Meiri on Bava Metzia 57 מאירי על בבא מציעא נ״ז

חטים אלו שנזרעו קודם עומר זה ולא נשרשו ולא התירם עומר זה ונקצרו שהם עומדים ומונחים עד שיבא עומר הבא ויתירם כמו שביארנו אם חזר וזרע מחטים אלו בקרקע קודם שיבא עומר שני ולא הושרשו הרי זה ספק אם נדון אותם כאלו מונחים עדין במקומם ושיתירם העומר או שמא בטלו בקרקע והואיל ולא הושרשו לא היתרו ואחר שכן אם לקט מהם ואכל אינו לוקה אלא שמכין אותו מכת מרדות ומ"מ אם חטים אלו הותרו בעומר ראשון כגון שהושרשו ואחר העומר נקצרו וסמוך לעומר שני נזרעו ולא הושרשו אין ספק שמאמר שהותרו בעומר ראשון לא יצאו מחזקתן עד שיושרשו ולא אמרו אסורין עד שיבא עומר הבא אלא בהשרישו לאחר העומר:

כבר ביארנו במשנה שדברים שביארנו עליהם שאין בהם אונאה כך הדין בהם בבטול מקח שאפילו יש שם אונאה ביתר משתות לא נתבטל המקח ולא אונאה חוזרת בין בקרקעות בין בהקדשות בין בשאר הדברים ואפילו היתה האונאה ביתר מכדי דמי כל המכר אפילו שוה אלף בדינר ואע"פ שיש חולקין לומר שכל שנתאונה בכדי דמי המקח אינו בדין זה ומביאין ראיה ממה שאמרו בגמרא לדעת ר' יהודה בספר תורה ובהמה ומרגלית ועד כמה כדי דמיהן ומדר' יהודה נשמע לרבנן וכן מה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק אלמנה נזונת אם היה דבר המופלג יש בו אונאה ומפרשים קצתם דבר המופלג יתר מכדי אונאה וקצתם מיהא בכדי המקח וכן שיש מפרשים בכדי שליש המקח וכעין מה שאמרו שם בהדיוט בקרקע עד שליש מ"מ תלמוד בבלי מעיד לנו בכמה מקומות שאף בדבר המופלג אין בהם אונאה ובטול מקח בפרק המקבל אמרו בענין זבון במאתן ושוה מנה אין אונאה לקרקעות בפרק ארבעה אבות אמרו על קרקע דבר השוה כל כסף כלומר שאין קץ לדמיו אפילו שוה אלף בדינר וכן כתבוה רוב פוסקים וגדולי המחברים וכן יראה מסוגיית מכר לו את הצמד שאף ביתר מכדי דמיהם אינו חוזר שהרי אמר מכור לי צמדך במאתים זוז וגלגלו עליה דין אונאה וביטול מקח ודמי הצמד אינן אלא דבר מועט אלמא כל שאמרו שאין בו בטול מקח אף ביתר מכדי דמיו נאמר:

כבר ביארנו למעלה שכל הקדש שוה מנה בין קדשי מזבח הראוי לפדיון כגון שנפל בהם מום בין קדשי בדק הבית לכתחלה נפדין בשווין ואם חללו על שוה פרוטה מחולל בדיעבד ומותר ליהנות בו ובזמן שאין בית המקדש קיים נפדין לכתחלה אף בשוה פרוטה אלא שחכמים הצריכו לחלל על סלע לפרסם את הדבר כמו שיתבאר במסכת ערכין מעתה יש לך לשאול והוא שבמסכת ע"ז אמרו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך והחרים בהמה תעקר כלים ופרות ירקבו וכו' ואם כדברינו יפדנו על שוה פרוטה או על סלע ומשום פרסומי מילתא ותירצו גדולי הפוסקים שלא נאמר בהמה תעקר וכו' אלא כשהמקדיש לא פדאו והלך למדינת הים ואין אחר יכול לפדותן אלא בשוויין ואם אין רוצין לפדות בשווין בהמה תעקר וכו' ומה שאמרו ההקדשות תשעה וכהן ר"ל שאם הקדיש ורצה לפדותו צריך לשום דמי המוקדש על פי תשעה וכהן אפשר לכתחלה ובזמן שבית המקדש קיים:

ויש מפרשים שזו שאמרו בהמה תעקר וכו' דוקא בהקדש מטלטלין ודברי שמואל בהקדש קרקע שאי אפשר לאבדו וזה שאמרו בהקדשות תשעה וכהן שענינה בקרקעות כמו שהתבאר במסכת מגילה בהדיא אפשר לכתחלה ובזמן שבית המקדש קיים כמו שכתבנו ולא יראה כן שהרי בסוגיא זו שבקדש בעל מום אתה צריך לומר על כל פנים שאף במטלטלין אמרה אלא שהם מפרשים ששמואל אמרה אף במטלטלין אלא שאין הלכה כמותו אלא בקרקע ויש מתרצין שאף לדעת שמואל מחלל הוא ומותר ליהנות אבל מ"מ צריך להשלים כדי שווין וכדי שלא יבואו לידי איסור חכמים אמרו בהמה תעקר וכו' ולא יראה כן:

ועיקר הדברים הוא שתרצו חכמי הראשונים שכל שהוציאה מרשותו ומסר לאחר שיזכה בה להקדש אין פודין אלא בשוויו וכל שלא פדה בשוויו בהמה תעקר וכו' אבל כל שישנה ברשות מקדיש מחללו אף על שוה פרוטה אלא שדרך נוי צריך סלע לפרסם את הדבר כמו שביארנו (פרוטה) וזו שאמרו אם היה קדש בעל מום יצא לחולין וצריך לעשות לו דמים דוקא בשעדין הוא ברשות מקדיש ונחלקו אם צרכה לעשיית דמים מן התורה או מדברי סופרים אבל אם היתה ביד אחר הכל מודים שצריך לעשיית דמים מן התורה ולדעתי אין כאן שאלה וצרך משא ומתן כלל שלא אמרו בהמה תעקר אלא לענין הדין כלומר שדין ההקדש כך הוא הגע עצמך לדברי הכל הרי נפדה בשוויו ויש לך לשאול מפני מה תעקר יפדנה בשוויה ונוח לו לאבד דבר שאין בו רוח חיים משיאבד בידים בהמה וכיוצא בה אלא שורת הדין כך היא אלא אם כן פודה וכן בהקדשות תשעה וכהן כל שרוצה לפדות בשויו ולעולם הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה בין ישנה ברשותו בין אינה ברשותו בין במטלטלין בין קרקעות הרי זה מחולל:

בהמת קדשים שהוממה הרי היא כקדשי בדק הבית ונפדין כמו שאמרנו והוא שאמרו זו תמורת זו הרי זו תמורה זו מחוללת על זו אין זו תמורה ויציאה לחולין אין כאן שאין תמימים נפדין היה קדש בעל מום יצא לחולין ונתפשה האחרת ואע"פ שלכתחלה אין פודין אלא בשווין אם פדה אף על שוה פרוטה חלל ומדבריהם שצריך שומת דמים ומשלימן כמו שביארנו:

גזבר של הקדש אסור לו להלוות מעות של הקדש ברבית האסור מן התורה כגון קצוצה ואם הלוה מאה במאה ועשרה מ"מ מעל שהרי הוציא מעות של הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהן כיום להקדש והרי הוא שוגג שהיה סבור שמותר לעשות כן להרויח את ההקדש אבל אם נתן מעות לאחד לספק לו סלתות למנחות של צבור כל השנה והיו באותה שעה ארבעה סאין בסלע ונתיקרו ועמדו על שלש מותר ואין כאן צד מעילה שהרי הכניס תחתיהן משכון וכמו שאמרו בשקלים ואינו מקבל את המעות עד שיהא המזבח מתרצה ופירשו בו מתרצה במשכון וכשהוא בדרך זה מותר אע"פ שלא יצא השער מה שאין כן בהדיוט עד שיצא השער כמו שיתבאר:

הלוה אבני בנין מאה במאה ועשרים אסור מ"מ כמו שביארנו אלא שאין כאן מעילה שאבני בנין לא היו מקדישין אותן עד שיושקעו בבנין שכל שהיו בונין במקדש הן עצים הן אבנים הן שאר דברים לא היו לוקחין אותם ממעות הקדש ולא היו בונין על דעת הקדש שמא יהנה בישיבה על אבן או קורה או בעמידה בצל הבנין אלא הכל לחולין ואחר שישלם הבנין היו מחללין מעות של הקדש על הבנין כמו שיתבאר במקומו:

ויש מתירין רבית בהקדש בכל צד שלא יצאו המעות לחולין כפשוטה של שמועה זו ולמדו ממנה להתיר הלואת מעות של הקדש בזמן הזה ברבית ואין הדברים כלום שאף לדבריהם לא נאמר אלא בהקדש בדק הבית אבל הקדש עניים הרי הם בכלל אחים ואסור להלוות מעות שלהם אלא בקרוב לשכר ורחוק להפסד כדין יתומים על הצד שיתבאר בפרק נשך אלא שאף לעיקר הענין נראה לי לפסוק שאף בהקדש כל רבית של תורה אסור שאע"פ שרב פפא שהוא מן האחרונים פירשה להתר יראה שלא על דעת עצמו אמרה אלא לפרש הברייתא ר"ל שמועת רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש ולענין פסק נוח לנו לפרשה בספוק סלתות שהוא רבית דרבנן על הדרך שתירצוה בגמרא תחלה:

ומ"מ זה שנהגו בקצת מקומות שהצבור לווים מן היחידים שבהם לרבית יראה שהוא אסור ויש מתירין בדרך מחילת חלקו מן המס הואיל ואין הרבית בא לידו והצבור יכולין למחול לו חלקו וכן אפשר להתירו במקום מצוה ממה שאמרו בתלמוד המערב בשני של מועד קטן לווין לחבורת מצוה ולקדוש החדש ואע"פ שיש לפרשה ברבית דגוי אין נראה כן שאף לדבר הרשות אין נראה לאסור אלא אף מישראל ואע"פ שאין יד גוי באמצע מותר ללוות ממנו למצוה שהיא צורך רבים כגון קדוש החדש וחבורת מצוה שבה וכיוצא בה אמרו שם בדברים האסורים שהיו סומכין עליהם להיתר אמר ר' אבא אלו היו חברי נמנין עמי הייתי מתיר בשר בכור לימכר בליטרא וכן הייתי מתיר מלאכה במועד וכן אמרו שם קובלין לרשות ליפטר מבולו כלומר שאם ראשי הצבור מעותים עליו את הדין להטיל עליו מס ביתר ממה שאין ראוי לו יש לו רשות להיות קובל לשלטון גוי כדי ליפטר מחלקו המוטל עליו ומלת מבולו מלשון בלו והלך ויש לפרשו לשון עשיר מלשון פרס בולי ובוטי כלומר קובל עליו להצילו מיד העשיר שידו תקפה עליו: