Meiri on Gittin 11 מאירי על גיטין י״א

דברים שכתבנו בחותמיהן גוים פירושו בלא עידי מסירה ישראל אבל כל שיש עידי מסירה ישראל אפי' נעשה השטר על ידי הדיוטות מגבין בו מבני חרי ויש מפרשים כן אף בהודאות ומתנות ובלבד בשיהו עידי המסירה יודעים ענין השטר כגון שידעו לקרותו וכן שיהא כתב שאין יכול להזדייף ושיחזור מענינו של שטר והוא שאמרו כאן שטרא פרסאה דמסריה באפי תרי סהדי ישראל מגבינן ביה מבני חרי והעמדנוה בידעי למקרי ובכתב שאין יכול להזדייף ובחזרת ענין השטר ואמרי' עלה דוקא מבני חרי והוא ששאלו אי הכי תגבי ממשעבדי ותירץ לית ליה קלא ואנו מפרשים שכל שנעשה בהדיוטות אין לו קול וזהו שנאמר שטרא פרסאה ולא נאמר דעבידא בערכאות ובפרק שני אמרו שטרא פרסאה דעבידא בערכאות ומתוך כך אנו גורסי' בה ממשעבדי כמו שכתבנו והוא עיקר הדברים:

זה שאמרו בתקון שטרות שלנו שצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה כבר ביארנו במקומו שאם לא החזיר אין פוסלין את השטר בכך אלא שאין למדין מאותה שיטה מפני שדרך העדים להניחה ושמא כתב זה בה מה שרצה ומכל מקום בשטר שאין בו חתימה אלא שניתן בעידי מסירה ולדעת הפוסקים שאף שטרות כשרות בעידי מסירה כמו שיתבאר במה שאמרו הלכה כר' אלעזר בגיטין שיש מי שאומר בגיטין דוקא ויש מי שאומר אף בשטרות כמו שיתבאר בע"ה ולדעת האומר כן אם לא החזיר מענינו של שטר בשטה אחרונה עד שיראה לכל שהשטר נסתיים לשם ונחוש לכל מה שנכתב למטה הימנו פסול שמא כמה שטין כתב ואחר שכן בשטר הנעשה על ידי גוים כל שלא החזיר גם כן השטר פסול שמא הרחיקו כמה שיטין ואע"פ שלא הקשו והא בעינן שיחזיר וכו' אלא בשמועת האי שטרא פרסאה שפירושה על ידי הדיוטות לאו למימרא דבשטר העשוי בערכאות לא נבעי הכי דודאי בעינן ולא הוצרך להקשות עליה כן דהואיל וממשעבדי גביא וכמו שכתבנו לשיטתנו פשיטא דבעינן הכי אבל זו שלא אמרו בה לגבות אלא מבני חרי היה עולה על דעתו שאף בלא חזרת ענין יאמר כן והקשה לו והא בעינן וכו' אף לבני חרי:

אף בגיטי נשים צריך שיחזירו מענין הגט בשיטה אחרונה ויש שסומכין על מה שכותבים בשטה אחרונה ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תירוכין וכו' ואינו כן שאין זה חזרת ענין אלא ענין הצריך ומכל מקום מובהקים שבסופרים אין כותבין בשטה אחרונה אלא כדת משה וישראל ומרחיבין את האותיות עד שתתמלא כל השיטה מהם והוא במקום שריר וקיים שבשאר שטרות וכבר בארנו במקומו שבשטר שכתוב בו שריר וקיים למדין משטה אחרונה לדעת קצת ואף לדעת האומר שאף בזה אין למדין הוא מפני שגט הפשוט אין צריך בו שריר וקיים ושמא חתמו בלא שריר וקיים וזייף בשטה אחרונה וכתב בה שריר וקיים אבל בגיטי נשים תקנו בו כדת משה וישראל והביאו ראיה לזה ממה שאמרו במסכת ידים קובלנו עליכם פרושים שאתם כותבים מושל עם משה בגט ור"ל שהיו מונין למלכות וכותבין בסוף כדת משה וישראל אלמא תקנת חכמים היא וקצת גאונים כתבו שכל המחק הנראה בו במקום כדת משה וישראל וכשיעור כדת משה וישראל פסול כענין האמור בשריר וקיים באחרון של בתרא:

זה שאמרו והא בעינן כתב שאין יכול להזדייף ותירץ לו בדעפיצין יש מתמיהין על מנהגנו שאין מדקדקין לכתוב בגוילין דעפיצן כלל עד שפרשו אחרוני הרבנים שתקון שלנו כעיפוץ שלהם שמתוך שכח הסיד גדול אין יכול להזדייף והביאו ראיה ממה שאמרו במנחות פרק הקומץ רבא ל"א ב' קרע הבא בשני שטין יתפור בשלש לא יתפור ולא אמרן אלא בעתיקא אבל בחדתא לית לן בה ולאו חדתא חדתא ממש ולאו עתיקא עתיקא ממש אלא הא דאפיצן הא דלא אפיצן אלמא כותבין ספר תורה אף בדלא אפיצן ואם כן היאך אמרו במסכת סופרים אין כותבים ספר תורה על הדפתרא ופרשו בו דמליח וקמיח ולא עפיץ ותרצו בה דתקון שלנו כעיפוץ שלהם ואיני מבין ראייתם שאם כן אף תקון שלהם היה כן לפעמים וזה לא שמענו ומכל מקום יש פוסקים לדחות זו של סופרים מזו של מנחות ולפסוק כר' יהודה שחלק בה להכשיר אף על הדפתרא ומכל מקום הסברא נכונה שכל שעבודו בסיד והכתיבה במקום כשר ודאי אינו יכול להזדייף:

למדת לשיטתנו שאין חלוק בגיטי נשים בין ערכאות להדיוטות שאם בעידי מסירה ובשמות מובהקים לר' שמעון או במקום שאין ישראל חותמין לרבנן אף בהדיוטות כשרים ואי לאו הכי אף בערכאות פסול כמו שכתבנו ואם כן זה שאמרו בסוגיא זו אבל בשמות שאין מובהקין נעשה כמי שנעשו בהדיוטות וכו' אין פירושו בגט אשה שנעשה בהדיוט אלא נעשה כשאר שטרות שנעשו בהדיוט בלא עידי מסירה שבודאי פסולים הם שלא הוכשרו בלא עידי מסירה אלא בערכאות ויש פוסלין בהדיוטות על כל פנים ולדעתי הדין עמהם אם אנו מכשירין מה שהכשרנו בלא עידי ישראל שיעידו שלדעתם נכתב ובכל דקדוקי הגט דהדיוט ודאי לאו אדעתא דישראל קא עביד או שמא יש שם צד עישוי או איזה צד של פסול ובערכאות כשר דלא מרעי אנפשיהו ואדעתא דישראל כתבי ומכל מקום יראה לי שאף בערכאות צריך שיכתוב על דעת ישראל ושיעידו בדקדוקיו כמו שכתבנו למעלה ומעתה אף בהדיוטות כן זהו מה שנראה לנו בסוגיא זו לענין פסק ולענין ביאור ואע"פ שנתבלבלו בה מפרשים הרבה פשוטה היא וכשתעיין יפה במה שפסקנו יצא לך באור ההלכה על אפניה בדברים פשוטים ואי אתה צריך בה לכמה בלבולים שנכתבו בה בחדושין ללא צורך אלא שמכל מקום דרוש וקבל שכר:

גדולי המפרשים כתבו שהשטרות הנעשות בכתביאות שלנו דינן כנעשות בערכאות ודנין בהם כשטר הנעשה בערכאות בכל הדרכים שהזכרנו ואף הם עשו בה מעשה בנרבונא ומכל מקום יש לפקפק בה שאע"פ שאין בהם שום חשד מכל מקום אין שני עדים חתומים בשטריהם ולא סמכה תורה להוציא ממון על פי עד אחד אפי' היה שקול כרבו של עולם ומכל מקום אם היו שני עדים חתומים בה ודאי כשר ולענין גיטין מיהא הואיל ואין להם שיכות בענין גט יראה שצריך שיהא נכתב על דעת ישראל ובהודעת דקדוקיו ואף בערכאות כן לדעתי כמו שכתבנו:

כבר ידעת שהמטלטלין אין בהם דין קדימה וכל שגבה מהן זכה בהן ואין הקודם לו יכול לערער עליו אפי' בא אחד מאליו ותפש מטלטלין של ראובן בשביל חוב שהיה ראובן חייב לשמעון בכונה שיזכה בהם בשביל שמעון זכה שמעון בהם בתפיסתו של זה אע"פ שלא הגיעו לידו ואין בעל המטלטלין יכול להוציאם מידו ואע"פ שלא תפס במצות שמעון ושליחותו בד"א כשלא היה זה התופש חב לאחרים בתפישה זו כגון שלא היה ראובן זה חייב לאחרים או שיש לו במה לפרוע אבל אם היה חב לאחרים לא זכה לו עד שיגיעו לידו והרי האחרים יכולים להוציא מידו הואיל ולא הגיעו ליד שמעון ולא סוף דבר בשתפש מאליו אלא אף בשבא בשליחות של שמעון וכמו שמצינו בהדיא בפרק הכותב פ"ד ב' בההוא גברא דשבק ארבא ואזל יימר בר חשו ואמר ליה לשלוחיה זיל תפשה נהלאי תפסה פגעי ביה רב אמי ורב אסי אמרו ליה את תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים את תפשוה:

ושאלו בה בסוגיא זו והלא במשנתנו אמרו האומר תן גט זה לעבדי זכה לו אע"פ שהוא חב לאדון שאע"פ שבשאר תופש לבעל חוב לא נקרא חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה אלא אם כן יש ללוה בעלי חוב אחרים שנמצא זה התופש חב להם בתפיסתו בזו הדין כן שאין ראוי ליקרא התופש חב לאחרים בשביל מה שהוא מחסר ללוה שהרי מה שלוה הוא פורע אבל זה שמשחרר עבד ומוציא מרשותו ממון שלא לוה ודאי כל הזוכה בשביל העבד חב הוא לו ואעפ"כ זכה לו כמו שנאמר במשנתנו ופירשו בה שמשנתנו הרי ברשותו זכה לו שכל האומר תן כאומר זכה דמי ואף בהלואה כל שהלוה אומר לזה תן לפלני מנה זה שאני חייב לו או זכה לו במנה זה זכה לו אף במקום שחב לאחרים וכן בהולך מנה לפלני כמו שיתבאר יש מי שאומר מכח קושיא שנתחדשה לו בסוגיא זו שאף כל שחב ללוה חב לאחרים קרינא ביה ואם תאמר אם כן היאך אתה מוצא שאינו חב לאחרים הרי פרשוה דווקא בשבא בשליחות המלוה כההיא דיימר בר חשו שבזו אין אנו קפידים בחובו שדין השליח כמלוה שאם לא כן כל אחד יתפוש ממון חברו ועוד שאף הוא יכול לטעון שפרעו או דמחל לו וכן כתבוה חכמי הדור והדברים זרים ואם מפני שמא פרעו או מחל לו אנו מפרשים אותה כשיודעים שלא פרעו או מחל לו:

יש שואלים היאך אמרו כאן שהאומר תן כזכה ובראשון של מציעא ט' ב' אמרו ברוכב על גבי בהמה שראה מציאה ואמר לחברו תנה לי והלך חברו במצותו והגביהה על דעת כן ונמלך שלא ליתנה לו שלא זכה לו ואלו אמר זכה לי בה והגביהה על דעת כן קנה אלמא שאין תן כזכה ותירצו בה שבמשנתנו הרי ביד האדון לשחרר העבד כל זמן שירצה ואם כן כל שאומר תנו הרי הוא כאומר זכו אנן סהדי שרוצה הוא בזכותו אבל זו של מציעא אינו בידו שהרי רכוב הוא והיה לו לומר בלשון ברור שיזכה לו ויש מתרצין שזו של מציעא אין דעת אחרת מקנה אותו אלא שהוא מגביה מאליו אע"פ שהלה אומר תנה לי אלא אם כן אומר לו זכה לי אבל אדון שהוא מוציא מתחת ידו הרי דעת אחרת מקנה לזוכה וראוי לומר שדין תנו בו כזכו והכל עולה לטעם אחד:

זה שביארנו שהתופש לבעל חוב במקום שהוא חב לאחרים שלא זכה לו דוקא בשהגיע זמן הלואתו של האחר גם כן אע"פ שהאחר מוקדם שאין דין קדימה במטלטלין אבל אם לא הגיע זמנו אין זה נקרא בשבילו חב לאחרים שהרי עדין אינו חייב לו כלום ומכל מקום לתלמידי גדולי המפרשים ראיתי שאף בלא הגיע זמן כן שמכל מקום משעת הלואה נתחייב לו והביאו ראיה ממה שאמרו לענין שביעית במלוה את חברו לעשר שנים שאינה משמטת הואיל והיא תוך זמן ואתינן עלה מטעמא דלא קרינא ביה לא יגוש ולדבריהם היה להם לאמרה מטעם שאין חייב לו כלום ואין תורת השמטה במה שאין עליו חיוב אלא ודאי חייב הוא לו ומכיון שאף תוך זמן נקרא חייב לו אף האחר נקרא בשבילו חב לאחרים ואין תפישתו כלום וכן נוטים לומר מעתה שתופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים זכה לו אף בשלא הגיע זמן ואין הבעלים יכולים להוציאם מתחת ידו והדברים רופפים בידי:

זה שביארנו בתופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים שלא קנה פירושו בשלא היה חייב בשיעור זה לזה התופש אבל אם היה חייב כשיעור זה לתופש מתוך שיכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שחב לאחרים וזהו שאמרו בבעל הבית שהניח פאה בשדהו ובא אחד וליקטה ואמר הריני מלקטה לפלני עני שנמצא תופש לו במקום שחב לשאר העניים שאם זה המלקט עני זכה לו שמתוך שהיה יכול לזכות לעצמו זוכה לאחר אע"פ שהוא חב לאחרים אבל אם היה עשיר לא זכה לו ויטלנה עני הנמצא ראשון וכל המונעו גוזלו ואין אומרין שיזכה לו מתוך שאם רצה מפקיר נכסיו ונמצאת ראויה לו ויכול לזכות לעצמו ומתוך שיכול לזכות לעצמו יזכה לאחרים שאין אומרין תרי מגו בענין אחד ומכל מקום בעל הבית עצמו שאמר הריני מלקטה לפלני עני לא זכה לו ואפי' היה בעל הבית עני שהרי אף עני מוזהר הוא על שלו ואי אפשר לו לזכות לעצמו וכמו שאמרו לעני להזהיר עני על שלו ואם מפני שיכול להפקיר אף את זה מכל מקום יש כאן תרי מיגו:

תופש לבעל חוב כתבו גדולי פרובינצא בחבוריהם שהוא חייב באחריותם ונסתלק הלוה הואיל וקנה המלוה בתפישתו ואינו דומה להולך מנה לפלני שלא נסתלק הלוה מאחריותו שבזו אין השני עושה עצמו עבד לוה ומכל מקום גדולי ההר סוברים שאם אין התופש בעל ממון המלוה חוזר ללוה שמאיזה טעם נפקיע חובו אחר שלא הרשהו ומכאן חלקו על מה שכתבו שכל שהלוה חייב אף לתופס שזכה זה שתפש הלה בשבילו מגו דזכי לנפשיה שאילו זכה לעצמו היה הלוה מסתלק מאחריותו מה שאין כן בשזכה בשביל האחר ומכל מקום לענין הדין יראה לי שאם התופש עני יכול הלה לומר לו הואיל ואם יאבדו ברשותו הוא חייב באחריות יכול הוא להוציא ממנו ובלבד במסירה ביד שליח אמיד על פי בית דין שיזכה בו בשביל הלה:

בתשובותיהם של גדולי הפוסקים נמצא שלא אמרו תופש לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים קנה אלא כשהלווה עני אבל כל שהוא עשיר אין תפיסתו כלום ואין הדברים נראין:

קצת מפרשים כתבו שלא נאמר בתופש לבעל חוב שקנה אלא בשתפש בחיי לוה ומת לוה שאין היתומים יכולים להוציא מידו אבל כל שבעל חוב קיים ודאי יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי בפורע חובו של חברו שלא מדעתו אמרו שאינו חייב לו דקאמר ליה אנא הוינא מפייס ליה ומחיל לי ואין הדברים נראין שבפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא היה ממון הפורע משועבד למלוה כלל ומאחר שכן מה לו לפרוע שלא ברשות לוה אבל תופש ממון לוה שהוא משועבד למלוה כל שתפש תפש:

יש שואלים בסוגיא זו ממה שנחלקו למטה בהולך מנה לפלוני אם יכול לחזור אם לאו ואמרו עליה דכולי עלמא הולך כזכי ולא נחלקו אלא שלדעת שמואל מתוך שחייב באחריותו חוזר ולדעת רב אע"פ שחייב באחריותו אינו חוזר הואיל וזכה ומשמען של דברים שהכל מודים שאם לא אמר לו בלשון שיהא כזכה חוזר ואמאי להוי כתופש לבעל חוב ואין כאן קושיא שמכל מקום אלו היה הוא טוען כן ר"ל הריני תופש לו אינו יכול לחזור אף כשלא היה שם לשון זכה אבל זה אינו בא בטענה זו אלא שאומר הואיל ובשבילו נתת לי אינך יכול לחזור וכל דאיהו לא טעין אנן לא טענינן ליה וזהו שאמרו מתוך שחייב באחריותו ותופש לבעל חוב כל שתופש בעל ממון מיהא נסתלק הלוה כמו שכתבנו: