Meiri on Bava Kamma 67 מאירי על בבא קמא ס״ז

צנור שיש בו חקקים לבית קבול שכך היו עושין אותם להיות העפר הנישל מן הגגות בעת הגשמים מתעכב לשם וכשהגשם חולף ומתחיל הגג להתיבש עולים לשם ולוקחין אותו עפר וחוזרין וטחים אותו בסדקים ובמקומות החסרים כך פרשוה גדולי המפרשים ובתוספות של מקואות פרשו שהמנהג היה כך כדי שיקלטו שם רגבי העפר הנישל ולא יעכבו המים הנוטפים מפי הצנור לכלי שמניחין תחתיה ונמצא מ"מ לאיזה פירוש שתרצה יש בצנורות אלו בית קבול וכשנחקק קודם שיקבע לארץ הרי לא פקעה תורת כלי ממנה וכשהמשיך דרכו מים למקוה פסלה אבל אם קבעו ולבסוף חקקו בטל הוא אגב קרקע קודם שירד עליו תורת כלי ושוב אין תורת כלי יורדת עליה:

הגנב והגזלן והאנס שגנבו וגזלו ואנסו תרומתם תרומה ומעשרותם מעשר והקדשם הקדש לענין מעילה ודוקא לאחר יאוש שנמצא בו יאוש ושנוי השם דמעיקרא טיבלא והשתא תרומה ואע"ג דליכא שנוי רשות דהא תרומה ממון כהן הוא הא הקדש עדיפא מינה דאיכא יאוש ושנוי רשות דמעיקרא ממון הדיוט והשתא ממון גבוה וכן מעשר ר"ל מעשר שני לדעת ר' מאיר דאמר דמשלחן גבוה קא זכו ומ"מ במעשר ראשון או אף בשני לרבנן ליכא אלא שנוי השם ולפיכך הביא כאן שנוי השם שקנאו בו עם היאוש והוא שנודע בודאי שנתיאש זה הא אם לא נודע בודאי סתם גזלה אינו יאוש כמו שכתבנו למעלה והוא שכתבו גדולי המחברים שאם היו הבעלים רודפים אין תרומתם תרומה:

ולגוף השמועה יש שואלים היאך נקרא שנוי והלא שנוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי מיתשיל ואי משום דכיון דלאו מצוה לאיתשולי לא שכיח והא כמה מילי דלא שכיחי וקרינן להו חוזר לברייתו ואפשר שכל שאי אפשר בלא אחרים כגון זה שצריך שלשה לא מיקרי חוזר לברייתו:

כבר ידעת שעל כל ממון המתחייב הן מצד גנבה הן מצד עושק או גזלה או הלואה או פקדון שכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש ומביא אשם מ"מ דוקא מחמת עצמו אבל אם גנב אביו או גזל והבן יודע וכפר ונשבע והודה אינו מוסיף חומש התורה אמרה אשר גזל על גזלה שלו הוא מוסיף חומש ולא על גזל אביו ומ"מ בגזילה קיימת אינו כן כמו שיתבאר:

תשלומי ארבעה וחמשה שהזכרנו כלם צריך שיהא בכל אחד מהם כאותה של גנבה שנאמר תחת השור תחת השה שיהו כתחתיו שאם לא כן הרי יכול לשלם חמשה נגודים שאותו של גנבה שוה יותר מכלם ונגודים פירושו לקויים:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל לא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה אמר המאירי אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ר"ל שגנב ראשון גנבה מבעל הבית וגנב שני גנבה מגנב ראשון אין גנב שני משלם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ומכר לא לבעלים ולא לגנב ראשון לא לבעלים שהרי וגונב מבית האיש אמרה תורה ולא מבית הגנב ואע"פ שהיא של בעלים הואיל ואינה ברשותו אינו משלם לו ולגנב ראשון אינו משלם שהרי אינו שלו שגנב ראשון לא קנאו שאם לא נתיאשו הבעלים הרי אין כאן יאוש ואפילו נתיאשו הבעלים יאוש כדי לא קני עד שיצטרף עמו שנוי רשות שאין שנוי שמרשות הבעלים לבית הגנב נקרא שנוי רשות אפילו מאה גנבים זה אחר זה אא"כ שנוי רשות של היתר כגון שמכרו הגנב ללוקח שקנאו לוקח ביאוש הבעלים ושנוי רשות שמרשות הגנב לידו ומ"מ אם גנב הראשון וטבח קנאו בשנוי מעשה ששנוי מעשה קונה אף בלא יאוש בעלים והרי נעשה גנב זה כבעלים והגונב אותה ממנו אחר טביחה משלם לו תשלומי כפל כגונב מבעל הבית שזה מבית האיש הוא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: