Meiri on Kiddushin 15 מאירי על קידושין ט״ו

הרציעה היא באזן ימנית ואין רוצעין אלא אם כן אמר אהבתי וכו' כשהוא עבד והוא שיש שהות ביום אחרון של שש בכדי עשיית מלאכה בפרוטה כמו שיתבאר:

הענקת עבד עברי מצות עשה וכל הנמנע מלהעניקו עבר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו הגיע זמנו לצאת ולא הספיק להעניקו עד שמת העבד נותן הענקו ליורשיו שעקר המצוה בהענקה הוא מצד מה שעשה לבעל הבית יתר על דמי שכירותו וזהו שאמרו פעלתו ליורשיו ומכל מקום בעל חוב של עבד אינו מוציא מהאדון ליפרע ממנו ואע"פ שענק זה נכסיו של עבד הוא אע"פ שהוא ברשות אדון והלכה כר' נתן שאמר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוצאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו בזו שאני דכתוב הענק תעניק לו ולא לבעל חובו ויש מי שאומר שכך הדין בכל שכירות שלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא בהלואה מצד שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבדין לו הן מה שנשתעבד לו קודם שלוה הן מה שישתעבד לו אחר שלוה מפני שכבר הגיע ממון הלוה ביד זה אבל שכירות שלא הגיע לידו כבר לא וכבר חלקנו על סברא זו ברביעי של קמא:

זה שאמרנו שהלכה כר' נתן שמא תאמר והרי אמרו כאן לדעת חכמים שהלכה כמותם בעלמא נמי לא סבירא להו כר' נתן אלא שיש שהעמידוה דוקא במה שהגיע לידו כמו שביארנו ודבר זה לא סוף דבר שבית דין מוציאין אלא שאף הוא רשאי לפרוע בלא רשות ב"ד מעצמו ונפטר בכך מפני שהוא תופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים שקנה וכבר ביארנו דבר זה עם שאר דברים שנתגלגלו בביאור דבריו של ר' נתן ברביעי של קמא:

מה שביארנו במכרוהו בית דין שרבו מוסר לו שפחה כנענית לא סוף דבר מדעת העבד אלא אף בעל כרחו שנאמר כי משנה שכר שכיר עבדך כלומר שהשכיר אינו עובד אלא ביום וזה עובד אף בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה והוא הדין לעמך בשינה והיאך אתה אומר להשתעבד בו אף בלילה בשעה שכל בני אדם הולכים וישנים אלא שעבודה זו רמז לשפחה שמזדווג עמה וילדיה לרבו ומאחר שהכתוב קראה עבודה אלמא אף בעל כרחו כשאר עבודות:

כבר ביארנו שמי שאין לו לאכול מותר לו למכור עצמו ומכל מקום אסור לו למכור עצמו לגוי ואפילו לגר תושב ואם עבר ומכר עצמו אפילו לע"ז מכור וכשנמכר לגוי אם אינו נפדה אינו יוצא בשש אלא ביובל הא ביובל מיהא יוצא וכופין את הגוי להוציאו אם ידנו תקפה ומכל מקום אם יש לו במה לפדות או שמוצא ללות מחשב עמו ונותן לו כפי שנים העתידים לבא בעבודתו ואפילו אינו מוצא בכדי כל פדיונו גואל עצמו לחצאין כמו שיתבאר ואם אין לו ואינו מוצא ללות מצוה על קרוביו לפדותו והקרוב קודם לחיוב פדיונו שנאמר או דודו או בן דודו ואף בית דין כופין את הקרובים על כך לא היתה יד הקרובים משגת או שאינם כאן מצוה על כל ישראל לפדותו ובין שפדאוהו קרובים ובין שפדאוהו שאר בני אדם יצא לחירות ואינו משתעבד ביד הפודה כלל אבל נמכר לישראל אין קרובים יכולין לפדותו על כרחו של לוקח או של עבד וכן אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין אלא אם ידו משגת לכדי כל השנים הנותרות יוצא כמו שיתבאר:

ולענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן אי הכי הדר קושיין לדוכתיה כך פירושו עם ביאור הסוגיא דרך כלל והוא שתחלה אמר בנמכר לגוי שאינו יוצא בשש דכתיב ואם לא יגאל באלה באלה ר"ל גאלת קרובים הוא נגאל ולא בשש ואע"פ שמקל וחומר היה לנו לדרוש כן אתא באלה ואפקיה והקל וחומר הוא ומה מי שאינו נגאל באלה וכו' באלמא נמכר לישראל אינו נפדה בקרובים ואי יליף גזירה שוה דשכיר שכיר לימא נמי דנמכר לישראל יהא נגאל בקרובים ואע"פ שגזרה שוה של שכיר שכיר ממוכר עצמו למכרוהו ב"ד היא דבמוכר עצמו כתוב כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו ב"ד כתיב משנה שכר שכיר וכדאמר ברישא דשמעתין דמאן דלא יליף לה מפליג בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מכל מקום אף בנמכר לגוי כתוב כימי שכיר עמו ומאן דיליף הא יליף הא דכלה חדא היא וכדאיתא לקמן בשמעתא דנמכר במנה והשביח וכו' דיליף שכיר שכיר ממוכר עצמו לגוי לנמכר לישראל ואחר כך שאלו מי הוא שחלק עם ר' בזו לומר שאף נמכר לגוי יוצא בשש והשיב שר' יוסי ור' עקיבא הם שנחלקו עמו שראינו להם מזקיקים באלה לדרשא אחרת ונחלקו בגאלת קרובים ושל אחרים אי זו לשיעבוד עד שהוצרך לומר לר' עקיבא וכי אלא באלה כתוב והשיב שלא נחלקו במשמעות באלה אלא במקרא נדרש לפניו או לאחריו והקשה אי הכי באלה למה לי והיאך אתה מיחס להם מחלוקת עם ר' מטעם באלה והלא לא במשמעות באלה הם חולקים כלל ותירץ שהם סבורים בעלמא נדרש לפניו ולאחריו והכל בשיחרור אלא שבאלה מוציא האחד לשעבוד והקשה אם כן ששניהם סבורים בעלמא נדרש לפניו ולאחריו אלא שבאלה הוציא את האחד ומיעט לר' יוסי גאלת אחרים ולר' עקיבא גאלת קרוביו על כל פנים אתה צריך לחזור ולדרוש לדעתו באלה אלא באלה ותירץ בסברא קא מיפלגי ואין גורסין אלא שדרשת באלה ודאי במקומו עומדת שאם לא כן היכן מחלוקתם שעם ר' אלא שעקר מחלקתם בסברא ודרשת באלה אסמכתא בעלמא ומאחר שאינה אלא אסמכתא אין קפדין לדרוש בה אלא באלה וחזר לגמור את הענין ללמד שזו שאמרוה לשיעבוד נחלקו בה עם ר' ואמר שר' סובר אף בזו לפניו ולאחריו והכל לשיחרור ואסמכתא דבאלה אין לו שהרי העמידו לדרשת באלה הוא נגאל וכו' וחזר ושאל לר' מאחר שהכל לשיחרור מאי ויצא בשנת היובל והלא בין שתדרוש אלא באחר בין שתדרוש אלא באלה יוצא לאלתר ואינו צריך להמתין את היובל ופירשה בגוי שישנו תחת ידו כלומר אם לא יפדה על ידי שום אדם לא תבא עליו בעקפין להוציאו מרשותו אפילו בשש אלא העמידהו ברשותו עד היובל ויצא וכן הלכה: