Meiri on Chullin 45 מאירי על חולין מ״ה

כבר ביארנו שגרגרת שנפסקה שיעורה ברוב חללה אבל אם נחסרה שיעורה בכאיסר כמו שיתבאר בפרק זה מעתה ניקבה הגרגרת נקבים דקים כנפה אם יש בהם חסרון הרי זו ממין נחסרה ומצטרפין לכאיסר ר"ל שרואין אותם כאלו הם כלם ביחד ואם יש בהם כאיסר טרפה ואם אין בהם חסרון הרי זו ממין פסוקה ומצטרפין לרוב חללה ובעוף שהקנה שלו קטן ואין בה כדי לשער חסרונה בכאיסר ניקבה נקבים שיש בהם חסרון וחותכין כל המקום העשוי נקבים נקבים ומניח מקום הנקבים על פי קנה ואם חופה רוב פי הקנה בין מה שניקב ממנה ובין חלקים דקים שבין הנקבים טרפה אע"פ שהנקבים לבד אלו היו ביחד לא היו חופין את רוב פי הקנה הואיל ויש בהם חסרון ואע"פ שבבהמה אין השלם שבין הנקבים בכלל השיעור עוף שאני שחיותו מועט ואם לאו כשרה והוא האמור עליו כאן מקפלו ר"ל מקלפו ר"ל שחולצו ממקומו על דרך האמור בסוטה וקפל את האבנים ולפי' זה מה שאמר וסימניך נפיא פירוש שעושה חתיכה בעגול כשיעור היקף הקנה על הצורה שהנפה נעשית ניטלה רצועה מן הגרגרת לארכה הרי זו מצטרפת לכאיסר ובעוף מקפל כיוצא בה על פי קנה ואם חופה רוב קנה טרפה:

נפחתה והפחת עומד שם כדלת זקוף ולא ניטל משם שיעורה בכדי שיכנס בו כאיסר והוא שיעור מרווח יותר מן האיסור שהרי צריך כשיעור שיהא איסר יוצא ונכנס בו ומפני שהוא עומד עליו כמן דלת הוצרך לשיעור זה וגדולי הפוסקים מפרשים בנפחתה הגרגרת שניקבה נקב מפולש שיש בו חסרון ופירשו בה ששיעורו בכדי עובי האיסר וחומרא יתירה היא:

נסדקה לארכה ולא חסרה כלום אפי' לא נשתייר ממנה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כל שהוא מקום שחיטה כשרה שכובד הריאה מותח והסדק עומד סגור ואם לא נשתייר הימנה כלום במקום שחיטה טרפה ומקום שחיטה שבה כבר ביארנו שהוא משפוי כובע עד מקום שנוגע כנף הריאה העליון בעוד שפושטת צוארה ורועה כדרכה בלא משיכת הצואר באונס אבל אם אנס הסימנין ושחט למטה ממקום זה פסולה ואפי' אנסה היא עצמה פסולה מספק:

כל שהיא ממקום שחיטה ולמטה ואפי' ניקבה טרפה שדינה כריאה משם ואילך וזהו הנקרא בתלמוד מן החזה ולמטה:

אף הגולגולת חסרונה בכאיסר כמו שכתבנו למעלה וכמו שיתבאר היה בו נקב ארוך או שיש בו נקבים הרבה מצטרפים לכאיסר:

חזה הניתן לכהנים בקרבן השלמים הוא חזה הרואה את הקרקע ר"ל שאינו חותך בגובה הצלעות כלום אלא הסימן התחתון עם ראשי הצלעות התחובות בו ושיעור ארכו מצד הראש עד הצואר ולמטה עד הכרס וחותך עמו שתי צלעות העליונות הקטנות אילך ואילך מבין שתי דפנות אחת מכאן ואחת מכאן:

ניקב קרום של מוח שאמרו במשנה שהוא טרפה שני קרומות יש בו העליון סמוך לגולגולת והוא עב וקשה והשני דק ורך ודבק במוח והמוח נתון בתוכו והוא קרוי חיתא דמתנח ביה מוחא על הצד שביצי זכר נתונים בקרום פנימי דק שיש עליו קרום חיצון ניקב את התחתון טרפה בין ניקב העליון בין שלא ניקב ניקב העליון בלא תחתון כשרה ויש מי שאומר שכל שניקב אחד בלא חברו כשרה מפני שהם גורסין בסוגיא זו רב ושמואל ולוי אמרי קרמא עילאה כלומר אע"פ שלא ניקב התחתון והם גורסין אחר כן ואיכא דאמרי עד דאינקיב תתאה ויהיב ר' שמואל בר נחמני סימנא חיתא דמתנח ביה מוחא ומדיהיב בה סימנא הלכתא היא וכל שכן שהלכה כאיכא דאמרי ומאחר שהם גורסים עד דאינקיב תתאה משמע שלא נפסל אלא בנקיבת שניהם וסעד לדבר שהעליון ניקב תחלה לפי המצוי יותר ומתוך כך אמרו אע"פ שכבר ניקב העליון אינו כלום עד שינקב התחתון ומ"מ גדולי הפוסקים כתבוה כדעת ראשון והם גורסים ואיכא דאמרי קרמא תתאה כלומר שהכל תלוי בה ואע"פ שברוב העליון ניקב תחלה מ"מ אפשר גם כן שהתחתון ינקב תחלה לפעמים ואע"פ שאמרו למטה בהכתה חולדה על ראשה שאמרו רב ושמואל מכניס ידו לתוך פיו או מבצבץ ועולה טרפה ואם לאו כשרה ואמרו עליה הניחא למאן דאמר עד דמינקיב תתאה שפיר אלא למאן דאמר אי אינקיב עלאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ניחוש דילמא עלאה אינקיב תתאה לא אינקיב ולא אמר אלא למאן [דאמר] תתאה אע"ג דלא אינקיב עלאה ניחוש דילמא תתאה אינקיב עלאה לא אינקיב אין ממנה קושיא כלל חדא דלרב ושמואל הקשה והם הם שאמרו עילאה בלאו תתאה ועוד דההיא על כל פנים עילאה אינקיב ברישא שהרי הכתה חולדה על ראשה ומ"מ לענין פסק הכל תלוי בתחתונה כך הוא דעת גדולי הפוסקים אלא שרוב גאונים מסכימים להכשיר עד שינקבו שניהם:

מקום שהמוח נתון בתוכו הוא עצם עגול שבגולגולת ונקרא בלשון תלמוד קדרה ומאותו המוח נמשך חוט השדרה ונמצא המוח עם חוט השדרה כעין פתילה שראשה גס ועבה עם חוט הנמשך ממנה ויש בסוף המוח כלפי השדרה נקב לעצם שהמוח נתון לתוכו ועל פי הנקב כעין שני פולין מעתה מוח וכל שבקדרה עד הפולין ופולין בכלל נידונין כמוח ונקובת הקרום שלו במשהו מפולין ולמטה נידון כחוט השדרה ואין נקב פוסל בעורו אלא פסיקה וברובו:

ניקב הלב לבית חללו שאמרנו במשנה שהיא טרפה כבר ביארנו במשנה שלא סוף דבר לבית חללו הגדול אלא אף לשאר סמפונות שבו וכן זה שביארנו שאם לא ניקב לחלל כשר פירושו בניקב מחמת חולי אבל כל שנמצא בו מחט או קוץ חוששין לנקיבת אבר אחר אפי' לא ניקב אלא לחוץ ולא לחלל אלא אם כן נקב הקוץ לפנינו מדופן הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן ללב שאין לחוש בו לנקיבת אבר אחר מן האיברים הפנימיים וכן כתבוה בתוספות בהמסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכן בכל אבר פנימי שיאמר בו שניקב מצד לצד פסול לא הצריכו לכך אלא בנקב שמחמת חולי אבל במחט או קוץ אף בלא ניקבו אלא מבחוץ טרפה ואם נמצא בכבד אפי' מבחוץ טרפה וכן בכל האיברים הפנימיים או אפי' בחלל הבהמה אלא שיש חולקים בכל אלו בכל שאפשר לתלות בשום צד כמו שיתבאר למטה:

הקנה כשהוא למטה מן החזה מתפצל לשלשה קנים אחד פורש לריאה והוא הקרוי קנה הריאה והוא שאמרו עליו ניקב הקנה למטה מן החזה הרי הוא כריאה ואחד ללב ואחד לכבד וכל אחד מאלו השלשה נידון כריאה ונקובתן במשהו שהרי בקנה הלב נחלקו רב ושמואל והלכה כרב דאמר במשהו והאחרים הואיל ונאמרו בהם שתי לשונות חד אמר דריאה כריאה ובמשהו דכבדא ככבדא ובשיור כזית סגי וחד אמר דריאה ככבדא ודכבדא כריאה איסור תורה הוא ודנין בו להחמיר ואיזהו קנה הלב שומן היורד כמין קנה לבן בין שתי ערוגות הריאה מן הצד המחובר לחלל הלב לא מן הצד המחובר לצלעות הבהמה ואין אלו בכלל הסמפונות כלל אע"פ שהרבה מפרשים כן ושאף גדולי המחברים בכללם עד שדנין כל הסמפונות כקנה הריאה לטרפם במשהו וכן בסימפונות שבכבד מפני שאף הם מפרשים שסימפונות של כבד בכלל קנה הכבד וזה אי אפשר שהרי לא אמרו בסימפון ריאה שניקב טרפה אלא בניקב לחבירו מפני שחברו קשה כמוהו ואינו מגין אבל ניקב לבשר הריאה הואיל ובשר הריאה רך ומגין כשרה וודאי אף בסמפון הכבד כן ולא עוד אלא שאף סמפונות הכבד שניקבו אחד לחברו כשר שהרי ניטל הכבד אי אפשר שלא ינקבו הסימפונות כלל ואעפ"כ כשרה ואלו שבכאן אינם נקראים קנה ריאה ולב וכבד משנבלעו בתוכן אלא כל אלו נקראים קנה הריאה וקנה הכבד וקנה הלב קודם שיכנסו בהם כשהם מתפצלים לעומתם:

יש מי שאומר שמאחר שקנה הלב בריאה אם יצאה סירכא ממנו אף שלא בריאה אלא לחזה או לגרגרת או לשומן הגרגרת או לשומן הלב טרפה ויש חולקים שלא לאסור אלא אם יצאה מן הריאה עצמה ששואבת כל משקין ומיני מאכל וליחה יוצאה משם ונעשית סירכא אבל לא בדבר אחר ולחכמי ההר אירע מעשה שנמצאת בועה בקנה הלב והתירוה מפני שלא מצינו דין בועא וסירכא אלא בריאה ואין לך בטרפות אלא מה שמנו חכמים:

כבר ביארנו על חוט השדרה שנפסק ששיעורו ברובו באיזה רוב אמרו רוב עורו ר"ל קרום עב המקיף את המוח שבו אבל מוח עצמו שנפסק אינו מעלה ולא מוריד:

מוח זה שנתרכך עד שאלו נחתך העור הוא נשפך כמים טרפה אע"פ שכל העור קיים ודבר זה קרוי בלשון תלמוד המרכה אפי' לא הגיע לכך אלא שנתמסמס והוא כשמעמידין קצת ממנו באצבע אינו יכול לעמוד בו אלא שהוא ניגר ממנו כדבש הלח וכיוצא בזה טרפה ואף לענין זה רובו ככלו:

נתמזמז המוח והוא שנתרוקן קצתו מאליו ויש מפרשים שהוא מתנדנד כשמעמידין אותו באצבע אבל אינו ניגר כשרה אע"פ שאמרו כל כיוצא בזה שאינו מוליד מ"מ אין חייו נפקעים בכך היו מעמידין אותו באצבע ואינו עומד אלא שאין הדבר מצד המרכה או מסמוס אלא שהוא נתפח וכבד ומתוך כבדו נופל מן האצבע הרי זה טרפה מספק:

דינין אלו כשם שאמורין על מוח שבחוט כך הם אמורים על מוח עצמו שבראש ואין ביניהם הפרש בענינים אלו כלל ואע"פ שאין זכר לדבר ראיה לדבר שהרי הביאו עליה ההוא גברא דטרייה לרישיה ואמר לוי עליה נתמזמז מוחיה דדין אלמא ראש ושדרה באים בזו:

חוט השדרה כבר ביארנו שהוא מתחיל מן הפולין ולמטה אבל שיעור שלו למטה עד היכן הוא מגיע להיות הבהמה נטרפת בפסיקתו ובקלקול מוח שבו לא ביארנו מעתה צריך שתדע שחוט השדרה עובר בקו ישר מן הפולים שהזכרנו על פני כל השדרה עד סוף הזנב וכשהוא סמוך ליריכים הוא מתפצל לשני (פיסולין) [פיצולין] כמין חוטין אחד יורד באלכסון לצד ימין ואחד לצד שמאל ואינם ניכרים בבהמה בעוד שהיא חיה לא בכחושה מפני שהם בולטים הרבה ונראין כשאר העצמות ולא בשמנה הרבה מפני שנבלעים ואינם ניכרים אלא בקריעה וראיית עין או בבהמה בינונית אף כשהיא חיה ואע"פ שחוטין אלו מתפצלין הימנה חוט השדרה אינו נמנע מלהמשך בקו ישר שלו כלפי היריכים ולסוף תחום אחר כנגד שתי אצבעות מתפצל פעם אחרת כדרך הראשונים ואעפ"כ אינו נמנע מלהמשך עוד ומתפצל עוד פצול שלישי כדרך הראשונים כל מקום שנפסק החוט ברובו עד תחלת הפצול השלישי טרפה משם ואילך כשרה שהיריכים מעמידין אותה ואינה צריכה לחוט שלישית אינה בכלל איסור כלל אלא מה שבה מן החוט הישר באמצע פצול החוטין והוא הנקרא פי הפירשא הא חוטין עצמם כשרים אבל ראשונה ושניה אף חוטין המתפצלים בכלל האיסור והם הנקראים פירשא עצמה ויש מי שמתיר מסוף שניה ואילך וכן כתבו גדולי המחברים ולענין ביאור זו שאמר שמואל עד אחת טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ושאלו בה אם עד בכלל אם לאו כך פירושו עד אחת ואחת בכלל שבין הפרשות של חוליא ראשונה והוא אמצעות הפצול הראשון וחוטין עצמן בכלל טרפות ומסוף פי הפירשא הראשונה עד סוף פי הפירשא השניה בכלל איני יודע ומשם ואילך כשרה שבין שניה ושלישית אין בה חוליא אלא שניה ושלישית מחדא חוליא נפקן ופי' שלישית מסוף פי הפירשא השניה עד סוף השלישית וכשרה ואין גורסין בה עד אלא שלישית ואף למי שגורס בה עד ודאי עד בכלל הוא דכל שהוא יורד למטה כל שכן שהוא כשר או דלמא בראשונה מיהא לאו עד בכלל ופי הפירשא הראשונה והחוטין עד שניה בכלל איני יודע ושניה עצמה וממנה ולהלן בכלל כשרה ופי' שניה איני יודע פירושו עד שניה איני יודע או שמא אף שניה עצמה בכלל איני יודע מדלא גרסינן בה עד וחזר רב פפא ושאל ואף כשתפרש עד ולא עד בכלל תינח בחוטים אבל פי הפירשא ודאי טרפה או דילמא אף פי הפירשא בכלל איני יודע ור' ירמיה שאל אם נפרש עד בכלל אם דוקא פי הפירשא או אף פירשה עצמה ר"ל החוטין והביאוה ממה שאמרו והפירשא נידון כבשר ור"ל החוטים המתפצלים מאי לאו ראשונה הא שניה בכלל איני יודע ודחה אותו לא שלישית ושניה בכלל איני יודע אבל ראשונה בכלל טרפות ואף בשלישית דוקא פירשא עצמה ר"ל החוטין אבל פי הפירשא בכלל איני יודע זו היא גירסת הספרים ומכאן פסקו רבים מה שכתבנו שאף הפירשא השלישית בכלל איסור ולא יצא להיתר אלא פירשה עצמה שבשלישית ר"ל החוטין שבשלישית ומ"מ יש מחליפין בסוגיא זו נסחאות אחרות ואין תועלת בהזכרתם: