Meiri on Ketubot 102 מאירי על כתובות ק״ב

ולענין ביאור חזרו לבררה ממה שאמרו כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים כלומר שלא היה לו בכדי לפדותו וכתב לו שטר בכ"ה סלעים בחוב סתם במקום נתינת חמש סלעים ופדה בהן את בנו וקאמר דחייב ליתן לו חמש סלעים ובנו אינו פדוי ומאחר שבנו אינו פדוי נמצא מחייב עצמו בלא שום שעבוד וחייב כר' יוחנן ותירץ לו דהתם שאני דמדאורייתא מישתעבד לחמש סלעים ואין לומר שמחייב עצמו במה שאינו חייב שאע"פ שבנו אינו פדוי מכל מקום מן הדין פדוי הוא לכשיתן אלא שאמרו אינו פדוי מגזרת שמא יאמרו פודין בשטר חוב שיש לו על אחר ולמדנו בבכורות נ"א א' מן המקראות שאין פודין בעבדים וקרקעות ולא בשטרות ואם תאמר אם כן שטר למה ואף בדברים בעלמא כבר הוא משועבד מן התורה מכל מקום כתב לו כדי לברר לו כהן שברירת הכהן מיהא בדברים לא סגיא הא לחייב עצמו בלא שום סיבה בלא קנין אף בשטר לא מהני אלא שהלכה כר' יוחנן והדר אוקמה לפלוגתיהו בתנאי מדין ערב היוצא לאחר חתום שטרות שכבר נחתם השטר ונמסרו המעות ונמצא ערב מחייב עצמו בלא סיבה שהרי לא בערבותו הלוהו ולר' ישמעאל גובה מיהא מן הערב אם אין נכסים ללוה מבני חרי כר' יוחנן ולבן ננס אינו גובה כלום והשיבו דלבן ננס כולי עלמא לא פליגי דר' יוחנן לא אפשר לאוקומה כבן ננס ומ"מ ר"ל קא אמר דאף לר' ישמעאל הכא שאני דשיך בשיעבודא דאוריתא כלומר שכבר נכנס הבעל חוב בשיעבוד מן התורה מדין ההלואה והערב עירב אותו השיעבוד שכבר בא מן הדין אבל זה שאין כאן שום חיוב היאך הוא נכנס לשיעבוד בלא שום סרך של חוב זהו הביאור הנכון שבשמועה:

ולמדת לפי שיטתנו שכל שאמר לחברו דרך הודאת הלואה חייב אני לך מנה או חייב אני לך מנה בשטר אם אמר אתם עדי אינו יכול לכפור עוד ולומר משטה אני בך הא כל שלא אמר אתם עדי יכול לחזור ולומר משטה אני בך ולא כדברי האומר שכל שהודה שחייב בשטר אין צורך לאתם עדי וכפשוטה של שמועה שאמרו בה כיון דאמר ליה בשטר כמאן דאמר אתם עדי דהא אדרבה השטאתו מפורסמת יותר דהא מצי למימר ליה אחוי שטרך ועוד דאי מפרשת חייב אני לך מנה בשטר בדין הודאה אין הקושיות מתישבות בפירוש דכלהו במאן דמחייב נפשיה בלא שום טענה מיפרשן ולא דרך הודאה ואם כן אתם עדי לא מעלה ולא מוריד בה ופירוש כמאן דאמר אתם עדי פירוש כמאן דאמר אתם עדי בהודאה כדפרישנא ולר' יוחנן דהילכתא כוותיה כל שמחייב עצמו אף בלאו אתם עדי מיחייב ולריש לקיש אף באתם עדי פטור שאין לאתם עדי מקום בזו כלל ומה שכתבו גדולי הפוסקים דריש לקיש בדאמר אתם עדי מודה דחייב אגב שיטפא נכתבה או שמא אף היא פירושה כל שכן אי אמר אתם עדי במקום הראוי לו אלא שיש דחק לפרש כן וכן למדת לפי שיטתנו שכל שמחייב עצמו לחברו בלא הלואה ובלא שום סיבה הראויה לחול עליה שיעבוד אלא שמרצונו הוא משעבד עצמו לחברו דרך חוב כאדם שרוצה ליתן מתנה ואומר לו בפני עדים הריני מחייב עצמי לך במנה אפילו אמר לעדים אתם עדי או היו עלי עדים שאני מחייב עצמי לזה במנה או לפלני בעל פה אינו כלום ואם כתב לו שטר זכה והוא האמור כאן בלשון חייב אני לך מנה בשטר ואע"פ שכלם מודים שלא היה אצלו כלום יכול הוא לשעבד עצמו ואף אם לא קנו מידו וכל שכן אם הודה שנטל וקבל מידו שהודאת בעל דין כמאה עדים אלא שבזו מיהא אם זה מודה לו שלא הלוה לו כלום אינו כלום דהיאך מחייבין אותו במה שאינו ולדעתי זהו שאמרו בתלמוד המערב שאם היתה ההודאה דרך טעות אינה כלום והוא שאמרו הכותב שטר חוב לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום הא כל שנודע שאינו חייב ומחייב עצמו רשאי וזהו שאדם מחייב עצמו בתוספת כתובה ואין צורך לטעם האמור בתלמוד המערב רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלני וכן ממה שכתבנו במחלקת שנזכר בסוגיא זו לר' יוחנן וריש לקיש ממה שהקשו בסוגיא לריש לקיש ולסייע לר' יוחנן ממשנתנו שאמרו חייב לזונה והיו סבורים לומר שהודה לה חייב אני לזון את בתך בשטר או שכתב לה בשטר כן לאחר שנשאה לשיטה האחרת שאלו כתב לה כן בשטר כתובה או בחתימת עדים לא הוצרכה וקאמר חייב וכר' יוחנן אתה למד לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו שאדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכדעת גדולי המפרשים ומכל מקום אי אפשר שדרך סוגיא נאמרה ולא הרגיש המקשה עכשו בחיוב דבר שאינו קצוב כלל ומכל מקום אף ר' יוחנן מודה שמשנתנו על כל פנים בשעת קדושין ובשטרי פסיקאתא ר"ל דברים שמתנים ביניהם וכותבין אותם לזכרון בעלמא והם דברים הנקנין באמירה:

זה שאמרו שכל שבשעת קדושין דברים הנקנין באמירה הם יראה מתלמוד המערב שאף בשעת כתובה כן והוא שאמרו בענין מזון הבת הנזכר במשנתנו הנושא את האשה במה הוא מתחייב לא כן אמרין ר' יוחנן וריש לקיש הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אין חייב לו ליתן כלום כלומר ואף זו כעין טעות הוא כגון ששידכה סתם ולא רצתה לינשא עד שיזון את בתה ותירצו עשו אותה כקדושי אשה ויתן משעה ראשונה אלמא אף בשעת כתובה נקנין באמירה וכנגד מה שהפרשנו למעלה בין שעת קדושין לשעת נשואין:

מי שהיה לו בן בכור וחייב עצמו לכהן בחמש סלעים בשטר ולא הזכיר לו שלשם פדיון הוא כותב לו כך חייב ליתן לו חמש סלעים שהרי יכול הוא לחייב עצמו כמו שביארנו ובנו יהיה פדוי מן הדין לכשיתן ואפילו לא הזכיר לו שלשם פדיון הוא נותנם אלא לפירעון חובו ומ"מ מדברי סופרים כל שנתנם לו בפירעון חובו אין בנו פדוי גזירה שמא יבאו לפדות בשטרות שיש לו על אחרים וכבר ביארנו שאין פודין בשטרות הא כל שהוא מזכיר שלפדיון בנו הוא נותנם פדוי אף מדברי סופרים:

ערב היוצא לאחר חתום שטרות כגון שלוה וכתב לו שטר ואחר שחתמו העדים בא אחד וחתם לו שהוא ערב לו באותה מלוה בעדים שקנו מידו וחתמו לו שהרי ערב שלא בשעת מתן מעות אינו משתעבד אלא בקנין ואע"פ שקנו מידו אינו גובה אלא מבני חורין הא מבני חרי מיהא גובה אם אין נכסים ללוה וכן מי שהיה חונק את חברו בשוק ומצערו שיפרעהו ובא אחד ואמר לו הניחהו ואני ערב אע"פ שלא על אמונתו הלוהו גובה המלוה ממנו מבני חורין אבל לא ממשועבדים הואיל ושלא בשעת הלואה עירב הא כל שעירב בשעת הלואה הואיל ועל אמונתו הלוהו גובין הימנו אף מן המשועבדין ואף בלא קנין ששיעבוד הערב שיעבוד תורה הוא כדכתוב אנכי אערבנו ויש חולקים בענינים אלו בקצת דברים וכבר ביארנום באחרון של בתרא:

זה שביארנו שכל שמתנים אבי החתן ואבי הכלה זה לזה בשעת קדושין אינו צריך קנין לא סוף דבר בבתו נערה שהקדושין שלו אלא אף בבתו בוגרת שהרי אבי הבן מיהא הרי הוא אצל בנו כאב אצל בוגרת ואף עליו אנו דנים כן שאין הטעם אלא דבההיא הניתא דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי ומכל מקום פירשו בתלמוד המערב דוקא אב שפסק לבתו וכן האב שפסק לבנו אבל אח שפסק לאחותו ואשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים אינו כלום אלא בקנין גמור וכן פירשו שם ובלבד מן הנשואין הראשונים ר"ל שאף אב לבן ובת דוקא בנשואין הראשונים שהשמחה יתירה בו אבל כל שהם לבן או לבת נשואין שניים בטל חינם ואין האבות מקנין זה לזה בלא קנין ואשה ובעלה שהתנו זה לזה יראה שאף הם דברים הנקנין באמירה שהרי משנתנו בעל ואשתו הוא והעמידוה לריש לקיש בשטר פסיקאתא ומכל מקום בתלמוד המערב שבפרק אע"פ אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים כדרב גידל וכו' אלא שחכמי ההר פירשו שסוגיא זו שבתלמוד המערב שנויה על דעת האומר במנה אני חייב לך שפטור ובבעל הוא שחייב ומטעם שנזכר שם רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני ואמרו שם עד כדון בשפסק מן האירוסין וכו' והעלו שאף לאחר נשואין חייב בכתובה זו מטעם שרוצה הוא וכו' ופירוש הדברים כשם שהבעל פוסק על אשתו ותנאו קיים כך האב פוסק ליתן לבנו ולבתו ותנאו קיים בלא קנין אלא שהבעל מזכה בכתב אף לאחר קדושין ונשואין מטעם שהזכרנו דרוצה הוא וכו' והאב מזכה בדברים ובלבד בשעת קדושין אבל שלא בשעת קדושין אף בכתיבה לא שהרי סוברים בחייב אני לך מנה שפטור ומכל מקום הואיל ופסקנו במנה אני חייב לך שחייב אף אב פוסק בכתיבה כל זמן שירצה ונמצאו בעל ואם שוים לכל דבריהם שניהם פוסקים באמירה בשעת קדושין ובכתיבה אף שלא בשעת קדושין ואף גדולי המחברים כתבו כן ר"ל שאיש ואשתו מתנים ומקנים באמירה וכן כתבוה רבותיהם בפרק אע"פ ומעתה יראה שבאיש ואשתו מיהא אין בהם חלוק בין נשואין הראשונים לנישואין שניים שהרי משנתנו באשה שהיה לה בעל היא שנויה ומסתמא אף בבעל הואיל ומקבל עליו גידול בת אחרים אף הוא נתאלמן או גירש והביאו עליה זו של רב גידל והדברים נראין וכבר כתבנו מענינים אלו בכדי הצורך בראשון של קדושין:

דברים אלו שפסקו אבי הבן ואבי הבת זה לזה שאמרו עליהם שהם נקנין באמירה בעלמא שאלו בה בסוגיא זו אם ניתנו ליכתב אם לאו והגאונים מפרשים בה ניתנו ליכתב כלומר שכתיבתם מועלת לטרוף בה ממשעבדי כדין הכתובה או לא ניתנו ליכתב ר"ל שאף אם נכתבו לא עלה על דעתם לפסוק זה לזה על דעת טירפא אלא מבני חרי והעלו בה שלא ניתנו ליכתב שאין הנאת החתון מביאתם לפסוק על דעת טירפא מזה לזה בלא קנין אלא אם כן כתב זה לבנו וזה לבתו חייב אני לך כך וכך בשטר אבל פסיקא מאבי הבן ואבי הבת זה לזה אף בכתיבה אינו מועיל אלא לבני חרי והקשו בה מדתנן הפקחין היו כותבין וודאי מדקאמר כותבין רגילים היו בכך ואלמלא שהכתיבה מועלת למשעבדי למה היו נוהגים בכתיבה ופירש מאי כותבין אומרין וכדאמרינן בהכותב לאשתו מאי כותב אומר וחזרו והקשו ממה שאמרו אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם ונשואין פירושו על שטר הכתובה וסלקא דעתיה לפרושי באירוסין שטרי פסיקאתא ומדקאמר דאין כותבין אלא מדעת שניהם אלמא כתיבה מועלת בהם לענין טירפא דאי לאו הכי דעת שניהם למה ודחי לה רב אשי באירוסין ממש ר"ל כתב הקדושין ולאשמעינן דבעינן דעתה כרב פפא ורב שרביא הא שטר פסיקאתא אע"פ שנכתבה פסיקתם בשטר לא טרפא ממשעבדי בלא קנין ועל פירוש זה סמכו גדולי הפוסקים בראשון של קדושין בשטר אירוסין שצריך מדעתה כרב פפא ורב שרביא ואע"פ שיש חולקים לומר שבשטר אירוסין לא בעינן מדעתה וכרבא ורבינא כמו שכתבנו בראשון של קדושין אותם החולקים יש להם פירוש אחר בסוגיא זו כמו שנבאר וכמו שביארנו בראשון של קדושין ולענין זה מיהא חזרו והקשו לרב אשי מה שאמרו במשנתנו מתו בנותיו ניזונות מבני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וודאי בדאיכא שטרא דאי ליכא שטרא לקוחות היכי מפסדי אלא בדאיכא שטרא אלמא ניתנו ליכתב פירושה בשקנו מידו ואם תאמר ואם כן בנותיו נמי בשקנו מידו ואי קנו מידו אף בנותיו נמי יזונו ממשעבדי ואי בקנו לזה ולא קנו לזה מאי פסקה ואם תאמר שבנותיו אינן בעולם ואין מקנין למי שלא בא לעולם ומה תאמר בבנותיו שהן בעולם כגון שגירשה והחזירה הואיל ואיתנהי בתנאי ב"ד חוששין שמא התפיסה צרורות ומה שפירשו במסכת גיטין נ' ב' הטעם על מה שאין אשה ובנות ניזונות מנכסים משועבדים מפני שאין כתובים וכאן אמרו שאף בקנו מידו לא גבי ממשעבדי פירושו שאין סמך להן בכתיבה אלא בתנאי ב"ד ויש כאן מקום עיון אם בקטנות הרי אינן בנות התפסת צרורות כמו שיתבאר בפרק אחרון ק"ז א' ואם בגדולות נזקיקם לשבועה ויטרופו אחר שקנו להן שהרי אלמנה חוששין לה להתפסת צררי ומשביעין אותה ופירשו חכמי ההר שכל שאוכלות בתנאי בית דין ודאי צררי אתפוס ליורשים:

ממה שכתבנו אתה צריך לבאר במה שהביאו בכאן שמועת אין כותבין שטרי אירוסין שקושיא היה לרב אשי שהיה אומר לא נתנו ליכתב וכן הוא דעת גדולי הפוסקים עד שמתוך מה שתירץ רב אשי לא בשטרי אירוסין ממש פסקו הם שבשטרי אירוסין צריך דעתה כמו שכתבנו ומכל מקום אנו פוסקים כרבינא ששטרי אירוסין אין צריכין דעתה ואם כן היאך נפסוק בכאן כרב אשי לומר שלא ניתנו ליכתב אלא שלשיטתנו פירשו קדמונינו שזו של שמועת אין כותבין וכו' לסייע לרב אשי היא באה והשיבו דרך דחיה מיהא לא תסייען דאפשר לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ומחלקת זו תלויה בביאור ניתנה ליכתב האמור כאן שהם מפרשים אותו בהפך כלומר ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם שאף כשנכתבה אינן נגבין ממשעבדי או לא נתנו ליכתב אלא מדעת שניהם שאם נכתבו אף הם נגבין ממשעבדי והשיב רב אשי לא ניתנו ליכתב ואותביה מהפקחין שהיו כותבין וכו' ואם הכתיבה גורמת טירפא של לקוחות היכן פקחותם ושאר השמועות סיוע לרב אשי אלא שבזו של שטר אירוסין תירץ דרך דחיה מינה לא תסייען כמו שביארנו ויש בו פירושים אחרים וכבר כתבנו הענין בראשון של קדושין ט' ב' בשמועת כתבו לשמה ושלא מדעתה:

זה שביארנו במשנה שאי אפשר לבעל שפסק במזון הבת וגירש לומר אזונה בביתי אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה אין בו חלוק בין גדולה לקטנה שבשתיהן אנו אומרין תעמוד הבת אצל האם אם קטנה מפני הצורך גדולה ואם בגדולה מפני הנהגת טכסיסיה במלאכה ובצניעות וזהו שאמרו למקום שהיא אמה ולא אמר למקום שהיא לבד:

מי שמת והניח בן קטן יורשי האב אומרין יהא הבן גדל אצלינו והאם אומרת יהא בני גדל אצלי אין מניחין אותו אצל הראוי לירשו כלל ודבר זה תקנת חכמים כדי שלא יהו פושעים בו כלל מעשה היה ושחטוהו בערב הפסח: