Meiri on Kiddushin 5 מאירי על קידושין ה׳

הקדש ומעשר שני שבאו לפדותם פודין אותם על הכסף ואע"פ שפירות מעשר שני איפשר לחללם על פירות אחרים ממינם כמו שיתבאר במקומו מכל מקום עקר הפדיון בכסף שהרי במעשר נאמר וצרת הכסף בידך ובהקדש נאמר ונתן הכסף וקם לו ואפילו כתב לגזבר שטר על מעות פדיונו אין הקדשו פדוי כלל דכסף ממש בעינן אבל שטר אין פודין בו כלל:

בשני של גיטין יתבאר שלדעת ר' יוסי הגלילי אין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים והביאה מדכתיב ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר וכתב אם כן מה תלמוד לומר ספר מה ספר שאין בו רוח חיים אף כל שאין בו רוח חיים ומכל מקום אין הלכה כן אלא כותבין אותו אף על דבר שיש בו רוח חיים כגון קרן פרה ויד של עבד ובלבד שיתן לה את הפרה או את העבד שלא יהא מחוסר מעשה אחר הכתיבה כמו שיתבאר שם:

המגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה מכאן אמרו הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואין כאן אפילו ריח גט ואע"פ שבקנם ביתך שאני נכנס אמרו מת או מכרו מותר שאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לנו לומר אף בזה שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרו שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שהוא כריתות בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבי בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה:

כבר התבאר שהכסף והביאה והשטר כלם קדושי תורה וזו שהוצרכה תורה להזכיר את שלשתם הוא מפני שלא היינו יכולים להביא אחד מחברו לא מן הכסף שכן פודין בו את ההקדשות ומעשר שני ולא מן השטר שכן מוציא ולא מן הביאה שכן קונה ביבמה ואף אחת משתים אי אפשר ללמוד שכסף וביאה הנאתן מרבה מה שאין כן בשטר וכסף ושטר קנינן מרבה מה שאין כן בביאה ושטר וביאה ישנן בעל כרחה שטר בגט וביאה ביבמה מה שאין כן בכסף ואע"פ שמצינו כסף על כרחה באמה העבריה ר"ל במכירתה שאביה מוכרה על כרחה באישות מיהא לא מצינו כסף על כרחה ואם תאמר והרי מצינו שהאב מקבל קדושי כסף בשביל בתו קטנה על כרחה אין זה כלום שהרי למה שאנו אומרים עכשו לא למדנו עדין לקדושין שיהו בכסף ויעוד שבאמה אף הוא אינו אלא מדעתה כמו שיתבאר ומכל מקום למטה בסמוך בשמועת חפה קונה שאמר ורב הונא באישות מיהא כסף בעל כרחה לא אשכחן הוא קשה לפרש שהרי כבר למדנו לקדושי כסף והרי מצינו בהם על כרחה אלא שאיפשר שמכל מקום לא מצאנו שיהא הנותן יכול ליתנו על כרח המקבל:

כבר ביארנו שאע"פ שחפה אחר כסף גומרת לעשות נשואין חפה בלא קדושין מיהא אינו כלום ויש מפקפקים בה ממה שראו לרב הונא בסוגיא זו שאמרה כן בפירוש מקל וחומר ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חפה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה ואע"פ שיש לומר כלך לדרך זו ומה חפה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור אין זה כלום שאין הדעת נותנת ליקרא שארו ואשתו ובעולת בעל לחייבה בחנק ולירשה בלא ייחוד ואע"פ שראינו לרבא שהשיב על דברי רב הונא כבר השיבו אביי ושתק לו ושמא הודה ולא בוש ואף כשתמצא לומר שלא הודה הוה ליה רבא יחיד אצל אביי ורב הונא ומכל מקום כיון שאמרו למעלה במוחלט מנינא דרישא למעוטי חפה נראין הדברים שאינה קונה וכן ממה שהקשו בה ולרב הונא דאמר חפה קונה וכו' מראין הדברים שאין הלכה כמותו וכן כתבוה כל הפוסקים ואף גדולי הדורות הביאוה ממה שאמרו ביבמות פרק הבא בשמועת יש חפה לפסולות לר' מאיר דאמר קדושין פסלי חפה פסלה והקשו ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקדושין דקני לה אבל חפה דלא קני לה לא ואע"פ שפסקנו שיש חפה לפסולות ר"ל שאם נתיחד כהן גדול באלמנה בת כהן לחפה שבלא קדושין על דעת ליבעל לו ביאת אירוסין ונשואין אע"פ שלא בא עליה נפסלה לתרומה מצד שעור ביאת האיסור מכל מקום משמע שפשוט היה להם שאינה קונה אלא ששעור גמור של ביאת איסור פוסלתה בתרומה כמו שביארנו שם:

ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מן התורה שהרי קנין כספו היא אבל חכמים גזרו שלא תאכל עד שתכנס לחפה שמא ימזגו לה הכוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה הקטנים הבאים עמה:

למדת שחפה אחר כסף גומרת אבל כסף אחר כסף או שטר אחר שטר אינו גומר הא ביאה אחר ביאה או אחר אי זה משאר מיני הקדושין גומרת שהביאה עצמה ר"ל ביאה ראשונה שלשם קדושין אירוסין עושה ולא נשואין וכשהוא בא עליה פעם שניה לשם נשואין הרי היא גומרת לעשותה נשואה לכל דבר וכן כל ביאה שאחר קדושין שהביאה ייחוד היא וכל ייחוד שאחר קדושין נקרא חפה:

עיקר קדושי כסף הוא שיהא האיש נותן לאשה כסף או שוה כסף ויאמר לה הרי את מקדשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאינתו ואין צריך לומר בדבר זה אלא שהלשון מבורר יותר בכך כמו שהתבאר אבל אם נתנה היא ואמרה לו הריני מקדשת לך אין זה כלום נתן הוא ואמרה היא ר"ל הריני מקדשת לך בכסף זה שנתת לי הרי הן קדושי ספק וחוששין מדרבנן ואע"פ שספק תורה הוא שהרי עקר הספק הוא בכי יקח אם רוצה לומר נתינה לחודה או נתינה ואמירה מכל מקום אף הספקות של תורה אין איסורן אלא מדברי סופרים וכן כתבו גדולי המחברים ומכל מקום יש מפרשים בזו שספק סופרים הוא ומכל מקום אם של תורה או של סופרים קדושי ספק הם ומקצת מפרשים כתבוה דוקא בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה הא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה קדושי ודאי הם דלא גרע מהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה ונתן לה ולא פירש ר"ל ששתקו שניהם שהיא מקדשת ויפה כתבו ואע"פ שראיתי חולקים עליהם לומר דגרע וגרע מפני שבזו הם סומכים על אמירתה אין זה כלום שמאחר שאין אנו צריכים לאמירתה דבור שלה לא מעלה ולא מוריד כלל והרי זה כנתן הוא ואמר הוא ושאמרה היא גם כן שאין דבור שלה מפסיד כלום כך נראה לי ברור:

נתנה היא ואמר הוא ר"ל הרי את מקדשת לי בהנאתך על מה שקבלתי ממך לא הוזכר בסוגיא זו ומכל מקום למטה אמרו הילך מנה ואקדש אני לך ר"ל שחזר הוא ואמר הרי את מקדשת לי בשכר הנאתך על מה שקבלתי שבאדם חשוב מקדשת שמאחר שכבוד הוא אצלה הרי זה כנתן הוא וגדולי המפרשים כתבוה אף באדם שהיא אוהבתו אע"פ שאינו חשוב כל כך הא באדם שאינו חשוב ושאין היא אוהבתו כל כך אינה מקדשת וגדולי המחברים לא הביאוה ונראה דעתם שכל שנתנה היא ואמר הוא אף באדם חשוב אינה מקדשת ויש פוסקים שהיא מקדשת מספק על דרך נתן הוא ואמרה היא וגדולי הפוסקים הזכירו זו של הילך מנה ואקדש אני לך שבאדם חשוב מקדשת והזכירו בזו נתנה היא ואמר הוא שאינה מקדשת ושמא דעתם על זו באדם שאינו חשוב ויש מפרשים בה שזו באין מדבר עמה על עסקי קדושיה ואין בשעת הנתינה רמז לקדושין אבל הילך מנה הרי אף בשעת נתינה היא רומזת לקדושין ואין זה כלום שסתם הדברים בנתנה היא ואמר הוא שמזכרת לו ורומזת ענין קדושין שעל כל פנים צריכין אנו שבשעת הנתינה תהא הכונה לקדושין אלא עקר הדברים כדעת ראשון:

כתבו בתוספות שקניית הכסף שבקרקע דינה כקניית הכסף שבקדושין ונתן הלוקח ואמר הלוקח קנה נתן המוכר ואמר המוכר לא קנה נתן המוכר ואמר הלוקח או בהפך הרי זה ספק ואין הדברים נראין אלא כל שהלוקח נותן יאמר אי זה מהם וקנה וכל שהמוכר נותן לא קנה:

נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקדשת הרי את מאורסת הרי את לאנתו ולא אמר לי אינה מקדשת שידים שאינן מוכיחות אינן ידים ומכל מקום בזו דוקא שלא היה מדבר על עסקי קדושיה שאם כן אין ידים שאינן מוכיחות פחות משתיקה ורבותי מוסיפין לומר שאף באינו מדבר על עסקי קדושיה אם הוא לפנינו ואומר שלעצמו קדשה מקדשת גמורה שאין הספק אלא אם קדשה לעצמו או לאחר והוא נאמן שלעצמו קדשה ולדעת זה בשאינו לפנינו אסורה לכל העולם בודאי כמקדשת גמורה ואם ישנו לפנינו ואומר שלפלוני קדשה יראה אף לדעתם שאינה מקדשת ודאית שאם אמרו בהוא עצמו שרגלים לדבר לא יאמרו באחר ואיפשר שמחזיקין אותה כמקדשת מספק לו ולאותו אחר ויש מפרשים שבכלם מקדשת מספק לכל העולם ואינו נאמן אף לעצמו ולא אמרו אינה מקדשת אלא שאינה מקדשת ודאית לשום אדם ומכל מקום גדולי האחרונים שבספרד כתבו שמאחר שידים שאין מוכיחות אינן ידים אינה מקדשת לא לו ולא לאחרים אפילו מספק ואף שיטת הסוגיא מוכחת כן וגדולי המפרשים כתבו שמקדשת לזה מספק אבל לא לאחרים כלל ועקר הדברים נראה ברור לפי ענין הסוגיא כדעת גדולי ספרד שכתבנו שאלו היה בהם חשש לא נשמט בעל הגמרא מלהזכירה וסתם אמרו עליה אינן ידים כלומר שאין הדבור כלום אחר שלא ייחד לה בלשונו למי היא מקדשה ואפילו בירר אחר זמן למי אם לעצמו אם לאחר:

אמר הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אין כאן בית מיחוש ובזו אפילו היה מדבר עמה על עסקי קדושיה כן שהרי מקיח את עצמו וכשם שבנתנה היא ואמרה אין דבור עסקי קדושיה מועיל כלל אף בזה כן ואע"פ שקצת מפרשים חולקים בזו חוץ מכבודם אין לחוש בכך:

בגירושין נתן לה גט ואמר לה הרי את משלחת הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת ואין כאן ידים שאין מוכיחות ואע"פ שלא אמר ממני שאין גירושין אלא מבעל וכמו שאמרו בראשון של נדרים שאין אדם מגרש אשת חברו וכן אם לא כתבו בגט ודין דיהוי ליכי מנאי כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שמן הסוגיא נראה שקדושין וגירושין בחדא מחתא לא הקשו אלא משל קדושין וכמו שתרץ בה הכא במאי עסקינן דאמר לה לי כך היא שטתנו וכן נראה דעת גדולי הפוסקים אלא שיש אומרים שאף בגט אינו כלום ואינו נראה לי אבל אם אמר איני בעליך איני אישך איני ארוסיך ונראה לומר שכך הוא כתוב בגט אין כאן בית מיחוש אף לריח הגט ומ"מ נראה שאלו נכתב בגט כהוגן אין האמירה בלשון הזה פוסלתו שנתינת הגט אינה צריכה לשום אמירה ומכל מקום לדעת המפרשים שנתינת הגט צריכה אמירה כמו שנבאר למטה בסוגית היה מדבר עמה וכו' אפילו נכתב בגט כהוגן כל שאמר כן בשעת נתינה אינו כלום ולפי דעת ראשון מיהא בקדושי שטר לשיטתנו שאינו צריך אמירה כל שנכתב בשטר כהלכתו אין לשון הקחת עצמו פוסלתו הא כל שכתוב בגט או בשטר הקדושין כן הקחת עצמו ושלוח עצמו פוסל על הדרך שביארנו וכן לדעה שניה אף בשלא נכתב כן אמירתו פוסלת נאמר בקדושין כי יקח ולא שיקיח את עצמו ונאמר בגירושין ושלחה ולא שישלח את עצמו:

מאחר שידים שאינן מוכיחות אינן ידים אהא אע"פ שהיה תפוש בשערו או נוטל כוס של יין בידו או שכבר עבר נזיר לפניו אינו נזיר שכל אלו ידים שאינן מוכיחות הן ואפשר שעל דבר אחר הוא מכוין כלומר אהא בתענית וכיוצא בזה ואע"פ שמלת אהא מורה שעל תאר גופו נאמרת ונמצא שהיא מורה על הנזירות יותר מתענית וכל שכן כשהוא תפוש בשערו או נוטל כוס של יין בידו מכל מקום ידים שאין מוכיחות הן אבל נזיר עובר לפניו הרי זה ידים מוכיחות והרי הוא נזיר אין זה אלא כאומר אהא כמוהו ובלבד כשכיון לכך ויש מקשים על סוגיא זו שהרי בראשון של נדרים לפי גירסא שבקצת ספרים משמע שנזיר עובר לפניו ידים שאין מוכיחות הן והוא שאמרו שם מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך אסור אמר שמואל ובכלם עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך והקשו בה למימרא דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוין ידים והם גורסים והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודלמא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו אלמא ידים שאין מוכיחות הוין ידים ומכל מקום אף לגירסא זו הם מתרצים דמודרני הימך ומופרשני הימך הוא כנזיר עובר לפניו וכשאמר עליהם שאינו אסור עד שיאמר שאיני אוכל הוא מקשה אלמא ידים שאין מוכיחות כי הני שכיוצא בהם נקרא מוכיח במקום אחר לא הוין ידים ורמינהו וכו' ואתה מפרשה בהרבה סוגיות המתחלפות בתלמוד שאצל מודרני הימך הם נקראים ידים שאין מוכיחות ואצל שאר דברים נקראים ידים מוכיחות ולדעתי עקר הדברים לגירסא זו שלא הקשו אלא ממה שהיה שמואל מפרשה תחלה בראשון של נזיר בשכבר היה נזיר עובר לפניו ולא שיהא עובר עכשו שמאחר שאינו עובר עכשו יד שאינו מוכיח הוא כמו שביארנו בראשון של נדרים ומכל מקום בגמרות שלנו של נדרים אין גורסין בה כן אלא למימרא דקא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ותירץ לו אין שמואל מדקים לה למתניתין כר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוין ידים כלומר ואף הוא עצמו סובר כן וכן הלכה:

ואם קדש אשה בפני חברתה ונתן כסף לחברתה ואמר לה ואת הרי זה יד מוכיח ומקדשת ובראשון של נדרים יתרחבו הדברים בדין ידים מוכיחות ושאינן מוכיחות בע"ה ולענין ביאור ידים שאין מוכיחות פירושו דבור שאינו מבורר כל צרכו ובידו רצפה תרגומו ובפומיה ממלל: