Meiri on Nedarim 91 מאירי על נדרים צ״א

כבר ביארנו שמשנתנו ר"ל טמאה אני לך למשנה ראשונה אי אפשר לפרשה אלא באשת כהן ובטענת אונס שאילו טענה שזינתה ברצון ודאי אבדה כתובתה ולמדת שכל שאמרה שזינתה לרצון איבדה כתובתה על פי עצמה שאין אומרין לענין ממון אין אדם משים עצמו רשע ואפילו למשנה אחרונה שהיא מותרת לו מחשש שמא עיניה נתנה באחר יש אומרים שאחר שמודה שזינתה ברצון איבדה כתובתה ואין אומרין אחר שאתה מתירה לעצמך יש לה כתובה אלא פלגינן דיבורא ונאמנת להפסד כתובה ולא ליאסר לבעלה:

האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואין אומרים שמא עיניה נתנה באחר שמאחר שאף הבעל יודע בכך חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ואי לאו דקושטא הוא לא הות אמרה ומכאן יצא לומר בהרבה מקומות בתלמוד דרב המנונא קאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת משום דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכן הלכה שהרי בכל התלמוד מקשין ממנה ר"ל וליהמנה מדרב המנונא אלמא דהלכתא היא ודעת רוב מפרשים להאמינה אף ליטול כתובה ואף גדולי המחברים כתבוה כן בהלכות אישות פרק ששה עשר אלא שגדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא האמינוה לא לינשא לכתחלה ולא ליטול כתובתה אלא שאם נתקדשה לאחר חוששין לה או שאם נשאת לא תצא וכן כתבו בתוספות שבמקום קטטה אינה נאמנת וכבר הארכנו בדבר זה בשני של כתובות בסוף סוגיית המשנה הרביעית:

יראה מכאן שאם טענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה ר"ל שאמרה אינו נזקק עמי כלל או שאינו יכול נאמנת מכח חזקה זו ר"ל אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ויוציא ויתן כתובה כל שלא במקום קטטה וכן כתבוה בתוספות ולא עוד אלא שחזרו וכתבו שלא סוף דבר בבאה מחמת טענה ר"ל בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אף כשאינה באה מחמת טענה ומפני שאינה מקיים בה מצוה עונה וכמו שאמרו גדולה מזו באומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה ומכל מקום הם כתבו דדוקא בשאומרת כן ואינה תובעת כתבתה אבל אם צווחת על הגירושין ועל הכתובה אינה נאמנת והוא הדין באומרת גירשתני אם תובעת כתובתה ועל הדרך שאמרו ביבמות האשה שאמרה מת בעלי נאמנת מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת אף לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה אלא שגדולי עולם חולקין בה לומר שבמת בעלה אין טעם והיתר אלא משום עגון אבל בתובעת כתובה אינה קפדה על העגון אלא על הכתובה אבל בזו משום חזקה היא שאינה מעיזה ואין הזכרת כתובה מעלה או מוריד בה וכן עיקר:

וכל שאמרו שיוציא ויתן כתובה דוקא עיקר כתובה ואין צריך לומר נדונייא אבל תוספת לא שהרי שאלו בה בפרק אע"פ אם חבת חופה קונה או חבת ביאה ונשארה בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף זו אין כאן חבת ביאה ואפילו הערה בה והעראה כביאה לענין דיני נפשות מכל מקום חיבת ביאה מיהא אין כאן ואף מה שהכניסה בנדוניא אינה גובה אלא שוה בשוה אבל מה שרגילין לכתוב בה יותר ממה שהכניסה דינו כדין תוספת ואינה נוטלת:

זה שביארנו שכל שטענה עליו בדבר שאף הוא יודע כמוה נאמנת יש שואלין בה ממה שאמרו ביבמות בדברים שבינו לבינה היא נאמנת הואיל והבעל אינו יודע הא במה שאף הוא יודע ומכחישה אינה נאמנת וכבר רמזנו למעלה תירוץ קושיא זו והוא שבזו היא צווחת להתגרש וכל שהיא יודעת ולא הוא חוששין שמא עיניה נתנה באחר אבל כל שאף הוא יודע נאמנת מכח חזקה אין אשה מעיזה וכו' אבל אותה שביבמות הוא בא לגרשה מפני שאינה בת בנים וכשהיא טוענת דמיניה הוא והוא יודע ומכחישה אינה נאמנת דאין כאן חזקה הואיל ואיהו מפיק לה אבל אי איהי קים לה והוא לא קים ליה היאך יהא הוא נאמן לערער עליה במאי דלא קים ליה:

הוזכר בכאן מעשה באשה אחת שהיתה רגילה להזמין מים לבעלה ליטול את ידיו בכל פעם אחר תשמיש פעם אחת באה וזימנה לו ואמר לה מה טיבן של מים אלו והלא עכשו לא היה דבר בינינו ועשת עצמה כמתאמת לדבריו ואמרה לו בודאי שמש עמי אחר ואי את לא הוית חד מן גויים אהלויי ר"ל מוכרי אהל דהוו הכא חד מנהון הוה אתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה עיניה נתנה באחר ולית מששא במילה ודבר זה פירושו באשת כהן שאם באשת ישראל אף היא לא באה לאסור את עצמה לבעלה שהשגגה בענין זה כאונס הוא כמו שביארנו במסכת יבמות וכן מה שנזכר בכאן במעשה הסמוך לו בחדא איתתא דלא הוה בדיחא דעתא בהדי גברא ר"ל שהיתה עומדת לפניו בצער ובדאגה ואמר לה האידנא מאי שנא ואמרה ליה מעולם לא ציערתן בדרך ארץ ר"ל בתשמיש כי האידנא ומתוך כך אני עומדת עצבה אמר לה והאידנא לא הות הא מלתא ואמרה ליה אי את לא הות הלין גוים נפטויי ר"ל מוכרי נפט דהוו הכא דלמא חד מנהון ואמר רב נחמן לא תשגחון בה עיניה נתנה באחר ואף זו באשת כהן שאם באשת ישראל אף היא אינה אוסרת את עצמה בכך שהשגגה בענין זה אונס הוא:

אבל מה שהוזכר אחריו בההוא גברא דהוה מהרזק בביתא ר"ל נסגר ביחוד ומלשון מה שאמרו בפרק החובל הרזקיה לאנדרונא נאמר על זה ואתא מריה דביתא ופרטיה נואף להוציא וערק ר"ל שפרץ הכותל ויצא ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס ור"ל שנטמן היה בפני הבעל בין באשת כהן בין באשת ישראל היא שהרי אם היה כאן חשש ביאה ברצון היה ושמא תאמר הא משמע שאלו נטמן נאסרה והרי אין אוסרין על היחוד וכן במסכת כתובת אמרו אין האשה נאסרת בעד אחד אלא על ידי קינוי וסתירה וכן במס' סוטה אמרו לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתתרי בהדי פלניא דלמא מסתתרא ומי סוטה למבדקה ליכא ומתסרא עליה איסור עולם אלמא בסתירה לחוד לא מתסרא תרצו בה שזו שבכאן במי שרוצה להחמיר על עצמו לצאת ידי שמים ובתוספות תירצוה כשהיא אומרת טמאה אני לך ואי לאו האי טעמא הוה אסרינן לה ואין חוששין לנתינת עין במקום הוכח ברור כזה וכן מה שהוזכר בההוא נואף דעל לגבה דההיא איתתא ואתא מריה דביתא סליק נואף ואיתיב בבאלי דביתא ר"ל בכניסת הפתח והוו מנחן תמן תחלי דטעמינון חויא ובעא מריה דביתא מיכל מיניהו בלאו דעתא דאיתתיה ואמר ליה נואף לא תיכול דטעמנון חויא ואמר רבא איתתא שריא דאי איתא דעבד איסורא ניחא ליה דלימות אף זו אתה צריך לפרשה כחברתה ויש מפרשין את שתיהן בשהיה שם קנוי קודם לכן:

נשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל וזה מה שראינו לכללו במסכת נדרים יבא אחריו מה שיראה לנו לכללו במסכת נדה בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן:

ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה:

ברוך יי' לעולם אמן ואמן.