Meiri on Chullin 73 מאירי על חולין ע״ג

כל ידות הכלים הצריכות לכלים הרי הן ככלים ומיטמאין עמו ושאינן צריכות לכלי אין ככלי:

ידות הכלים שהן צריכות לכלים אלא שהם ארוכות יותר מכדי הצריך ובדעתו לקצוץ אותו היתר מגדולי המחברים פסקו שאינו צריך להטביל אלא עד מקום שהוא עתיד לקיים והוא הנקרא בלשון תלמוד מקום מדה ומגדולי המפרשים הקשו בה שהרי חבורו מ"מ חוצץ שהרי היתר על השיעור שהוא דבק עמו הוה ליה כמי שהיה עליו טיט או זפת ואע"פ שהוא במיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ מ"מ מקום החציצה מיהא צריך לשקעו במים ומתוך כך פרשו שצריך לשקעו כלו במים אלא שעד מקום מדה תורת טבילה עליו וחציצה פוסלת בו אבל מה שבדעתו לקוץ אין עליו תורת טבילה ואין חציצה פוסלת בו:

האבר המדולדל בבהמה עד שאינו יכול לחיות ולהתדבק בגוף הבהמה אסור ואינו ניתר בשחיטת הבהמה אלא שמ"מ שחיטת הבהמה מטהרת אותו אבר מידי נבלה אפי' בטרפה שנשחטה כמו שביארנו שאין השחיטה עושה אותו האבר כמי שנפל ממנה בשעת שחיטה אדרבה הרי הוא כמחובר לה לטהר בשחיטתה ואף לדעת ר' מאיר שחלק באבר של עובר באבר של בהמה עצמה מיהא מודה וכלשון אחרון האמור בסוגיא זו לר' יוחנן ומ"מ לא נשחטה הבהמה אלא שמתה הרי המיתה עושה אותו האבר כמי שנפל בשעת המיתה ונידון כאבר מן החי ולא כנבלה כדין שאר הגוף והפרש שבין אבר מן החי לאבר מן הנבלה מפורש במסכתא זו שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור שאינו מטמא אלא כשהוא אבר שלם בבשר גידין ועצמות ואלו אבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית לענין ביאור זה שאמרו בלישנא קמא ר' יוחנן אמר מחלקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה נפול ושאלו בה מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן כלומר דקא אמרי דשחיטה מצלת על אבר עובר ואינה מצלת על אבר של בהמה והשיב דאבר של עובר אית ליה תקנתא בחזרה ואבר של בהמה אין לו תקנה בחזרה כלומר שהרי אין מקום לומר בו דין חזרה יש לשאול בה שהרי לשטתנו אף ר' יוחנן חזר בו למעלה לומר שאבר עצמו אסור ואם כן היאך יש לו תקנה בחזרה עד שמכאן מביאין ראיה לפי' גדולי הרבנים שפי' בה שר' יוחנן עמד בשטתו לומר שאבר עצמו מותר ואין הכרח בכך שזו שבכאן כך פירושה אית ליה תקנתא בחזרה שלא לידון באבר מן החי לענין טומאה ואבר של בהמה אין לומר בו כן שהרי אין בו מקום לחזרה:

האבר או הבשר המדולדלין בבהמה על הדרך שהזכרנו אינן מכלל הבהמה ומ"מ בחיי הבהמה אין מטמאין אלא הרי הן כשאר אוכלין שאם הוכשר מקבלין טומאה אע"פ שמחוברין עם הבהמה נשחטה הבהמה הוכשר אותו האבר או הבשר לקבל טומאה בדמיה הא טומאת עצמן אין להם שהרי שחיטה טהרתם מידי טומאת נבלה ויש אומרים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ואע"פ שחלק ר' שמעון לומר שלא הוכשרו בדמיה שאין הבהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה וצריכים הכשר אחר אין הלכה כן אלא כתנא קמא מתה הבהמה הרי האבר המדולדל כאבר מן החי ומטמא על הדרך שביארנו והבשר המדולדל כבשר מן החי ואינו מטמא כלל וצריך הכשר מים לקבל טומאה ועקר דבר זה בפר' העור והרוטב אבר שנחתך מן הבהמה לגמרי והוא אבר מן החי גמור מטמא על הדרך שביארנו ובשר הפורש ממנו טהור כמו שביארנו ובשר זה הפורש ממנו אע"פ שהיה מטמא בעוד שהיה מחובר לאביו אע"פ כן כשפי' ממנו ונטהר אינו מקבל טומאה עד שיוכשר:

לפי דרכך למדת ממשנה זו שהמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול שהמיתה עושתהו ממה שאמר במתה שהאבר נדון כאבר מן החי ושאין שחיטה עושתהו ממה שאמר בנשחטה הוכשרו בדמיה אלמא שאף האבר אין לו טומאת עצמו ואין לפרש הוכשר על הבשר לבד אבל האבר שנדונהו כנפול להיותו אבר מן החי שהרי הוכשרו קאמר לשון רבים ואע"פ שבגמרא היו נדחקים לפרשה כלה בבשר וחד לבשר הפורש מן הבהמה והוא אותו המדולדל בחייה שהזכרנו וחד לבשר הפורש מן האבר וללמד שאע"פ שהיה מטמא טומאה חמורה על גב אביו כשפירש הימנו מ"מ צריך הכשר דחיה בעלמא הוא וודאי הוכשרו האמור בה אף על האבר הוא אמור ומטעם שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו: