Meiri on Bava Metzia 54 מאירי על בבא מציעא נ״ד

חומש זה שצותה תורה להוסיף בפדיון מעשר לא מעיקר הפדיון הוא לומר שלא יהא המעשר פדוי כלל עד שיפדה בכשכנגדו ובתוספת חומש שכל שנפדה בשכנגדו פדוי ומחולל ואין החומש מעכב וכשנתן את הקרן ולא נתן את החומש אם אכל חוץ לירושלם אינו לוקה ומ"מ מדברי סופרים שלא יאכל עד שיתן את החומש ואפי' בשבת חוששין לפשיעה דשמא אחר שהותרה אכילתו יפשע ולא יתן את החומש כך כתבוה גדולי המפרשים ויש חולקין להתיר מיהא בשבת מפני שהם דברי המכריע בסוגיא זו:

הדמאי מפרישין ממנו מעשר שני כשאר תרומות ומעשרות שבו ואינו אוכל מעשר שני זה אלא בירושלם כשאר מעשר שני עד שיפדהו וכשפודהו אינו מוסיף בו חומש:

כבר ידעת שכל שנה שלישית לשמטה מבערין כך מתנות שיש לו בבית ומתודה ואומר בערתי הקדש מן הבית וכו' כמו שכתוב בפרשה ומתנות הראויות ליתנן נותנן כראוי לו תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעניים היה בידו מתנות שאין ראויות ליתנן כגון מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדייתן שורפן או מטילן לים ומ"מ מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערן אלא משאירן ברכה ליום טוב הבא ואוכלן בירושלם:

כבר ביארנו למעלה על ההקדש שכל שהבעלים פודין אותו מוסיף חומש אף בזה אין החומש מעכב וכל שנתן את הקרן יצא ההקדש לחולין ומותר ליהנות בו מן התורה ומדברי סופרים שלא ליהנות עד שיתן את החומש שמא יפשע ומ"מ הואיל ואין הפשיעה מצויה בו כל כך שהרי הגזברים תובעים אותו אם באה שבת ולא נתן עדין את החומש מותר לאכול בשבת מפני כבוד השבת הקלו בכך אע"פ שאסרו לענין מעשר מפני שבזו הגזברין תובעין אותו כמו שביארנו:

כל שחששנו בחומש זה לפשיעה יש אומרים שאם נתן משכון על החומש אין כאן עוד חשש פשיעה ורשאי לאכול אף בחול:

ההקדשות אין פודין אותם בקרקע שהרי נאמר בו ואם המקדיש יגאל וגו' ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו כסף והדומה לו יצאו קרקעות ועבדים ושטרות וכן החומש שהוא מוסיף חומש אינו נותנו בקרקע אלא במטלטלין:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ותשלומין אלו לא בכסף ולא בשוה כסף אלא פירות כאותן פירות שאכל שנאמר ונתן לכהן את הקדש כאותו הקדש שאכל ולא ממין על שאינו מינו ואינו משלם אלא פירות של חולין מתקנין ראויים להיות תרומה אבל לא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או ממעשר שני והקדש שלא נפדו ומ"מ אם נפדו מותר אע"פ שלא נפדו כהלכתן וכן משתלמת מן הלקט והשכחה והפאה ומן ההפקר וממעשר ראשון שניטלה תרומתו ומן החדש על הישן וחומשו משתלם כדין הקרן:

כבר ביארנו במעשר שני שאינו נפדה באסימון אלא במטבע שיש עליו צורה כשם שאמרו בקרן כך אמרו בחומש נאמר בפסוק חמישיתו עליו לרבות חומשו כמותו לענין זה:

הגונב את התרומה ולא אכלה והרי היא חוזרת בעין לבעליה משלם את הכפל ולא בפירות שכמותן אלא במעות כמה שהיתה התרומה שוה לימכר בשוק והוא שאמרו בכאן בדמי תרומה שדמיה מועטין משל תולין מפני שאינה ראויה אלא לכהנים ושאינה ראויה להם בימי טומאתם ושאם נטמאה היא אינה ראויה אף לכהן טמא גנבה ואכלה בשוגג משלם שני קרנות אחד לקרן ואחד לכפל ומשלם עוד חומש ותשלומין אלו קרן אחד וחומש מן החולין המתוקנים והקרן האחר הבא בשביל הכפל משתלם במעות ובדמי תרומה ואע"פ שבפרק מרובה אמרו לענין שבועת הפקדון שאין חומש ואשם משתלמין במקום כפל והוא שאמרו ממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש לא נאמר אלא בפקדון שאם טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים ואח"כ הודה הואיל ומשלם כפל אין משלם חומש ומשום דכתיב בראשו וחמישיתו אבל בשאר מקומות לא:

מי שגזל וכפר ונשבע והודה שחייב בקרן וחומש ובאשם גזלות כמו שנאמר בפרשת ויקרא ונתן את הקרן ולא נתן את החומש ולאחר זמן תבעו בחומש וכפר לו ונשבע שכבר פרעו כלו או שלא נתחייב לו בחומש זה מעולם ואח"כ הודה הרי חומש זה נעשה כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר וכן מחומש לחומש עד שיתמעט החומש משוה פרוטה כיצד הרי שהיתה הגזלה שוה י"ו פשוטים והרי חומש ראשון ד' פשוטים וחזר וכפר עליהם משלם פשוט שהוא חומשו ואם חזר וכפר באותו פשוט יש כאן עד חומש פרוטה ומשם ואילך אין בו חומש אע"פ שהוא פרוטה שהרי לא הגיע החומש לשוה פרוטה וכן הדין בחומש ראשון שאם הגזלה עצמה אין חומש שלה מגיע לפרוטה וכפר ונשבע והודה אין כאן תשלומי חומש ומשלם הקרן לבד וכבר ביארנוה בכדי צרכה בבבא קמא בפרק הגוזל עצים:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש אחד האוכל אם הם דברים הראויים לאכילה ואחד השותה אם הם דברים הראויים לשתיה ואחד הסך אם הם דברים הראויים לסיכה אחד תרומה טמאה ואחד תרומה טהורה משלם קרן וחומש הרי החומש כתרומה ואם חזר ואכל בשוגג משלמו ומוסיף עליו חומש אחר וכן חומש על חומש עד לעולם מעשר שני שחללו מוסיף חומש ואם חזר וחלל דבר זה שחלל עליו מוסיף חומש אחר על הקרן אבל אינו מוסיף חומש על החומש:

כבר ביארנו שהפודה מה שהקדיש הוא בעצמו מוסיף חומש מ"מ דוקא בהקדש ראשון אבל לא הקדש שני שנאמר ואם המקדיש המקדיש ולא המתפיס כיצד הקדיש בהמה ונפל בה מום ופדאה וחללה על בהמה אחרת שוה היא וחומשה כשהוא פודה את השניה אינו מוסיף בה חומש שאין מוסיפין בהקדש חומש על חומש שהקדש ראשון מוסיף חומש ולא הקדש שני ואין אומרין חומש כתחלת הקדש הוא:

אע"פ שבפודה את ההקדש אנו אומרים שאין מוסיף חומש על חומש בנהנה שוה פרוטה מן ההקדש שמביא קרן וחומש ואשם הרי החומש חזר לו כקרן ואם חזר ונהנה מביא חומש על חומש ומתוך כך אתה מבין שאין גורסין בכאן הנהנה מן ההקדש אלא הפודה את ההקדש:

כל הנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית כגון בהמה טמאה ואבן או קורה או כל דבר שבתלוש אם נהנה במזיד לוקה ואם נהנה בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חומש ומביא קרבן מעילה והוא הנקרא אשם מעילות:

קדשים קלים אין מועלין בהן מחיים כגון שנהנה בהם לרכיבה או לחרישה או לגיזתה וכיוצא באלו ולאחר מיתה אם נזרק הדם מועלין באמוריהם אבל לא בבשרם שכל שיש בו התר אכילה אין מועלין בהם ואפילו בבשר חטאת ואשם שמועלין בהם בחייהם כמו שביארנו בבבא קמא נאמר בתורה ואם בבהמה הטמאה וכו' מה בהמה טמאה כלה לשמים ר"ל לבדק הבית ומועלין בה אף כל שכלו לשמים מועלין בה:

לענין חומש אין אנו צריכין כלה לשמים ואע"פ שסוגיא זו מוכחת שכן שהרי אמרו דילמא לענין חומש קאמרת וכל שהוא תחלת הקדש וכלה לשמים מוסיפין חומש תדע שהגירסא המיושבת דילמא תרתי קאמרת מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומוסיף חומש אף כל שתחלת הקדש מוסיף חומש הא סוף הקדש אין מוסיף חומש ומה בהמה שכלה לשמים ומועלין בה אף כל שכלו לשמים מועלין בו הא קדשים קלים אין מעילה ונמצא שאין כלו לשמים צריך לחומש ולא תחלת הקדש למעילה אלא לענין מעילה בין הקדש הראשון בין הקדש השני שנתפסה בו קדושת ראשון מועלין בו ולענין חומש אנו צריכין לתחלת הקדש שהנתפס בקדושת הראשון והוא הקדש שני אם בא לחללו אין מוסיף חומש כמו שביארנו ואע"פ שהדברים אמתיים מצד עצמם יש שאין גורסין כן מצד שפסוק זה לא נאמר לענין מעילה כלל ואין בזה הכרח שדרך התלמוד לכך בהרבה מקומות ואף בזו אפשר שצוה ואמר ופדה בערכך כלומר אחר שאין גופו ראוי לבדק הבית חללהו על דבר הראוי לבדק הבית כדי שלא תהנה בו ותמעול: