Meiri on Bava Kamma 51 מאירי על בבא קמא נ״א

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ומפילים אותו משם לארץ וסוקלין אותו ואין עושין אותה נמוכה יותר משתי קומות מפני שצריך להשתדל במהירות מיתתו אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכן אין מגביהין ביתר משיעור זה שמא יבא לידי נוול בבקיעת כרס ופירוד אברים זה מזה:

חייב אדם לעשות מעקה בגגו כל זמן שהוא בית דירה כמו שיתבאר במקומו כל שגגו גבוה מרשות הרבים עשרה טפחים שמא יפול הנופל מגגו לרשות הרבים וכן אפילו מגג לבית אפילו יש לו בור עמוק או כל דבר הראוי ליכשל בו אדם בכדי מיתה ואם לא עשה כן חייב בדיני שמים ומ"מ אם היה רשות הרבים גבוה עשרה יתר על גגו אינו זקוק לעשות מעקה שנאמר כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא לתוכו ואם נפל פטור אף בדיני שמים:

בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמ"מ אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומ"מ הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקים אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות ומ"מ יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזקים אם הוזק ולא מת פטור אף בדיני שמים ויש מפרשה לחיוב נזקים שחייב לשלמן בדיני שמים ומ"מ בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס בביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מ"מ אין זה בורו לחייבו עליו:

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי אלא שנתערב בו מעט משאר החלקים ואמר על זה בור של שני שותפין ועבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב אמר המאירי בור של שני שותפין כגון שחפר האחד בור תשעה ובאו שניהם ועקרו כאחד חוליא אחת והשלימוהו לעשרה ששניהם חייבים בין למיתה בין לנזקים עבר עליו הראשון ולא כסהו ועבר עליו השני ולא כסהו השני חייב ופרשו בגמרא דוקא שהניחו ראשון לשני משתמש בבור וכל שכן אם מסר לו דליו ופרשו גדולי הרבנים בדליו כסויו ויש מפרשים דלי ממש ולפיכך נסתלק הראשון והשני חייב והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו ופרשו בו משהניחו משתמש הא אם לא הניחו משתמש חייב אף הראשון וגדולי הפוסקים גורסין הראשון חייב ופרשו בו אף הראשון ופירשו בשלא הניחו משתמש ומה ששאלו בגמרא מאימת מיפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופרשו עד שיניחנו משתמש או שימסור לו דליו והכל עולה לענין אחד:

כסהו הראשון כראוי ועבר עליו השני ומצאו מגולה ולא כסהו חייב השני ולא הראשון ומ"מ פירשו בגמ' שאם נודע לזה כגון שהודיעוהו עדים ושהה אחר הודעתם בכדי שילך ליער ויכרות ארזים לכסותו ולא עשה חייב אף הראשון:

כסהו כראוי ונפל עם כל זה לתוכו שור או חמור כגון שהתליע הכסוי מתוכו פטור שזה אינו אלא אונס שלא חייבוהו לרמוס עליו ולנקש עד שיראה מתוך ניקושו אם התליע אם לאו אבל אם לא כסהו כראוי חייב שאין זה כסוי:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

חצר של שני בני אדם שהיה שם בור והפקירו רשותם אף זה בור של שותפין הוא ושניהם חייבין אבל אם כרה זה חמשה וזה חמשה אחרון חייב שהרי נסתלקו מעשי ראשון הרי אמרו החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה אחרון חייב בין למיתה בין לנזקין:

מי שמינה שליח לכרות לו בור ברשות הרבים והלך זה וכרה במצותו הכורה חייב לא אמרו שלוחו של אדם כמותו לענין עבירה:

זה שאנו מחייבין את האחרון לא סוף דבר כשלא עשה הראשון שיעור מיתה שאם כן אף בבור תשעה והשלימו לעשרה ראוי לחייב את הראשון בנזקים אלא אפילו השלים הראשון לעשרה ובא אחד והשלים לאחד עשר או ליותר אחרון חייב מעתה החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחד והשלימו לשלשים אחרון חייב הואיל והוסיף בהבלא או בחבטא וכן החופר בור עשרה ובא אחר וסיידו וכיירו שנמצא מקצר עד שהוסיף בהבלא אחרון חייב וכן כל כיוצא בזה וגדולי המחברים חולקים לומר שכל שעשו הראשונים שיעור מיתה כלם חייבים:

חפר האחד בור תשעה ובא אחר והניח אבן על פי הבור עד שהשלימו לעשרה לנופל מפי האבן האחרון חייב הרי זה כאלו השלימו בחפירה סתם זה האחרון מה שהוסיף בחפירה או שסלק אבנו הרי זה ספק אם חזר הראשון לחיובו אם לאו ומתוך כך מוציאין מיד השני ואם הוא תופש החצי מיד הראשון אין מוציאין ממנו:

שור פסולי המוקדשין כבר בארנו שאם נפל לבור פטור והמת יהיה לו כתיב מי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו:

חפר בור שמנה ומהם שני טפחים מים חייב ששני טפחים אלו של מים נדונים כארבעה בלא מים מפני שהמים מוסיפין בהבלא הרבה מ"מ ספק הדבר אם דנין כן בפחות ויתר אם לאו מעתה בור תשעה ומהם טפח אחד מים שמא אין כאן הבלא בכדי פחת החבטא מצד שאין שם מים אלא מעט וכן שבעה ומהם שלשה טפחים מים שמא אין כאן תוספת הבלא בכדי פחת החבטא מתוך שאין כאן עומק מרובה ומתוך כך אין מחייבין אותו ואם תפש אין מוציאין מידו וגדולי המחברים הפכו בזה גרסאות לפי דבריהם בין שמנה לתשעה ואין דבריהם נראין:

בור עשרה ובא אחר והרחיבו והרי שמעט הבלתו ומ"מ קירב את היזקו רואין אם מחמת הבלא מת פטור האחרון ואם מחמת חבטא מת חייב שהרי קרב את הזיקו ואם לא הרחיבו אלא מצד אחד ולא נפל זה מאותו צד פטור האחרון שהרי לא עשה זה כלום:

בור שרחבו יתר על עמקו אין בו הבלא נמצא שאם הוא מלא ספוגין של צמר אין בו לא הבלא ולא חבטא ופטור ויראה לי דוקא בשיעור עשרה אבל אם היה עמוק ביותר הכל לפי מה שיראה לדיינים הבקיאים:

בור של שני שותפין שהיה האחד מהם דולה ובא השני ואמר לו הנח לי ואני אדלה מכיון שהניחו הראשון משתמש נסתלק הראשון וחייב השני שהוא עשה עצמו שואל בחלקו של ראשון והרי משל שניהם הוא דולה שאין ברירה לומר שאינו דולה אלא בחלקו ויש פוסקין דוקא משמסר לו דליו כר' אליעזר הואיל והלכה כמותו בחברתה וכן כתבוה גדולי הדור:

השותפין שנדרו הנאה זה מזה אם יש בחצר דין חלוקה שניהם אסורין ליכנס אלא יחלקו ויכנס כל אחד לחלקו ואם אינה ראויה ליחלק שניהם מותרין כל אחד אומר בשלי אני נכנס ובמסכת נדרים בפרק השותפין יתבאר ענין זה בכדי היכולת:

הבור הרי הוא לענין קניה כקרקע ונקנה בכסף ובשטר ובחזקה ומ"מ אין אדם קונה בחזקה אלא אם כן בפניו של מוכר אבל שלא בפני המוכר אינו מועיל כלום אא"כ אמר לו לך חזק וקני ואם מסר לו דליו הרי הוא כמו שאמר לו לך חזק וקני ומועילה בו חזקה אף שלא בפניו: