Meiri on Nedarim 16 מאירי על נדרים ט״ז

שבועה לא אוכל לך אסור שהרי זה לשון שבועה גמור השבועה שאוכל לך והוא הדין באומר שבועה שאוכל לך אלא דאשמעינן ריבותא שאף בהשבועה אפי' אמר הא בשבועה אין אומרים שלשון שבועה הוא שאין דרך לומר בחיי שבועה אלא בין שבועה שאוכל לך בין השבועה שאוכל לך אסור שחוששין שמא שבועה בלשון נדר היא כך הוא אומר שבועה עלי מה שאוכל לך ושאלו בגמרא ממה שאמרו בשבועות שבועות שתים ולחייבו בקרבן ומלקות שבועה שאוכל ולא אכל שבועה שלא אוכל ואכל אלמא שבועה שאוכל דאכילנא משמע ואי משום דהתם קאמר שאוכל והכא קאמר שאוכל לך אין זה כלום דלך לא מעלה ולא מוריד כלל ותירץ אביי שזו של שבועות בשאין מסרבין בו לאכל אלא שאומר מאליו שבועה שאוכל דבר זה או שאוכל לך או שהיו מסרבין בו מעט והוא אומר שיאכל וכדי שיחזק דבריו כדי להפיס דעת המסרבין הוא אומר שבועה שאוכל וזו שבכאן בהפך שהיו מסרבין בו והוא אומר שאינו אוכל וכדי לסלקם מעליו הוא אומר שבועה שאוכל וודאי כוונתו לומר שבועה מה שאוכל עלי ואסור מדברי סופרים שמן התורה אין שבועה בלשון נדר וכן פסקום רוב פוסקים ואף אנו כתבנוה כן במסכת שבועות וכן כתבנו שם שכל לשון שאתה יכול לפרשו במניעת אכילה הואיל ועל ידי הפצר הוא בא אתה דנו כן אבל אם אי אתה יכול לפרשו במניעת אכילה אע"פ שבא בהפצר כגון שאמר נשבע אני שאוכל לך אתה דנו אחר הלשון ואין אומרים לשונו נתעקם אלא אם כן הוא אומר כך היה בלבי שאם יאמר כך נאמן ואין כאן שבועה שאין פיו ולבו שוין ושמא תאמר אחר שכן נשאל לו מה היה בלבו ואם תאמר שאינו כן הרי אתה בא לחייבו בשבועות בקרבן ומלקות יש מפרשים שלא נאמר להאמינו אלא לקרבן אבל למלקות לא וגדולי המחברים פירשוה אף למלקות ר"ל שאם נשבע שלא יאכל והתרו בו ואמר לא היה בלבי אלא שלא אשתה אינו לוקה אלא שאף הם פירשוה עד שיודה בעדים קודם שיאכל שעל אכילה כיון או שקבל עליו התראה ולא טען בטעות ואתה יכול לפרשה בדרך זה ומכל מקום רב אשי תירץ בסוגיא זו דשאוכל על כל פנים בשבועה דאכילנא משמע אפילו במסרבין בו ואומר שלא יאכל אלא אם כן הוא אומר שלא היה בלבו כן כמו שפירשנו ומשנתנו באומר בהדיא שבועה שאי אוכל וכי תימא מאי למימרא מהו דתימא מדלא אמר שלא אוכל אלא שאי אוכל עקום הלשון הוא ושאוכל קאמר קמ"ל דאי לאו הכי אף במסרבין בו ואומר שיאכל וקאמר שבועה שלא אוכל יש לדון בו לשון תמיהא כלומר מי קא מישתבענא דלא איכול אלא תנא פסקה כלומר התנא שנאה במוחלט ובדבר פסוק שאוכל דאכילנא ושלא אוכל דלא אכילנא כרב אשי אלא שנראין הדברים לפסוק כאביי דטעמיה מיסתבר טפי ועוד שבמקומה בשבועות הוזכר טעמו של אביי ולא של רב אשי כלל כמו שכתבנו שם:

לא שבועה לא אוכל לך אסור שהרי אתה מוציא מכללו הא מה שאוכל לך יהא עלי בשבועה ופירשו בגמרא דמתניתין רבי מאיר היא ואע"ג דלית ליה מכלל לאו הן והרי אין כאן איסור אלא מדין מכלל לאו כלומר לא יהא בשבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה אף הוא סובר כן בשבועה וכמו שאמרו במסכת שבועות כי לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו וכו' בממונא באיסורא אית ליה אבל נדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא אלא שאנו פוסקין בכל איסורין כחכמים ואע"פ שלענין פסק לא הוצרכנו להזכירה כאן הוצרכנו בה לבאר מה שאמר אחר כן זה חומר בשבועות מבנדרים שלא נאמר כן אלא לרבי מאיר כלומר זו שאמרו בלא שבועה לא אוכל לך שאסור מפני שדנין בשבועות מכלל לאו הן ובנדרים אמרו לא קרבן לא אוכל לך מותר מפני שאין דנין בנדרים הן מכלל לאו נמצא חומר בשבועות מבנדרים ולדעת חכמים מיהא אין כאן חומר שאף בנדרים אסור כמו שכתבנו או שמא אף לחכמים וממה שבהא קרבן תולין אותו בחיי קרבן ואינו כלום ובהא שבועה אין דנין כן ואסור ומכל מקום בגמרא שאלו בה מדקתני זה חומר וכו' אלמא נדר גמור הוא דליכא כלומר שבשבועות הדבר חמור הא מכל מקום אף בנדר איסורי סופרים מיהא איכא והא קתני בלא קרבן לא אוכל לך מותר לגמרי ומותר בלא שום איסור משמע ותירץ דאסיפא דאידך מתניתין דקנם שאני ישן קתני לה ולדברי הכל נאמרה כלומר זה שאמרו שהנדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש והשבועות חלות הוא חומר בשבועות מבנדרים שאף בנדרים איסורא מיהא איכא וכדקאמר רבינא לעיל בבל יחל דרבנן וזו מסייעת לדברינו שפסקנו כרבינא לאסור אף התולה נדרו בדבר שאין בו ממש באיסור סופרים אלא שהחולקים מפרשים כאן חומר מכלל דנדר הוא ומאי חומרא הכא בנדרים מותר מפני שאין כאן לשון איסור אחר שאין אתה דורש מכלל לאו הן אבל בשבועות יש בה לשון איסור הואיל ואתה דורש מכלל לאו הן ואין זה חומר ותירץ אסיפא דאידך ששניהם לשון איסור אלא שהנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש וזהו חומר השבועה ומכל מקום בקנם שאני ישן אף איסור סופרים אין בו ודברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם וכבר כתבנו עיקרי הדברים:

ואחר שביארנו חומר של שבועה על הנדר הוא מזכיר חומר שבנדרים על השבועות ומתחיל במצוה ר"ל שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה וטעם הדבר מפני שהשבועה הוא לשון אסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע והנדר הוא שאוסר המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו והרי זה כמי שאין לו בליל פסח אלא מצת טבל או הקדש שאינו יכול לאכלה שהיא מצוה הבאה בעבירה ופירש הענין כיצד קנם סכה ר"ל קנם עלי סכה שאני עושה קנם עלי לולב שאני נוטל קנם עלי תפלין שאני מניח אסור ואם תאמר שיבא עשה של מצוה וידחה לאו דבל יחל מכל מקום נדר עשה ולא תעשה הוא לאו של בל יחל ועשה דכל היוצא מפיכם תעשו ואע"פ שמצות לאו ליהנות ניתנו לא נאמר כן אלא במה שלא נאסר מחמת ההקדש או הנדר אלא הנאת הדבר כגון הנאת סכה עלי והרי אין בישיבתה הנאת הגוף אלא הנאת קיום המצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל זה אסר על עצמו עיקר הענין ר"ל נטילת הלולב והנחת התפילין וישיבת הסכה בין בהנאה בין שלא בהנאה ומכאן למדו בתוספות שאפילו בקנם עלי צרור שאזרוק לים כן אע"פ שאינו ענין של הנאה כלל אלא שאין הדברים נראין כן אלא בדבר שיש בו איזה צד תועלת או הנאה אם של מצוה אם של צד אחר ובשבועות כגון שבועה שלא אשב בסכה שבועה שלא אטול לולב שבועה שלא אניח תפלין מותר ואע"פ שאף בשבועה חלה בכולל כמו שפרשנו בשבועות אף אלו פרטי מצוה הם שאם לא שהוא מכוין לסכת החג היה נשבע שלא לישב בצל ואלמלא שמתכוין ללולב של מצוה לא היה מזכיר בו לשון נטילה וכן שלא היה מזכיר שם לולב אלא דיקלא בעלמא אלא שלשם מצוה הוא מכוין ודבר מענינו שמזכיר בה תפלין ואינו דומה לשבועה שלא אוכל מצה שאסור במצת הפסח מתורת כולל שהמצה נזכרת בלשון תמיד בלא מצת הפסח וכמו שאמרו שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה מה שאין כן בסכה ולולב שכל שאדם מזכיר סכה בשל רשות או מזכיר צל בעלמא או סכה בשם לווי ר"ל של רקב"ש וגנב"ך וכן בלולב דיקלא או הוצא ואם לבך נוקפך להיות סכה שם כולל אתה מפרש משנתנו במזכיר בפרוש של מצוה הא בכולל אף בשבועה חלה אע"פ שיש קצת חולקים כמו שביררנו בשבועות:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

מנין שאין נשבעין לעבור על המצוה ר"ל שאינה שבועה שנאמר לא יחל דברו אבל מיחל הוא חפצי שמים ר"ל אם נשבע לעבור עליהן אבל נדר כתיב כי ידור נדר לה' ר"ל שהוא חל אף על חפצי שמים ושאלו בה שאף שבועה נאמר בה או השבע שבועה לה' ר"ל דהרי כתיב כי ידור נדר לה' או השבע שבועה ואתה יכול לדרוש לה' לאחריו כלפניו ופירש בה הא דאמר ישיבת סכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסכה ואין בדבר זה שום חדוש אלא הטעם שביארנו כלומר שאין הדבר צריך למקראות שהסברא נותנת כן שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה אבל הנדר הוא איסור המצוה עליו ומעתה אם בלשון שבועה אסר המצוה על עצמו כגון שאמר ישיבת סכה עלי ר"ל בהזכרת לשון שבועה כגון שאמר ישיבת סכה עלי שבועה או בשבועה שנאסר בה שאין הדבר תלוי בשבועה אלא בלשון שבועה ועל זו אתה רשאי לדרוש דרך אסמכתא שבועה לה' ולא שיאסר מן התורה שמן התורה אין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה אלא מדברי סופרים הא דאמר שלא אשב בסכה ר"ל שבועה שלא אשב בסכה שזו אינה חלה כלל וכן הדין בקנם שאם אמר בלשון שבועה קנם עלי שלא אשב בסכה אינה כלום ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן שבועה ומפרשים אותה בנדר כלומר הא דאמר ישיבת סכה עלי שהוא נדר גמור וכגון שהזכיר בה קנם והא דאמר שלא אשב כלומר בקנם שלא אשב וגדולי הדורות סוברים שהפוך הלשון מועיל בשבועה ולא בנדר והם גורסים כאן שבועה על הדרך שכתבנו תחלה אבל בקנם אפילו בלשון שבועה מועיל ר"ל אפילו אמר קנם שלא אשב ופירשו הטעם דגבי נדר כתוב נדר לה' ואין דורשין אותו על השבועה דאו הפסיק הענין והדברים מתמיהים והלא אף בדבר הרשות ר"ל שאמר קנם שלא אוכל אינו כלום אלא עקר הדברים כמו שכתבנו אלא שכל שנשבע בלשון נדר או שנדר בלשון שבועה אין בה אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביררנו בשבועות ולא עוד אלא שיש שאין גורסין כאן שבועה כלל אלא הא דאמר ישיבת סכה עלי הא דאמר שלא אשב בסכה כלומר חלוק זה שבין נדר לשבועה אינו צריך ראיה מן המקרא שהסברא נותנת כן שהנדר הוא איסור החפץ או המצוה על עצמו ולפיכך אסור שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל שבועה שהוא שלא אשב שאוסר עצמו על החפץ והרי הוא משועבד לו ומתוך כך ראוי לומר שיהא לה' נדרש לפניו לנדר ולא לאחריו לשבועה ולא דבר כן בשבועה שבלשון נדר ולא בנדר שבלשון שבועה אלא שמכל מקום כל שהוא כן יש בו איסור סופרים כמו שכתבנו:

זה שביארנו שהנדרים חלין על דבר מצוה כבר ביררנו במסכת שבועות שלא נאמרה אלא בביטול מצות עשה אבל קיום מצות עשה או קיום מצות לא תעשה ובטול מצות לא תעשה אין הנדר חל עליהם כלל וקיום מצות עשה כגון שיאמר הרי עלי לישב בסכה ואם עבר ולא ישב אינו לוקה מדין בל יחל וקיום מצות לא תעשה כגון שאמר קונם עלי אכילת חזיר שאינו נדר ללקות עליו מדין בל יחל אם עבר ואכל ובטול מצות לא תעשה כגון שאמר הרי עלי שאוכל חזיר והשנים מהם ר"ל קיום מצות עשה וביטול מצות לא תעשה אי אתה צריך בהן לראיה שאין הנדר חל בהם שהרי אין לשון נדר אלא במניעת דבר אבל בחיוב עשיית דבר אינו לשון נדר אלא לשון שבועה ונדר בלשון שבועה אינו כלום אלא שבדבר הרשות יש בו איסור סופרים אבל השלישית והיא קיום מצות לא תעשה שהנדר נדר גמור צריך ראיה שלא לחול הנדר ללקות עליה אף מבל יחל וראייתך משמועת גדליה בן אחיקם האמורה למעלה שאע"פ שמצד עצמו הוא אסור חל עליו נדר אחר שאין איסורו אלא מדברי סופרים הא אלו נאסר מצד עצמו מן התורה לא היה נדר חל עליו וכן באחרון של מכות כ"ב א' בענין יש חורש תלם אחד וחייב עליה כמה לאוין הקשו וליתני נמי שבועה שלא אחרוש ביום טוב ותירץ ומי חיילא עליה שבועה ולא חזר והקשה וליתני שאמר חרישת יום טוב עלי ומשום דנדרים חלין על דבר מצוה אלמא שאין נדרים חלין על דבר מצוה לקיום מצות לא תעשה ויש חולקין בו אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

ממה שכתבנו למדת שישיבת הסכה דבר שיש בו ממש הוא שאם לא כן אף בנדר אינו חל אלא אם כן יאמר עשיית סוכה ומכל מקום הנאת הסוכה דבר שאין בו ממש הוא ואם אמר קנם הנאת סוכה עלי אינו כלום ולא נפטר מן הסכה ואף מצד אחר אתה מחייבו לקיום המצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ואין הנאת קיום המצוה הנאה כלל אלא אם כן מצטרפת עמה הנאת הגוף על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה אמר שבועה שלא אהנה מן הסכה אע"פ שהשבועה חלה אף על דבר שאין בו ממש ואף כשנשבע בכולל חייב בסוכה מכל מקום מצות לאו ליהנות נתנו אלא שכל להנאת הגוף אסור:

שבועת ביטוי יש בזדונה מלקות ובשגגתה קרבן אבל הנדר יש בזדונו מלקות אבל שגגתו בלא כלום כמו שביארנו במסכת שבועות: