואע"פ שבפסחים ט"ז א' אמרו לענין טומאה שטבילת כלים מן התורה ברביעית אלא שכבר בטלוה חכמים לטבילת רביעית כמו שהתבאר בנזיר ל"ח א' מ"מ בזה התורה הצריכה לארבעים סאה או שמא אף בזו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומקצת חכמים תופשין בה שטה אחרת להשוות טבילה זו לשל טומאה ולפרש בכאן הוה אמינא בכל דהו אף בשאין הגוף הכלי עולה בו כתב רחמנא במי נדה מה נדה במים שגופה עולה בהן אף זה במים שגופו עולה בהם לפי מה שהוא כלי ומ"מ טבילתם טבילה אף במים מועטין מן התורה ואין דבריהם נראין כלל:

נמצא לפי מה שכתבנו שהלוקח כלי תשמיש מן הגוים אם הם חדשים לגמרי כלומר שלא נשתמש בהם הגוי כל עיקר מטבילן ואם נשתמש בהם על ידי צונן ר"ל שהם כלים שתשמישן על ידי צונן מן הסתם אף הוא לא נשתמש בהם אלא צונן ומדיחן הדחה הראויה ומטבילן והם טהורים כלים שתשמישן על ידי חמין אף הוא מן הסתם כדרכן נשתמש בהם ומגעילן הגעלה הראויה ומטבילן והם טהורים כלים שנשתמש בהם ע"י האור אף הוא מן הסתם כדרכן נשתמש בהם ומלבנן באור לבון הראוי ומטבילן והם טהורים ואם היו של ישראל ונאסרו בבליעת אסור מכשירן על הצדדין שהוזכרו ואין צריכין טבילה ומ"מ אף הראוי לטבילה אם נשתמש בו עד שלא הטביל הואיל והוכשר מבליעתו לא נאסר התבשיל:

מה הם דברים אלו שכתבנו בהדחה ובהגעלה ולבון הדחה הראויה והגעלה הראויה ולבון הראוי דברים אלו יש מהם שנתבררו בכאן ויש מהם שנתבררו במקומות אחרים ובדברי המפרשים וכיצד הם דינין אלו כל אותם שהכשרן בהדחה צריך שישפשף את הכלי שאי אפשר לכלי בלא חלודת איסור על פניו וצריך להעברה בשפשוף ודבר זה נראה למפרשים שאם לא כן אלא שדי לו בהעברת המים על פניו בנחת מה אנו צריכים לה והרי הטבילה כוללתה אלא ודאי להדחה בשפשוף אנו צריכים ולא עוד אלא שלאחר השפשוף אנו צריכים לשטיפה במים אחרים ודבר זה הביאוה גדולי המפרשים ולמדוה ממה שהוזכר במסכת זבחים צ"ו א' במריקת הכוס ושטיפת הכוס ופירשוה שעל כוס האסור נאמרה וכונו במריקה על הדחתו ובשטיפה על שטיפה זו שהזכרנו ואני אומר ששפשוף זה אינו בכלל הדחה שכל שהשמנינות בעין צריך הוא להעבירו קודם שיתחיל בהכשר שאין הכשר לשמנינות בעין אפילו הגעלה ומתוך כך אני אומר שמקנח בסמרטוט ומדיח או משפשף ומדיח ומים שאחר שפשוף הוא הוא עיקר ההכשר:

כלים שהכשר שלהם בהגעלה צריך שיעביר חלודת האיסור תחלה בשפשוף שאין הגעלה לשמנינות שהוא בעין והוא שאמרו אך את הזהב מכאן שצריך להעביר חלודה לא יכול להעבירה מכל וכל פי' חכמי צרפת שהנשאר הרי הוא כעין מה שאמרו בטבילה שמיעוטו שאין מקפיד עליו אינו חוצץ העביר חלודת הכלי נותנו לתוך מים רותחין ומגעילו וכל המשקין אין הגעלה עולה בה אלא במים והוא שאמרו במים ולא ביין וחלב ואף המים דוקא ברותחין שעל ידי האור אבל רותחין שבחמי טבריא אין לסמוך על הגעלה שבתוכם ואע"פ שהסברא נותנת כך בלא צורך ראיה יש קצת ראיה אצלי בדבר זה שבשריפת בת כהן אמרו באש תשרף לרבות כל שריפות שמחמת האור ולמעוטי אבר מעקרו ר"ל בלא התכת אש כשיוצא מן המחצב שהוא חם מעיקרו אלמא שכל שאינו מחמת האור אינו נקרא שריפה והוא הדין שאינו נקרא לבון ואף במים כל שאינו מחמת האור אינו קרוי הגעלה וכן הרוטב והמרק שבתבשיל אינו מפליט אדרבה הוא נבלע בנקל כדאמרינן בכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר והעמידוה ביורה רותחת דמבלע בלע מפלט לא פלט אלמא שהרוטב גורם להבליע הפך רתיחת המים שמפלטת ואינה מבלעת: