Meiri on Bava Metzia 39 מאירי על בבא מציעא ל״ט

היה בנכסים אלו פירות המבושלים קמה לקצור וענבים לבצור והדומה להם בית דין מעמידין אפטרופוס לקצור ולבצור ולמכור ומפקידין אותם עם שאר המטלטלין ומ"מ אם קדם הוא וקצר ותפש הרי זה זריז ונשכר ויהא בכלל חשבון שאר עבודות שבקרקע הא אם לא קדם בית דין ממנין עליהם אחר ומפקידין דמיהם עם שאר המטלטלין ואח"כ מורידין הקרוב וכתבו גדולי המחברים שכן הדין בכל שאין בו טורח עבודה כגון שכר בתים וחניות ודברים שאין צורך בהם לאריסות שאין מורידין בהם קרוב אלא מעמידין בהם גבאי שיתבע השכר ויביאהו לבית דין ויפקידוהו אצל שאר המטלטלין:

לא נשמע בשבוי זה שמת אף זה מורידין קרוב לנכסיו לכתחלה והמטלטלין מפקידין אותם על הדרך שהזכרנו למעלה אלא שבקמה לקצור נדונת בו כמטלטל ואם קדם ותפש מוציאין מידו ויש חולקין בזו:

ברח מעצמו ולא מחמת השבי אם מחמת סכנת נפשות ברח דינו כשבוי לכל מה שכתבנו אבל ברח מחמת ממון אין דינו כשבוי אלא כיוצא לדעת והוא שנזכיר עכשו את דינו:

היוצא לדעת והוא שיצא מחמת ממון או שלא מחמת סבה ואין ידוע להיכן הלך עד שנוכל לחזר אחריו לידע רצונו אם לא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיו שהקרוב הראוי לירש קל הוא בעיניו להחזיק בו כשלו וכשירצו בית דין לדקדק עליו מצד מה שנשמע להם בהפסדו אף הוא מתקנא ומרבה בהפסד וסלוקו קשה אחר שהוא ראוי לירש וכן אין מורידין אחר בתורת אריסות שאין בית דין משתדלין בנכסיו הואיל ולדעת יצא והיה הוא יכול למנות על נכסיו מי שירצה ומכיון שלא עשה הרי זו אבדה מדעת שאין אדם מצווה בהחזרתה ואם קפץ הקרוב וירד מסלקין אותו אף בקרקעות ואם נטע והשביח ולא הספיקו בית דין לסלקו אינו נוטל לא בשבח ולא בפירות ומ"מ יראה לי ששמין לו כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות אלא שגדולי המפרשים חולקין בזו לשום להם כאריס:

ואין מעמידין בנכסיו אפטרופוס או גבאי כלל הואיל ולדעתו יצא אבדה מדעת היא אלא יעמדו המטלטלין ביד מי שהן תחת ידו עד שיבא ויתבע או שימות ויתבעו יורשיו והקרקעות אם הם בתים וחנויות יעמוד השכר ביד הדר בהם ושדות וכרמים עומדים להם בורים:

שמעו בו שמת אלא שלא נתברר בית דין תופשין כל המטלטלין ומפקידין למי שהוא אמיד אצלם ומורידין קרוב בנכסיו לכתחלה על התנאים האמורים למעלה ומ"מ קמה לקצור נדונת בה כמטלטל ואפילו קדם וקצר מוציאין מידו ומפקידין עם שאר המיטלטל עד שתתברר מיתתו או שיבא ויש חולקין בזו:

זהו כלל הנראה לנו בדין זה אלא שיש עליו חולקין בקצת מקומות בענין קמה לקצור והדומים לה וכן יש מי שמחדש בדין זה שהשבוי ששמעו בו שמת וקדם קרוב וירד לתוך הנחלה שאין מוציאין מידו מתורת נחלה לתורת פקדון אלא שיחזיק בהם כשלו אפילו לירד ולמכור ואין הדברים נראין כלל:

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו הן שהוציא הרבה ואכל קימעא הן הוציא קימעא ואכל הרבה אין לו בשבח כלום אלא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומ"מ יש לאכילת קימעא זו שיעור עד שאם לא אכל כאותו שיעור וכל שכן אם לא אכל כלום נוטל בשבח בדרך זה שאם ההוצאה יתרה נוטל הוצאה כשיעור שבח ואם השבח יתר נוטל ההוצאה ונשבע בנקיטת חפץ על הוצאתו ודבר זה יתבאר במסכת כתובות בע"ה ואם היא קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומאנה בו רואין כמה הוציא וכמה אכל וכמה השביח ושמין לו כאריס:

שבוי שנשבה על אחד מן הדרכים שמורידין קרוב לנכסיו וקרוב זה שנשאר בכאן הוא קטן עדין אין מורידין אותו לנכסי שבוי בשום פנים שהרי אינו בן דעת בדברים אלו ונמצאו נכסים אובדים מאליהם ואפי' חריף ומפלפל במשא ובמתן אלא מורידין אחר בתורת אריסות עד שתתברר מיתתו וכן אם היה השבוי עצמו קטן אין מורידין קרוב לנכסיו בשום פנים שמא יטעון לאחר זמן שמחמת חלקו בא לידו וקטן נטל מצד אחר וקטן אין יודע בעניני מחאה עד שישתדל על כך ולא סוף דבר קרוב הראוי לירש אלא אף אותו שאינו ראוי לירש כגון בן אחיו וכיוצא בו ולא אחוה שמצד האם אע"פ שאינו ראוי לירש ולא קרוב מחמת קרוב הרחקה יתרה עשו בדבר זה ולא סוף דבר בשדות שאין הדבר מפורסם והטעות קרוב בהם אלא אף בבתים ואפילו היה זה הרוצה לירד כותב שטר שמחמת אריסות הוא יורד או שהיה שם שטר חלוקה שמא לאורך הזמן שטרות אובדין וקטן זה מפסיד אלא בית דין מעמידין אפטרופוס לנכסי הקטן השבוי ומתעסק בהן בכל דיני אפטרופסות ואם היו השבויים שנים אחד גדול ואחד קטן והירושה אחת אע"פ שביארנו שאין מטריחין אפטרופוס בנכסי גדול מתוך שמעמידין אפטרופוס לקטן מעמידין לגדול מעשה היה בזקנה אחת שהיו לה שלש בנות ונשבית היא ואחת מבנותיה והשתים שנשתיירו כאן מתה אחת מהן ונשאר ממנה בן קטן והרי שלא היו יכולין להוריד הבת שנשארה שמא מתה הזקנה ויש לקטן זה חלק בנכסים ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואע"פ שזו לא היתה ראויה לירשו מ"מ הואיל וראויה לירש עמו באותם הנכסים עצמן אין מורידין אותה ולא היו יכולין להוריד את הקטן בנכסים שמא לא מתה הזקנה ואין מורידין קטן לנכסי שבוי ואמרו חכמים מעמידין אפטרופוס בשביל קטן ומכיון שהוזקקנו להעמידו מעמידין אותו על כל נכסי הזקנה לסוף מתה הזקנה והורידו הבת לשליש הנכסים בחלק ירושתה וכן הורידו הקטן בשליש הנכסים בחלק ירושת אמו שמתה והשליש הנשאר לבת השבויה העמידו ביד אפטרופוס על הדרך שהזכרנו וכן אתה למד לכל כיוצא בזה:

קטן אין חזקה בנכסיו ר"ל שכל היורד לנכסיו והחזיק בהם שלש שנים אין זה טענה שהקטן אינו בר מחאה וכן אם אכלה שתי שנים בחיי האב ושנים רבות בקטנותו של זה וטוען שאביו מכרה לו אין כאן טענה וכן כל שהתחיל להחזיק בקטנותו של זה בתחלת שנה ראשונה אפילו אכלה סוף שנה ראשונה וכל שתי השנים הנשארות משהגדיל וטען שאביו מכרה לו אינה טענה וזהו שאמרו אפילו הגדיל ר"ל אפי' השלימן משהגדיל ואין לפרשו בשטען שהוא מכרה לו שהרי אין מכירת הקטן כלום כמו שיתבאר במקומו ונמצא שאין טענה עד שיחזיק שלש שנים בחיי האב או שלש שנים אחר שיגדיל הקטן וכן הדין בשבוי ובורח מחמת נפשות שאין מחזיקין בנכסיהם וגדולי המפרשים כתבו שאף אם אכלה שלש שנים משהגדיל הואיל וירד בקטנותו אין כאן טענה ולא יראה כן וגדולי המחברים כתבו כדעת ראשון:

מי שהיה מחזיק בנכסי אביו ובא לו אח קטן ממדינת הים והביא ראיה שהוא אחיו חולק לו בירושה ובשבח שהשביח שכל שהניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אא"כ אמרו בפירוש שהם עושין לעצמן על הצדדין שיתבאר במקומו ואע"פ שאין זה מתפרנס עמו ולא ידע בו והיה לנו לומר שזה כמי שהתנה שלעצמו הוא עושה אינו כן אלא הואיל ואלו ידע היה יורד שלא ברשות שאין מורידין קרוב לנכסי קטן חולק עמו בשבח ר"ל באותן שהשביחו הנכסים מחמת נכסים כגון שמן הפירות שיצאו מכר ונטע אילנות וגפנים וכיוצא בזה ועמלו וטרח עבודתו מחול אצל הקטן ואם היה זה הבא גדול הואיל ולא נודע שהיה לו אח וברשות ירד שהרי אפילו ידע מורידין קרוב לנכסי שבוי שמין לו בחלק שבחו של זה כאריס: