Meiri on Kiddushin 20 מאירי על קידושין כ׳

כבר ביארנו בעבד עברי שאינו יוצא בראשי איברים ואם סימא את עינו נותן לו את דמיו כבשאר בני אדם והוא שאמרו אם בגפו יבא בגפו יצא בגופו נכנס בגופו יוצא כלומר שלם כשנכנס שאם חסרו הרי משלימו בתשלומין וכן פירשו בו יחידי נכנס יחידי יוצא כלומר שזה שאמרו בעבד עברי שרבו או בנו אם מת האדון מוסר לו שפחה כנענית אפילו על כרחו של עבד כדי שיוליד לו ממנה עבדים ושהעבד מותר בה דוקא כשיש לו לעבד אשה ובנים שאין לחוש בו להשתקע עם זו אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו בכך ואף הוא אסור בה והתבאר במקום אחר שאין רבו יכול להפרישו מאשתו ובניו שנאמר אשתו עמו וכן אין יכול למסור לו שתי שפחות ולא שפחה אחת לשני עבדיו שנאמר אם אדניו יתן לו אשה:

כל היוצא בגרעון כסף שלא היו דמיו של עכשו שוין לדמי קנייתו כגון שהכסיף או השביח מחשבין לעבד להקל עליו כיצד נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים אין מחשבין לו שנים הנשארות אלא לחשבון דמי קנייתו נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מחשב עמו לפי דמיו של עכשיו ובעבד עברי הנמכר לגוי הואיל ונגאל לחצאין פעמים שזה שהוא נגאל לחצאין קולא אצלו בענין זה ופעמים שיהא חומרא אצלו כמו שיתבאר למטה אבל עבד הנמכר לישראל אינו נגאל לחצאין כמו שהתבאר:

חייב האדון להשוות עבד עברי במאכל ובמשתה שנאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מכין והוא ישן על גבי התבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ודבר זה יראה לגאונים שמצוה הוא על האדון ומדת מוסר ודרך ארץ שלמדתהו תורה אבל אם לא עשה כן אין העבד יכול לכופו בדין וכן כתבו שבזמן הזה אע"פ שאין דין עבד עברי נוהג משבטלו היובלות מדת חסידות ודרך ארץ לא בטלה וכן מי ששוכר שמש קבוע לביתו כל הדרכים האלו בו והרוצה להפקיע חובתו יתנה עמו עד שלא יכנס בביתו ואין בזה משום מתנה על דברי תורה הואיל ועקרה אינה אלא מדת חסידות ונמצא הענין כעין מה שאמרו במציעא פרק פועלים בשוכר את הפועלים שאם מנהג המדינה לזון יזון ונאמר שם בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים והלך ושכר ופסק להם מזונות ואמר לו אביו בני אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתה לא יצאת ידי חובתך אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית ואע"פ שביארנו שאם יש מנהג בעיר הכל הולכין אחר המנהג וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ואף זו מנהג להאכיל פת קיבר לשמשיו שמא אין מנהג אלא כשבעל הבית אף הוא אוכל בדוחק אבל שיהא הוא אוכל פת נקיה ומאכיל קיבר אין מנהג מועיל לעבור על דברי תורה אלא אם כן בתנאי ואפילו התנה אינו רשאי להאכילו דברים שאין אדם רגיל באכילתם שהרי במעשה שהזכרנו שאלו פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן והשיבו דרך צחות צריכא וכו' כמודיא דלברות כלומר דוקא פת וקטנית ולא פת קטנית אפילו בתנאי הילכך אף בתנאי אינו מאכילו פת מורסן או פת משונה ביותר וכן במשכבו ושאר הדברים וירא שמים יתנהג במדת רחמנות ואחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך והעבד צריך לנהוג בעצמו מדת עבדות כמו שהתבאר בתורת כהנים ואף בעבד כנעני אמרו בתלמוד המערב ר' יוחנן אכיל קפר יהיב לעבדיה שתי חמר ויהיב לעבדיה קרי עליה הלא בבטן עשני עשהו ומכל מקום חכמי ההר כתבו שאף בלא תנאי אם יש לבעל הבית בנים ובנות ומשווהו עמהם יצא ידי חובתו ואע"פ שמרויח לעצמו ומענג את נפשו שלא עמך דוקא אלא עם בני ביתיך הבני חורין:

כבר ידעת שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית שנאמר לאכלה לאכלה ולא לסחורה ולאו הבא מכלל עשה עשה אע"פ שאין בהם אלא עשה לא יקל אדם בכך וכבר אמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות וכן הדין והענין להזהר בעבירה קלה כבחמורה שאין אדם יודע ענשן של עבירות דרך הערה אמרו ברמז הסדור של פרשיות של סדר בהר סיני בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית ר"ל איסור קל שבה והוא מכירת הפירות דרך סחורה אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו שנאמר בשנת היובל וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה דבר הנקנה מיד ליד לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו לא הרגיש לסוף הוא מוכר את ביתו שנאמר איש כי ימכור בית מושב לא הרגיש לסוף מוכר את בתו שנאמר וכי ימכור איש את בתו ואע"ג דהא לאו בהא כתיבא כך הוא משל הדיוט לזבין איניש ברתא ולא לוזיף ברביתא מאי טעמא האי מיגרעה ונפקא והאי מיתוספא ואזלא לא הרגיש סוף לוה ברבית שנאמר ימוך אחיך עמך וכו' אל תקח מאתו נשך ותרבית לא הרגיש סוף מוכר את עצמו שנאמר ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב שנאמר גר תושב משפחת גר זה הגוי כשהוא אומר לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה לחטוב עצים ולשאוב מים ואע"פ שעונותיו גרמו לו אין אומרים נידחי אבן אחר הנופל וליזיל בתר שיבקיה אלא אף זה מרחמין עליו שנאמר עליו אחרי נמכר גאלה תהיה לו:

כבר ביארנו בכל היוצא בגירעון כסף שאין דמיו עתה שוים לדמי קנייתו הן שהשביח או שהכסיף שמחשבין לעבד להקל ובעבד עברי הנמכר לגוי כבר ביארנו שהוא נגאל לחצאין וממעט משני שיעבודו כחשבון מה שהוא פורע מעתה יש בדבר להקל ולהחמיר אלא שבאותה שהיא להקל אתה צריך לפרשה בשלקחו ביוקר והוזל וחזר והוקר כשעת המקח כיצד הרי דמיו שבתחלת קנייתו ושבסוף גאולתו שוים אלא שבאמצע נשתנה מתחלתו ומסופו וזה קנאו במאתים והכסיף מיד ועמד על מנה ונתן לו חמשים בחצי דמיו כשווי של עכשו על הדרך שביארנו למעלה ואחר כך חזר למאתים הרי זה נותן לו מנה שהוא חשבון חצי דמיו של עכשו ושל שעת קנין ויוצא והרי מצד שהוא נגאל לחצאין הרויח העבד חמשים דינרין שאלו לא היה נגאל לחצאין לא היה פירעון החמשים כלום והיה צריך ליתן לו מאתים והרי זה קולא אצל עבד קנאו במאתים ועדין שוה מאתים ונתן לו מנה חצי דמיו והכסיף ועמד על מאה נותן לו חמשים ויוצא ונמצא נותן בדמיו מאה וחמשים ואלו לא היה נגאל לחצאין לא היה פירעון המנה אלא פקדון ויוצא בהם והרי נמצאת גאלת חצאין חומרא אצל העבד:

עבד עברי הנמכר לגוי נגאל בקרובים ואם אין בידו לווה וגואל ואם לא מצא בכדי כלו נגאל לחצאין ואע"פ שבסוגיא זו נשאלה והשיבו נגאל כלו ולא חציו וכן שבסוף הסוגיא אמר רבינא שהוא בתרא עבד עברי הנמכר לגוי יוכיח וכו' ואין לוה וגואל ולא גואל לחצאין מכל מקום ראוי להקל אצלו ולסמוך על מה שאמר רב אשי אם תמצא לומר נגאל לחצאין וכו' וכל אם תמצא לומר הלכה הוא ברוב מקומות ואיפשר לומר דהכי קאמר להו ודאי ראוי לומר דלקולא אמרה וכו' ודרשה דונגאל כלו מוקמינן לה דכי הויא לה חומרא לא יהא נגאל לחצאין וכן עקר או שמא משום חלול השם נגאל בכלם לחצאין הואיל ועל הרוב היא קולא ומכל מקום יש פוסקין שאינו נגאל לחצאין כפשוטה של סוגיא וכן שאינו לוה ונגאל מדכתיב ביה או השיגה ידו ונגאל ואין זה הכרח שמאחר שלא נאמר והשיגה ידו אף הוא אומר שכל שרשאי ליגאל באי זה צד מחשב כפי שניו ולא למעט שאינו לוה או שמא כלך לדרך זו שאינו לוה וגואל ולא נגאל לחצאין משום חלול השם שלא יהא הגוי סבור שיבא עליו בעקפין והדברים רופפים ומכל מקום עבד הנמכר לישראל הן מוכר עצמו הן מכרוהו בית דין הן אמה אינו נגאל בקרובים שהרי נאמר בנמכר לגוי יגאלנו לזה ולא לאחר ואע"פ שהקרובים כופין את האב לפדותה משום פגם משפחה שאר קרובים מיהא אין כופין אותם וכן כל הנמכר לישראל אינו לוה ונגאל ואינו נגאל לחצאין כמו שביארנו שמאחר שנפקע מגאלת הקרובים נפקע מכלם:

המוכר שדה אחזה ובא לפדותו רשאי ומחשב לפי דמים שקנה כמה עולה לכל שנה ופוחת מן השנים שעברו ונותן לפי הנשאר וחוזר לו שדהו ומכל מקום אם אין לו אינו לוה וגואל שהרי נאמר והשיגה ידו וכן אינו גואל לחצאין שהרי נאמר בו ומצא כדי גאלתו ומכל מקום אם רצו קרוביו לגאול גואלים שנאמר ובא גואלו וכו' ואין שדה אחזה נגאל עד שיעמד ביד הלוקח שתי שנים שיאכל הלוקח ממנו שתי תבואות וכל שלא נגאל חוזר ביובל:

המוכר בית בבתי ערי חומה גאלתה כל שנים עשר כל שעה שירצה בתוך שנים עשר חדש אפילו ביום שמכר וכשגואל אינו גורע כלום ואינו נגאל בקרובים ואינו לוה וגואל ואינו נגאל לחצאין ואם לא נגאל בתוך שנה נחלט ואינו יוצא ביובל ר"ל שאם פגע בתוך שנת המכר אינו חוזר אלא עומד ביד הלוקח עד שירצה המוכר לגאלה בתוך השנה ואם פגע לאחר שנה כבר הוחלט:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך נסתפקו בגמרא בזו עד ששאלוה והיאך יעלה על הדעת שיהא גואל לחצאין והרי אמרו בערכין אם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו ואם נגאל לחצאין למה אין שומעין לו ואינה קושיא דחצאין הוא דמאי דפריק פריק לגמרי שאם שוה מאה דינרים נותן חמשים ולוקח חצי הבית אבל דבר שנה בשנה אינו כן אלא שמנכה לו מן הזמן ובזה אמרו שאין שומעין לו ואין ללמוד ממנה גאלת חצאין:

מקדיש שדה אחוזה שיעור פדיונו לכל זרע חמר שעורים חמשים שקל וכל שרצה לגאול אפילו מיד גואל ואין צריך להמתין שתי שנים ואם אין לו לוה וגואל וכן גואל לחצאין וזה חמר בהדיוט מבהקדש ואם לא נגאלה על ידו או על יד בנו מתחלקת לכהנים ביובל כמו שביארנו והם נותנים הדמים לבדק הבית כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואם מכרה גזבר לאחר ולא גאלוה בעליו מתחלקת לכהנים ביובל בלא דמים: