Meiri on Chullin 123 מאירי על חולין קכ״ג

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי באלו שאין עורותיהן כבשרן ומחוברין בבשר על איזה צד מטמאין ועל איזה צד אין מטמאין ואמר על זה המפשיט בהמה וחיה טמאה וטהורה דקה וגסה כדי לשטח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא את החזה המרגול כלו חבור לטומאה לטמא וליטמא עור שעל הצואר ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכמים אומרים חבור עד שיפשיט כלו אמר הר"ם פי' אמרו בנבלתה ולא בעור יכול אפי' בשעת חבורן ת"ל טמא וכפי העקר הזה נאמר בכאן שהמפשיט בהמה אם קרע העור מזנבה עד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל הבשר שכן היו מפשיטין אצליהם כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו והוא הנקרא שטיח וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חבור ואם הפשיט ממנו כדי אחיזה ושיעורו שני טפחים אינו חבור ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבלה ואם היתה שחוטה ונוגע אדם דרך משל העור הזה שיש בה כדי אחיזה אין הבשר מטמא וזהו ענין מה שאמרנו לטמא ולטמא כל מה שנגע בו חבור או אינו חבור והמלאכה השנית בהפשט הבהמה שקורע העור בין שני רגליה מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקפו וכן מפשיט מי שירצה לעשות חמת ולפיכך אמר שהוא עד שיוציא כל החזה והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאד שיוציא כל הכבש עד מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל ומוציא העור כלו שלם אין בו חתך ולא קרע עד שאם תקשור מקומות הידים והרגלים מן העור ומקום הצואר ותפיח בו ינפח כלו וכן מפשיטין אצלנו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים ואמרו שזה חבור עד שלא ישאר בו עד כלום מהבשר ואע"פ שהופשט העור מהבשר:

אמר המאירי המפשיט נבלת בהמה או חיה טהורה או טמאה דקה או גסה שהטמאה שמתה אף היא בתורת נבלה אם הוא מפשיטה לעשות מן העור שטיח למטה או לשלחן ונמצא שמפשיטו פשוט כדרך שהטבחים עושין שיעורם כדי אחיזה ר"ל שעד שלא הופשט מן העור כדי אחיזה והוא שני טפחים הנוגע אף באותו שהופשט טמא כאלו נגע בבשר שהכל נחשב עדיין כמחובר אבל משהופשט כדי אחיזה הנוגע באותו שהופשט טהור אע"פ שטומאה זו מן התורה ר"ל טומאת נבלה ואין צריך לומר בטומאת סופרים כגון טרפה במוקדשין הפשיטה כדי לעשות מן העור חמת כאלו שמפשיטין בשלימות עגולו דרך הפוך ומתחילין מצד הראש והופכין כלפי זנב הרי העור כדבוק לבשר והנוגע אף במה שהופשט טמא עד שיפשיט את כל החזה שהוא קשה להפשיט ולא נקרא הפשט לענין עד שיופשט החזה המרגיל וכו' והוא המפשיט לצורך חמת גם כן אלא שמתחיל מצד הרגלים והופך כלפי הראש הרי כלו חבור עד שיופשט כלו ואפי' עד הצואר חבור אע"פ שהוא מופשט בנקל ור' יוחנן בן נורי חולק בזו ואין הלכה כדבריו לטמא וליטמא כלומר כשם שאמרנו בעור שהוא מטמא כך הוא חבור להטמא ר"ל שאם היתה שחוטה ונגעה טומאה בעורו הרי הוא חבור לטמא את הבשר על הצדדין שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

טלית שהיא טמאה במדרס הזב והטבילה וקודם שיעריב שמשה הוא צריך לטהרות על כל פנים ורוצה לטהרה בקריעה כדין כלי הנשבר והתחיל לקרעה מכיון שקרע רובה הרי היא כמי שנקרעה כלה וטהורה ואין גוזרין שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה ר"ל בלא הערב השמש ומפני שרואין אותו משתמש בה קודם הערב שמש והם אין יודעין בקריעתו אלא כיון שנקרעה טהרה ואפי' נשתייר באותו מיעוט כדי מעפורת ר"ל סודר ולא נשתייר בה שום טומאה ויראה לי שאין זה דומה לחתיכת שלש אצבעות על שלש אצבעות הבאה מבגד גדול שאע"פ שנפקעה מטומאת מדרס נשאר בה טומאת מגע מדרס כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה שהדברים אמורים שם בבגד שאין כאן אבדת השם אבל בזו כבר נפקע בקריעה זו שם טלית מעליה במה דברים אמורים בשהטבילה כמו שביארנו שיש לנו לומר מכיון שלא חס על קלקול שמחמת טבילתה ודאי על טהרה הוא מחזר ואינו חס שלא לקרעה ברובה אבל לא הטבילה ורוצה לטהרה בקריעה לא טהרה אלא בקריעת כלה שמא יחוס ולא יקרע ברובה:

עולת העוף צריך לחתוך בה שני הסימנים לגמרי בלא שום שיור וכבר ביארנו ענינה בפרק ראשון:

הטרפה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה ומ"מ מטמאה היא בקדשים וכבר ביארנו ענין זה בפרקים הקודמים:

המפשיט עור של שרצים הרי העור אף אותו שהופשט כמחובר לבשר והנוגע בו טמא עד שיפשיט את כלו ואפי' עור הצואר חבור אע"פ שהוא נח להפשט:

כבר ביארנו ששיעור הבגד להטמא במגע טמאות שלש אצבעות על שלש אצבעות ושיעורו למדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים השק שיעורו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים העור שיעורו למדרס חמשה טפחים על חמשה טפחים:

עור שנטמא מדרס והתחיל לקצעו לרצועות הרי הוא בטומאתו עד שלא ישתייר שם חתיכה של חמשה טפחים ואין זה דומה לטלית כמו שביארנו שהרי בכאן מ"מ שם עור עליו שהעור חזק הוא על ידי מקצת הנשאר וכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחלה ולא בטל שמו ממנו הא אם מיעטו מחמשה טהור אע"פ שלא נקרע אלא באחד מראשיו ולא סוף דבר כדבעי ליה למושב זב ר"ל מושב של סמיכה שבפחות מחמשה טפחים אינו ראוי אלא אף כשרוצהו לדבר אחר:

תנור האמור לענין טהרות תחלתו עשוי בפני עצמו כקדרה והוא של חרס ומיטלטל וכשבא לקבעו מעמידו בארץ ומדביק טיט סביבו ומעבהו באותו הטיט וכשנטמא אין בו טהרה אלא נתיצה לא רצה לכתתו כיצד מטהרין אותו אם חלקו לשנים הרי חלק אחד אחד גדול ונטהר הקטן אבל הגדול נשאר בטומאתו שכל שנשתייר רובו אפי' בתנור קטן אין זה נתיצה ואם כיון לחלקו לשנים בשוה שניהם טמאים שאי אפשר לצמצם ושמא יש כאן רובו כמו שביארנו בפרק שני הא כיצד הוא עושה מחלקו לשלשה חלקים וגורר אותו הטיט המודבק על החרסים והוא הנקרא בלשון תלמוד טפלה עד שנמצא שאין הטיט מחבר את החלקים ואפי' נשאר בחלק זה שיעור ארבעה טפחים טהור ויש חולקין בזו והרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה עושהו שלשה חלקים ואינו עושה לו טפלה אלא כיצד מחברו עושה לו טפלה רחוק ממנו מעט ונותן חול או צרורות בין החלקים ובין הטפילה ואינו מקבל טומאה לעולם: