Meiri on Bava Metzia 51 מאירי על בבא מציעא נ״א

דין אונאות אלו שהזכרנו אינן אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מן בעל הבית אין לו דין אונאה ולא בטול מקח לא ללוקח ולא למוכר ויש אומרים שיש לו אונאה אם נתאונה הוא ואין זה כלום אלא אין לו אונאה לא לו ולא ללוקח הימנו בד"א בשמכר כלי תשמישו שהדבר ידוע שאין בעל הבית מוכר כלי תשמישו אלא בדמים יקרים וכשמכר ביוקר מחל הלוקח וכשמכר בזול אף הוא בדק בכליו וידע ומחל הא אם מכר דברים של סחורה כגון בגד פשתן ודברים העומדים לימכר דינו אצל אותם הדברים כתגר ויש במשאו ומתנו דין אונאה על הצדדין שהזכרנו בין נתאונה הוא בין נתאונה לוקח ממנו וכמו שביארנו בתגר שכמו שיש אונאה להדיוט כך לתגר אע"פ שהוא בקי:

שתות זה שאמרנו עליו שהוא בדין חזרת אונאה יש שואלין בה והלא אמרו המשתכר אל ישתכר בפחות משתות הא שתות מ"מ ישתכר ואין זו שאלה שהראוי להשתכר בו אין בו דין אונאה אלא כל שהוקיר או הוזיל בשתות על השער היוצא בעיר שכבר נכלל בו הראוי להשתכר בו מחזיר אונאה ואף עיקר דין משתכר בשתות פסקו גדולי המחברים שלא נאמר אלא בנושא ונותן באמונה שאין בו דין אונאה ונושא ונותן באמונה פירושו שהוא אומר בכך לקחתי ובכך אני מוכר וזה אין בו דין אונאה ומ"מ תקנו בו שלא ישתכר ביתר משתות ודוקא בדברים שיש בהם חיי נפש הא בשאין בהם חיי נפש כגון המור והלבונה ודומיהם ישתכר כמו שירצה כמו שיתבאר במקומו ואף בהם אם מכר בסתם ושלא באמונה יש בהם אונאה:

אונאות אלו שהזכרנו דוקא שלא נתאונו אלא בדמי המקח הן חסר הן יתר אבל אם היה שם מום בכל שהוא חוזר ובטל מקח ואפי' היה המוכר רוצה ליתן פחת המום אם לא רצה לוקח לקבלו בטל המקח ואם היה הלוקח רוצה בהחזרת פחת המום רשאי המוכר לומר לו או מחול או החזר המקח הא אם רצה לוקח לקבל ולמחול במומו ורצה המוכר לחזור אם הוקר אינו יכול לחזור:

מי שנתאונה ונתברר שהרגיש בשעת מקחו באונאתו לא הופקעה חזרת אונאתו בכך ואין אומרים מאחר שהרגיש ודאי מחל שאף הוא יכול לומר לזו כונתי שהרגשתי בך שלא תתן את המקח בשוויו וכונתי ליתן לך בו שתות על שוויו כדי להעמיד מקחי ושאתבעך על השתות וכן הדין במוכר ודבר זה אתה למד ממעשה שהוזכר בכאן באחד שהיו בידו תכשיטין של משי והיה מכריז על מכירתם והיו שוים חמשה והוא מכריז עליהם בששה ואלו היו נותנין לו חמשה וחצי היה נותנן ברצון ובא אחד ואמר אם אני נותן לו חמשה וחצי נמצאת אונאתה בפחות משתות אלא הריני נותן ששה כדבריו ונמצא אונאתי בשתות ואתבענו לדין עליה ואלמלא שהיה מוכר זה בעל הבית היינו שומעין את דבריו:

המשנה השלישית והכוונה בביאור החלק השלישי ואמר אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה כשם שיש אונאה להדיוט כך אונאה לתגר ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה מי שהטיל עליו ידו על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי מה שנתאוניתי אמר הר"ם אמרו מי שהוטל עליו ידו על העליונה הוא דעת ר' יהודה הנשיא ואין הלכה כמותו אבל הדין הוא שתות קנה ומחזיר אונאה על שתות בטל מקח ולאותו שהונה משניהם יש לגרוע לו חברו:

אמר המאירי אחד הלוקח ואחד המוכר בדין אונאה והטעם שהרי הוזכרו שניהם במקרא שנא' וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וכן הלכה כשם שאונאה להדיוט והוא שאינו בקי בסחורה ומשא ומתן כך אונאה לתגר ואין אומרין לו הרי אתה בקי בסחורה וודאי הרגשת באונאתך ומחלת בה שמא נזדמן לך מקח שמצוי בו ריוח גדול או הרגשת בסחורה זו שהיא מתיקרת וידעת ומחלת אלא בין תגר בין הדיוט יש להם אונאה וכן הלכה ר' יהודה אומר אין לתגר אונאה אחר שהוא בקי ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא כמו שביארנו:

מי שהוטל עליו ר"ל מי שהתאונה ידו על העליונה אם ירצה יתקיים המקח ויחזיר לו הלה אונאה ואם ירצה יתבטל המקח והוא שאמר שבידו לומר אי זו שירצה תן לי מעותי או תן לי מה שהוניתני ואין הלכה כן שכל שרצה הלה ליתן לו אונאתו אין ביד המתאונה לבטל את המקח כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שפסקנו שאף התגר יש לו אונאה אף בתגר שידוע בודאי שהרגיש באונאתו הוא נאמר כן ואפי' בספסר שקונה ומוכר מיד ליד תמיד והיה לנו לומר שמאחר שהוא יודע בדמיה שהרי קנאה מיד ולא שהה בין קנייתה למכירתה כלום כבר ידע ומחל אינו כן אלא כל שנתאונה הרי הוא בדין אונאה על הצדדין שהזכרנו:

המוכר חפץ לחברו ואמר אחד מהם לחברו על מנת שאין לך עלי אונאה אין זה כלום והרי הוא בדין אונאה ולא מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים שהרי האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך שאר כסות מקודשת ותנאו קיים ובעונה מקודשת ואין תנאו קיים אלא טעם הדבר שלא הרגיש באונאתו וכל שכן אם אמר על מנת שאין בו אונאה שהרי יש בו מ"מ ומתוך כך אם פירש לו הונאתו אין לו דין אונאה כיצד אמר מוכר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאין דמיו אלא מנה ומ"מ אני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נותן לך בו מנה יודע אני שהוא שוה מאתים אלא על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו עוד אונאה וגדולי המחברים כתבו שאם אמר בדרך שהדבר נראה כליצנות כגון בכדי שאין הדעת טועה שאין זה כלום כגון שמכר חפץ שוה מנה במאתים ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא עשרים דינרין אלא הריני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה אין זה כלום ויש לו עליו אונאה שהרי זה אומר מכיון שנראו לי דבריך כליצנות הייתי סבור שלא אמרת כן אלא דרך גזום וכמכוין להשביח את המקח כלומר איני צריך להשביחו שהוא משביח את עצמו עד שיפרש בהונייה בשיעורה או קרוב לה בכדי שהדעת תועה בכך ולמדוה מפרק השוכר את האמנין משמועת פרה זו נשכנית היא כמו שכתבנוה שם:

הנושא ונותן באמונה והוא שאמר לחברו חפץ זה תדע שבכך לקחתיו ואני רוצה להשתכר בו כך וכך אפילו אמר לקחתיו בסלע ורוצה אני להשתכר בו בשתים אין לו עליו אונאה ומ"מ מתקנת חכמים ומתורת איסור בדברים שיש בהם חיי נפש שלא להשתכר בו יתר משתות אלא שאם נשתכר הרבה אינו בדין אונאה והנושא ונותן באמונה שהזכרנו אם לקח הרבה דברים שבמין אחד כאחד ולקחם בערך אחד הן רעה הן יפה אל ימכור את הרע באמונה ושיאמר על כל פנים כך אני רוצה להשתכר בו ואח"כ ימכור את היפה בשווייה אלא או זה וזה באמונה או זה וזה בשוויו ויש לו לחשוב בדמי המקח ההוצאות שנעשו בו כגון שכר כתף שכר חמר ושכר פונדק והוא הדין לשאר הוצאות כל סחורה לפי מה שהיא ואף שכר עצמו שנתבטל למכירת הסחורה מחשב אותה ומ"מ אם נהגו בסחורה זו ליטול המוכר שכרה מתוכה על דרך שהיה מנהגם במוכר בגד פשתן שהיה קצוב ליטול המוכר ארבעה למאה בשכר טורח מכירתו אינו מחשב לשכר עצמו אלא אותו שכר לבד ואע"פ שאפשר שירויח עוד במלאכה אחרת:

זה שאמרנו בנושא ונותן באמונה שלא ימכור את הרעה באמונה והיפה בשווייה שפירשנוה לענין איסור יש מפרשים אותה לענין הדין וכגון שלקח מאה חתכות בגד בשיעור אחד ומכר עשרה מהם ואומר ללוקח אני לקחתים בעשרה עשרה ואני מוכרם באחד עשר ונתרצה לו הלוקח בכך ופרע מעותיו וכשבא ליטול את בגדיו הלה בורר לו הרעות ואומר לו שלא מכר באמונה אלא הרעות אבל היפות אין רצונו למכרם אלא בשוויים ואמרו בכאן שאין הדין כן והלה מכריחו לקבל מי שפרע או שימכור לו כלן באמונה או כלן בשוויין:

זה שאנו קורין לענין זה שהזכרנו נושא ונותן באמונה הוא מפני שהלה מאמינו במה שאומר שכך וכך לקחו ומ"מ גדולי הרבנים פירשוה בדרכים אחרים כמו שכתוב בפירושיהם ואין דבריהם נראין כלל:

יש מי שאומר מכח סוגיא זו בראובן שלא היה יודע שהיה שמעון חייב לו כלום ובא שמעון אצלו ואמר לו הריני חייב לך והילך סלע זו על מנת שתמחול לי כל חוב שיש לך עלי ואפילו יזדמנו לך עדים וראובן זה נשמע לו ומחל ואח"כ נזדמנו לו עדיו שאין מחילתו מחילה וכמו שאמרו בכאן מי ידע דמחיל ומ"מ אם אמר לו יודע אני שיש לך עדים אעפ"כ קבל סלע זה ומחול הרי זה מחול ואין הדברים נראין לי שבאונאה הרי הוא רואה וסובר שאין שם אונאה אבל זה אין כאן אומדן הדעת שלא יהא חייב לו אדרבה ראוי לו ידון בעצמו מפני מה זה מחזר אחר מחילתו ואחר שכן ודאי מחל וכן יראה בסנהדרין מסוגית נאמן עלי אבא שאמרו במחול לך שאין יכול לחזור ואע"פ שאינו יודע כמו שיתבאר במקומו:

המשנה הרביעית והכונה בה ככונת שתי המשניות שלפניה והוא שאחר שביאר שיעור האונאה ושיעור חזרתה בגוף המקח חזר וביאר את דינה בגוף המטבע הן שקנה במטבע זה סחורה הן שהחליף מטבע במטבע ולא שיהא במטבע טעות כגון שהוא מזוייף בסיגים או כיוצא בו או שפרעו במטבע שאינו יוצא שכל כיוצא בזה אף בכל שהוא חוזר ונותן לו מטבע היוצא ושאינו מזוייף אלא שאף המטבע היוצא הולך ופוחת תמיד וצורתו מתחלת להמחק מעט מעט ואע"פ שיוצא על ידי הדחק ועל זה אמר עד כמה תחסר הסלע ולא יהיה בה אונאה ר' מאיר אומר ארבע איסרות איסר לדינר ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונין פונדיון לדינר ר' שמעון אומר שמנה פונדיונין משני פונדיון לדינר עד מתי מותר להחזיר בכרכין עד שיראה לשלחני בכפרים עד ערבי שבתות אם היה מכירה אפילו אחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו ואין לו עליו אלא תרעומת ונותנה במעשר שני ואינו חושש מפני שאינה אלא נפש רעה אמר הר"ם כבר ביארנו פעמים רבות שהסלע ארבעה דינרין וששה מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין והלכה כר' שמעון אין כל בני אדם מכירין הדיינין ולפיכך נתנו לו זמן כדי שיראה לשלחני בכפרים עד ערבי שבתות עד שיכנס לכרך ויראהו למכירים ומה שאמר אם היה מכירה מקבלה הימנו אפילו לאחר שנים עשר חדש זהו במדת חסידות ואם לא רצה לקבלה אין לו עליו אלא תרעומת שאינה אלא נפש רעה וזה הדין הוא ראוי במקומות שלוקחין שם המעות בלא משקל ואינם מקפידין בחסרונם והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות אבל המקומות שמקפידין בחסרונם ואפילו פחות במשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק והראיה על זה מה שאמר שאינה אלא נפש רעה:

אמר המאירי עד כמה תהא הסלע חסרה שעד שיעור זה לא יהא בה אונאה אלא שיהא בדין מחילה ר' מאיר אומר ארבעה איסרות לסלע שהוא איסר לדינר והוא אחד מכ"ד שהרי כ"ד איסרין בדינר כמו שביארנו ועד כאן ולא עד בכלל הרי היא מחילה ועד עצמו והוא איסר לדינר הרי הוא אונאה ויתר מאחד מכ"ד בטול מקח ונמצאת אונאה במקח שתות ובמטבע אחד מכ"ד ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונות לסלע שהוא פונדיון לדינר כמו שאמרו שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרין והוא חלק אחד משנים עשר ואף בזו לא עד בכלל אלא כל שבפחות מחלק לשנים עשר נמחל והוא עצמו אונאה יתר הימנו בטול מקח ושאלו בגמרא לדבריהם מה נשתנה שיעורם משיעור המקח ופרשו שהמקח רבו בבגדים ובמיני מלבוש והאונאה ברוב הוא ללוקח ומתוך שאדם הומה להתכבד במלבושיו אינו קפיד על כל יוקר שבפחות משתות אבל המטבע שאין התגר מוציאה אלא למזונותיו ואין אדם הומה על המזונות כבמלבוש וכמו שאומרים במשל הדיוט עשיק לגביך ושוי לכרסיך כלומר שתוותר במלבושיך ושתצמצם במזונותיך אין אדם מוחל בו מן הסתם אלא עד אחד מכ"ד לר' מאיר ועד אחד מי"ב לר' יהודה ומ"מ ר' שמעון הולך בו אחר שתות כשאר סחורות והוא שאמר שמנה פונדיונות לסלע שהם שני פונדיונות לדינר וכן הלכה:

ועד מתי מותר להחזיר שהרי מטבע הדבר מצוי שלא להיותו ניכר לרוב העולם כשאר הסחורות כדי ליתן בהם שיעור ראיות קרובים בכרכין עד כדי שיראה לשלחני אבל בכפרים שאין שם שלחני וקרוב אינו בקי בכך עד ערבי שבתות שהיו שלחנים או תלמידיהם באים בכפרים להחליף פרוטות ומטבעות לצורך הוצאת שבת או בני הכפרים נכנסים בעיירות וכן הלכה וכן הדין בכל שאין יכול לידע עד זמן מרובה שנותנין לו שיעור הראוי כמו שכתבנו למעלה ומכאן כתבו גדולי המחברים שאם הוא במקום שאין השלחנים באים לשם ואחר זמן מרובה בא לשם בקי או הלך הוא למקום אחר ונודע לו שטעה חוזר וכן באבנים טובות ומרגליות וכן כל כיוצא באלו וכן הלכה:

אם היה מכירה ר"ל אם זה שהוציא מטבע זה ונתנה לחברו במקחו מכירה שהיא היא אף לאחר שנים עשר חדש ראוי לו ממדת חסידות להחזיר לו מעותיו שהרי מ"מ אפשר לו להוציאה על ידי הדחק ואין כאן פסידא אלא שאם אינו מקבלה אין להלה עליו אלא תרעומת הואיל ולא החזירה בזמנה וכן פירשו בגמרא וכן הלכה:

ונותנה למעשר שני ואינו חושש כלומר מטבע זה הואיל ויוצא על ידי הדחק מחללין עליה מעשר שני ואין דנין אותו כאסימון או כמטבע שנפחתה צורתה מכל וכל שמאחר שיוצאה על ידי הדחק אין נמנע מלקבלה אלא מי שהוא פחות וכילי ושקירות לבו אינן הומות אלא לגניזת המטבע ומ"מ פירשו בגמרא דוקא בשוויה אבל שיחלל עליו במטבע יפה לא שאין מקילין בו משני צדדין שלא לדונו כאסימון ולדונו כמטבע יפה וגדולי המחברים פסקו בה כסלע יפה ומ"מ פחתה כיתר משתות אין מחללין עליה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: