Meiri on Chullin 107 מאירי על חולין ק״ז

צנור שעושין הגננים בגנותיהם להמשיך בו מים שביאור ולהשקות ממנה את הגן והיא הנקראת בלשון תלמוד אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה לידים מפני שאין כאן כח אדם שכבר עבר כח השופך והרי הם מקלחין מאליהם וכן אין מטבילין בה את הידים שהרי אין כאן שיעור מקוה נתן ידיו במקום שנופלים שם המים הבאים מן הדלי שדולין בו וקבלן דרך שפיכתן קודם שיגיעו לצנור נוטלין ממנה לידים מפני שבאין המים מכח אדם ואם ניקב הכלי בכונס משקה אסור לפי שהכלי עצמו פסול לנטילת ידים שכל כלי שניקב בכדי כונס משקה ר"ל שיוכלו להכניס משקה בכלי דרך בו אין נוטלין ממנו היה אותו הנקב מקלח לתוך היאור הרי הוא מחבר מים שביאור למים אלו ומטביל בהם את הידים ואין אנו צריכים לעירוב על ידי נקב שבשפופרת היאור:

יש מפרשים באריתא דדלאי שהזכרנו חפירה שהגננים עושים בגן וממלאים אותה מים ודולין משם ומשקין ממנה את הגן ואין נוטלין ממנה שאין באין מכח אדם ואין מטבילין בה שמים שאובין הם:

כלי שאינו מחזיק רביעית אין נוטלין ממנו אפי' היה אדם אחד מתמיד למלאתו לפני הנוטל כשעירה ממנו מעט עד שנפל רביעית על ידיו:

היה מחזיק רביעית ולא היה שם רביעית אין נטילתו עולה לו שאין נטילה בפחות מרביעית היה שם רביעית נוטלין ממנו ואפי' שנים זה אחר זה ואע"פ שאין שם רביעית בשעה שהשני נוטל הואיל ומשירי טהרה הם באים ר"ל שכבר היה שם רביעית כשהתחיל הראשון ליטול את ידיו כשרין ויש אומרין דוקא שיטלו שניהם בבת אחת:

המים שנשתנה מראיתן עד שנעשו שחורין על ידי דיו או צבע אחר או שנעשו מאליהם מצבע אחר שלא מצבע המים פסולים בין בכלי בין בקרקע:

כל כלי שאין דרך להשתמש בחללו כגון מגופת חבית אין נוטלין ממנה ואם תקנה לכך עד שנעשה חללה בית קבול גמור נוטלין ממנה וכן חמת וכפיסא שהן של עור שתקנן לכך אבל שק וקופה אע"פ שתקנן עד שאין המים יוצאים ממנה אין נוטלין מהם לידים שאין עשויים לקבל משקה:

מי שלא נטל ידיו ורצה לאכול על ידי מפה שכורך ידו בה אסור שמא לא יזהר ויגע ודבר זה לסעודת חלין אף לאוכלי חליהן בטהרה אבל לתרומה מתוך חומר שבה זהירין בה ולא יבאו ליגע ומתוך כך התירו לאכלה במפה שלא בנטילה ומגדולי המחברים כתבו שאף לחולין אין צריך נטילה ולא יראה כן וכבר הרחבנו בזה את הדברים בשני של סכה:

אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה כגון כביצה או פחות מעט ומ"מ כל שהוא אוכל כזית צריך נטילת ידים וצריך ברכה לפניו ולאחריו:

אוכל שאינו נוגע במה שהוא אוכל אלא שאחר מאכילו האוכל צריך נטילת ידים שמא יגע אבל המאכיל אם ידיו נקיות אין צריך נטילת ידים ומ"מ בשחרית שרוח רעה שורה על הידים אינו מאכיל עד שיטול וביום הכפרים מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק:

לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו:

השמש צריך לברך על כל כוס וכוס שנותנין לו מפני שהוא סבור שכשהשקוהו פעם אחת שלא יתנו לו עוד באותה סעודה והרי הוא מסיח דעתו מן השתיה ומתוך כך כשחוזרין ומשקין אותו צריך לברך אבל אין צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה שנותנין לו שבטוח הוא שלא ימנעו ממנו את הלחם ואינו מסיח דעתו מן האכילה במה דברים אמורים כשהיה שם אדם חשוב המשגיח על מה שראוי להשגיח ודעת השמש סומכת עליו אבל אם אין שם אדם חשוב הרי לבו נוקפו והרי הוא כנמלך ומסיח דעתו וצריך לברך על כל פרוסה ופרוסה כדרך שהוא מברך על כל כוס וכוס:

אורח שבבית או אחד מבני הבית צריכים להזהר שלא יתנו פרוסה לשמש בעוד שהכוס ביד השמש או ביד בעל הבית שמא יכעוס בעל הבית עליו כשיקבלנה ויבא הכוס לידי שפיכה ויתבלבל השלחן:

הרבה דברים מפוזרים בתלמוד בענין נטילת ידים שלא נכתבו כאן וכן הרבה דברים שאדם צריך נטילה להם כבסעודה ולא נתבררו כאן וכן נאמרו הרבה דברים בנטילה שלא נאמרו אלא למים ראשונים וכן איזו נטילה צריכה ברכה ואיזו אינה צריכה ברכה ואותם שצריכות ברכה על איזה צד משתנה נסח ברכה שלהם לפי ענין הנטילה וכבר ביארנו דינין אלו יפה בסוף מסכת ברכות בקונדרס מיוחד בפני עצמו קראנוהו בית יד כמו שכתבנו שם:

מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במים בחלו של מועד ואין חוששין שמא הרואה יחשוב שיש לו שנים שאזורו מוכיח עליו והוא שהיה מנהגם שהיה אזורם דבק בחלוק על ידי שנצות ומיד שהיה פושט חלוקו ולובש אחר מתיר אזורו ומדביק בזו וכשאין לו אחר מכבסו עם האזור יש מפרשים בענין אחר ומ"מ הלכה שמכבסו בין בהוכח בין שלא בהוכח הואיל ואין לו אלא אחד הא יש לו שנים לא ודוקא של צמר הא של פשתן אפי' יש לו שנים מותר וכבר ביארנו דבר זה במסכת מועד קטן:

התבאר במסכת יום טוב שהשוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב הא אם לא נגמרו דינו כבשר העוף ומה הן נקראות גמורות לענין זה כל שנגמר בה החלבון שמבחוץ ואע"פ שעדין מעורות בגידין שהרי מ"מ נעקרו מן האשכול ויש פוסקין שלא נקראת גמורה לענין זה עד שתהא לה קליפה החיצונה והיא ביצה שכיוצא בה נמכרת בשוק וראשון עקר כמו שכתבנו שם:

התבאר במסכת פסחים ל' א' שאין לשין את העיסה בחלב ואם לש הרי כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה ר"ל שמא יבא לאכלה עם הבשר כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה ר"ל שמא יאכלנה בחלב ואם עשה בפת איזה שנוי כדי להכינו מותר שאותה צורה מזכירתו ולא יבא לטעות ואפי' מי שאינו יודע חוקר על שנוי הצורה ונודע לו מתוך חקירתו:

שט את התנור באליה ואחר כך הסיקו קודם שיאפה בו את הפת אין כאן בית מיחוש שכבר הוכשר על ידי היסק זה ואפי' בתנור של חרס (ומ"מ דוקא בתנור של חרס) ומ"מ דוקא תנור שהסיקו מבפנים אבל בוביא הואיל והסיקה מבחוץ אסור ואם מלאה גחלים מבפנים עד שנתלבנה מותר פת שאפאה עם בשר בתוך תנור צר יש שאוסרין שלא לאוכלו בחלב וכן דגים שנצלו עם בשר בתנור אחד צר ויש מקילין ונראין דבריהם וכבר ביארנו ענין זה בפרק גיד הנשה:

בקצת חבורי רבותינו הצרפתים נכתב שקדרה של חרס שנתנו לתוכה חלב ונתחבץ שם בקיבה ואחר כך הוחמו שם מים באותו היום ולשו בה את העיסה הפת אסורה באכילה ואני תמה היאך אמרוה והרי הוא צונן והיאך נתן טעם במים הנרתחים בה אחריה עד ששאלתיה לגדולי הדור והשיבוני שבאותם המקומות נוהגים להרתיח החלב בשעה שמחבצין אותו ואף ברוב מקומות אע"פ שאין מרתיחין אותה הם מחמין אותה בכדי הבלעה:

מגדולי המפרשים כתבו בפירושיהם שאם אכל תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר אע"פ שאין שם בשר אסור לאכול עמו גבינה ולא עוד אלא שאם רוצה לאכול גבנה אחר אותו תבשיל צריך נטילת ידים ויש חולקין להתיר בכל אלו אלא שאומרים כן בשאכל תבשיל שנתבשל בה בשר כמו שביארנו למעלה ואף לדעת ראשון אם רצה לאכול אחריו תבשיל שנתבשל בקדרה חולבת הואיל ואין שם גבנה אין צריך נטילת ידים: