Meiri on Niddah 5 מאירי על נדה ה׳

הכתמים חלוקים על שלשה דרכים מהם שמטמאין למפרע ומהם משעת מציאתן ומהם שאין מטמאין כלל וכיצד הוא הדין כל הנשים כתמן כראייתן וכל שיש בה שום ראיה שנטמא בה כגון רוב נשים כתמן מטמא למפרע ואף אותן שיש להן וסת כתמן מטמא למפרע שמאחר שמצינו בהם ראייה המטמאה למפרע וכגון שראו שלא בשעת וסתן אף כתמן מטמא למפרע אפילו מצאוהו בשעת הוסת ונמצא כתם חמור בהן מראיה וארבע נשים שאמרו שדין שעתן כתמן כראייתן לטמא מכאן ולהבא וכבר ביארנו בארבע נשים אלו שהן בתולה ומעוברת ומיניקה וזקנה ופירשו בבתולה כל שלא ראתה דם מימיה ואפילו הגיע זמנה לראות ומ"מ תינוקת שלא הגיע זמנה לראות אין לה דין כתם כלל לא לטמא טהרות אפילו מכאן ולהבא ולא ליאסר לבעלה משעת מציאתה אפילו מצאה סדינה מלוכלך בדם אינה חוששת ואפילו אין לה במה לתלות שמאחר שהכתמים אינם אלא מדברי סופרים הקלו בהם בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושיעור הגעת זמן זה ראינו לגדולי הרבנים שפירשו בה כל שהגיעה לכלל שנותיה אע"פ שלא הביאה סמנין ואף לשון סוגיא זו מוכיח כן והוא שאמרו אימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים ולא דקדק בהבאת סמנין ומ"מ יראה דוקא כשהיא גדולה וזהו שהגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין ואף בתוספתא אמרו מאמתי ראויה לראות משהביאה שתי שערות ודאי פירושה עם הגעת ימי הנערות שסימנין בלא זמנן אינם כלום ומ"מ גדולי הדור מכריעין בה שאם בדקוה ולא מצאו בה סמנין ודאי אין לה כתם ואין חוששין לומר שמא נשרו שלא חששו בכך אלא לדברים של תורה וכמו שאמרו לענין מיאון שכל שנתקדשה תוך זמן ובעל תוך זמן הואיל ואין בה ספק תורה אין חוששין לנשירה אבל נתקדשה תוך זמן ובעל לאחר זמן חוששין וכתמים מדברי סופרים הם הא מ"מ כל שלא בדקו משנכנסה לימי הנעורים חזקה הביאה סימנין וחוששין לכתמיה:

זה שביארנו בלא הגיע זמנה לראות שאין כתמה טמא פירושו אפילו ראתה פעם אחת או שתים עד שתראה שלש ומשראתה שלש ואילך הוחזקה בדמים וכתמה טמא וי"מ עד שתראה ארבע פעמים כמו שיתבאר למטה וכן מה שביארנו בהגיע זמנה לראות שכתמה טמא מכאן ולהבא פירושו אע"פ שלא ראתה מעולם שהרי סתם אמרו הגיע זמנה לראות יש לה כתם ובסתם היא שנויה בין ראתה בין לא ראתה וכן כתבוה גדולי הרבנים ויש חולקים לומר דוקא בשראתה ראיה אחת הואיל ובשניה תטמא מעת לעת ונסעדים בה משמועה האמורה למטה בתינוקת שלא הגיע זמנה וראתה פעם ראשונה ושניה דיה שעתה וכו' אלא שאין בה הכרח כלל כמו שיתבאר:

כל שבאנו לטמא בכתמים למפרע פסקו בה גדולי הדורות עד שעת הכבוס ומ"מ גדולי המחברים פסקו בה שאפילו כבסתהו טמא מקודם הכבוס עד שעת בדיקה והוא שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה עליו כתם ואפילו מצאתו לח שמא מימים מרובים היה שם ועכשו נפל עליו מים ונתלחלח:

כבר ביארנו במשנתנו שכל לביתה במקום שאין טהרות אינה צריכה בדיקה הא כל שבמקום טהרות הואיל וצריכה בדיקה לטהרות לאחר תשמיש צריכה בדיקה לביתה קודם תשמיש ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שבדיקה זו שלפני תשמיש הואיל ואינה אלא לביתה ומגררת טהרות אינה צריכה בדיקת חורין וסדקין אלא בדיקה כל דהו הנקראת קנוח והביאוה ממה שאמרו כאן מתוך שמהומה לביתה אינה מכניסתו לחורים וסדקים כלומר אינה בודקת אלא מה שצריך לה לשעתה וכן ממה שאמרו בסוף הפרק כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו ר"ל שנותנת דעתה אם יש דם בבית החיצון והרי זו בדיקה כל שהוא וי"מ שאף זו הואיל ואתה מצריכה בדיקה אע"פ שלא מצד ביתה אלא מגרירת טהרות צריכה בדיקת חורין וסדקין וזו שבכאן דרך פשיעה נאמרה כלומר מתוך שמהומה וכו' שמא תפשע אחר שיודעת שאין עיקר הבדיקה מחמת ביתה ועיקר הדברים כדעת ראשון וא"כ כל שבמקום טהרות צריכה לביתה לפני תשמיש בדיקה כל דהוא מטעם הואיל ולאחר תשמיש בדיקה גמורה לטהרות וכל שלא במקום טהרות או שלא בזמן טהרות אינה צריכה בדיקה כלל אף לאחר תשמיש וגדולי המחברים מחמירין דלאחר תשמיש אף שלא במקום טהרות כמו שיתבאר:

ומ"מ בדיקת הזבה בין בבדיקה של הפסק טהרה בין בבדיקת שבעה נקיים צריכים בדיקת חורין וסדקים וכן כתבוה גדולי המפרשים ומגדולי הדורות כתבו שבדיקת ההפסק צריכה בדיקת חורין וסדקין הואיל ועולה בהן מטומאה לטהרה אבל בדיקת השבעה נקיים הואיל וכבר היא בחזקת טהרה דיה בקנוח וגדולי הדור מתמיהים עליהם דאדרבה חורים וסדקים צריכין בדיקה יותר שהם המעמידים את הדם אלא שיש לפרש שדיה בקנוח שכל שאין דם בחוץ אין חוששין לחורים וסדקים אחר שנסתלקו דמיה אלא שמ"מ הואיל ובדיקה תנינן בהו וכל שלא בחורים וסדקים אינה בדיקה אלא קנוח נראין הדברים כדעת ראשון:

כבר ביארנו במעת לעת שבנדה שעושה משכב ומושב ואם היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות כל שמטמאה למפרע כגון רוב נשים אף המטה בכלל הטומאה ושאלו בסוגיא זו והרי מטה אין בה דעת לישאל וכל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור אף ברשות היחיד ושמא תאמר אחר שכן אף בטהרות היה להם לשאול כן אין זה כלום שהטהרות הואיל וידה נוגעת בהן הווין להו כידה אבל מטה שאינה נוגעת בה אינה כידה ותירץ בה ר' יוחנן שכל ספק טומאה הבאה בידי אדם דנין אותה אחריו ואע"פ שהמיטמא אין בו דעת לישאל שהמטמא אינו נוגע בה עושין אותו כיש בו דעת לישאל הואיל וספק הטומאה באה על ידי מי שיש לו דעת לישאל וזהו שאמרו ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ר"ל עושין אותה כיש בו דעת לישאל אפילו בכלי המונח על גבי קרקע ואין מטהרין בחסרון דעת שאלה אלא בשאינה באה על ידי אדם כגון שהיה שרץ מונח על גבי קרקע אצל כלי ספק נגע ספק לא נגע שאין בזו דעת שאלה לא למטמא ולא למיטמא אבל כל שיש לו דעת שאלה למטמא או למיטמא דיו וכן הלכה ואין אנו צריכין עוד למה שתירצה זעירי כשהיו חברותיה נושאות אותה במטה דהויא לה אשה זו יד חברותיה ובמקומן שהרי הן טפלות לה להוליכה והרי היא כאלו נוגעת במטה והויא לה מטה אצלה כטהרות גופיהו:

ומ"מ לענין ביאור יש שואלין למה שכתבנו למעלה במעת לעת שבנדה שברשות הרבים טהור ומדמיון מה שטהרו בה אין בו דעת לישאל א"כ כל שחברותיה נושאות אותה הווין אינהו תרתי ואיהי חדא והויין להו תלת וכל שבשלשה אף ברשות היחיד רשות הרבים הוא קרוי לענין זה וכמו שאמרו בשמיני של נזיר נ"ז א' שני נזירים שאמר להם אחד אני ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מביאין קרבן ושאל בה שני נזירים והאי הוו להו תלת והוה ליה רשות הרבים שאין רשות היחיד לענין זה אלא בשנים כדין סוטה שסתירתה עם אחד והוזקק לתרצה כשלא היה זה עמהם אלא שאמר ראיתי טומאה שנזרקה ביניהם וא"כ אף בזו רשות הרבים היא וטהור ותירצוה קצת גדולי הדורות שזו טמאה היא בודאי ואין הספק אלא אם היא מטמאה ומאחר שכן אינה נחשבת בכלל אלא הרי הוא כגוף השרץ ולדבריהם דוקא כשאין נושאות אלא שתים הא שלש בין כך ובין כך אין המטה טמאה וכן יש שתירצה כשזו שבמטה חרשת או שוטה ואינה בת הרגשה וכמי שאינה ואף לדעת זה כל שהיו שלש בטומאה אין המטה טמאה ויש מתרצים שהנשים הואיל ואסור להתיחד אף באחד עם שתים או עם מאה כלן כאחת הן ולענין סוטה אין סתירה אלא באיש אחד שאם היו שם שנים הרי אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים אבל כל שהיא ואחרות עמה יחדיו עם זה שקינא לה הויא לה סתירה וכן כתבוה גדולי הדור ולדעת זה אפילו היו כמה המטה טמאה ויש מי שפירש שזו שבנזיר האי דקרי להו רשות הרבים מפני שזה השלישי אין לו שיכות בטומאה הא כל שיש לכלן שיכות בטומאה אפילו הן מאה רשות היחיד הוא וחברותיה הואיל ונושאות את המטה טמאות הן ומה שאמרו באחרון של חגיגה כ"ו א' בגבאים שנכנסו לבית למשכן שהכלים טמאים מספק מגע דוקא בשנים ואע"פ שהעמידוה שם בדאיכא גוי בהדיהו אפשר שהגוי אינו מן המנין:

מי שהיה מתעטף בטליתו וטמאות וטהרות בצדו או למעלה מראשו והלכו כנפי טליתו לכאן ולכאן ושמא נגע בטליתו בטמאות וחזר ונגע בטהרות ברשות היחיד ספיקו טמא ואע"פ שיש שם תרתי ספיקי שמא לא נגע בטמאות ואם נגע שמא לא נגע בטהרות חדא ספיקא היא שאם נגע בזו ודאי נגע בחברתה וברשות הרבים ספיקו טהור ואם אי אפשר שלא נגע טמא ולא בשאי אפשר דוקא שזו לא הוצרכה ועוד היאך יאמר עליה רבן שמעון בן גמליאל שאומרין לו שנה אלא כך פירושו שאם הדבר קרוב הרבה ליגע אף ברשות הרבים טמא ואין אומרין לו שנה עד שנראה עכשו אם יגע אם לא יגע שאין שונין בטהרות להקל ויש גורסין בשמועה זו וטהרות או טמאות בצדו ולצדדין קתני כלומר אם טהרות בצדו ושהוא טמא וטימא טליתו כשנתעטף לטמא טהרות וספק נגע כנף הטלית בטהרות או טמאות בצדו והוא טהור ושמא נגע וטמאתהו:

ולפי דרכך למדת שכל שיש דעת שאלה למטמא או למיטמא ספיקו טמא ברשות היחיד אבל כל שאין בו דעת שאילה לאחד מהם טהור וא"כ מה שאמרו שרץ בפי חולדה ומהלכת על ככרות של תרומה ספיקו טהור לא סוף דבר במהלכת שאין לטומאה מקום קבוע אלא אפילו שהתה וארחא דמילתא נקט אבל שרץ בפי חולדה ועברה בין הטהורים שספיקו טהור דוקא בעברה מפני שאין לטומאה מקום קבוע שהרי יש כאן צד אחד בדעת שאלה:

מגע הנדה אינו מטמא שהרי מגעה ראשון ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה אבל משכבה ומושבה אב הטומאה כמו שביארנו וכן מי שנגע בהיא עצמה טמא הוא ובגדיו ולענין ביאור זה שהביאוה מקל וחומר ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שניצל באהל המת אינו ניצל במעת לעת משכב ומושב שאין ניצלין באהל המת אינו דין שאינו ניצל במעת לעת שבנדה יש שואלין בו ונאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה כלי חרס המוקף אינו מטמא אדם בשביל טומאת מעת לעת אלא שהוא ראשון אף משכב ומושב כן ואינה שאלה שהקושיא כך היא ומה כלי חרס וכו' אינו ניצל במעת לעת וכל שהסיטתו במעת לעת הוה ליה כהסיטתו בימי הנדות משכב ומושב אינו דין שיעשה במעת לעת כבימי הנדה:

לפי דרכך למדת שהנדה והוא הדין לזב ולזבה ויולדת מטמאין כלי חרס המוקף צמיד פתיל בהיסט והוא שאמרו בתורת כהנים איזהו מגעו שהוא בכלו זה הסיט אע"פ שאינן מטמאין אותו במגע שהרי כלי חרס אינו מיטמא מגבו וטומאת אויר אין כאן שהרי מוקף צמיד פתיל ושמא תאמר והרי אמרו את שבא לכלל מגע בא לכלל משא ואת שאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל משא וכמו שאמרו במסכת חלין פרק רוטב קכ"ה א' בקולית של נבילה והוא עצם הירך הסתום מכל צדדיו ויש בו מוח מבפנים טהור במגע ובמשא טומאת מגע אין כאן שהרי אינו נוגע בבשר ומשא אין כאן שכל שאינו במגע אינו מטמא במשא והסיט בכלל משא הוא וא"ת נבלה שאני דכתוב בה נוגע ונושא ואיכא למדרש בה את שבא לכלל מגע וכו' אבל כל דלא כתיבי תרויהו לא דרשינן הכי וכמו שמצינו במלא תרוד רקב שמטמא במשא אע"פ שאינו מטמא במגע הואיל ואי אפשר ליגע בכלו ומשום דמשא במת לא כתיבא בהדיא והרי בזב מיהא כתיב נוגע ונושא וודאי זב וזבה ויולדת ונדה אחד הן לענין זה ואפשר דמוקף צמיד פתיל בא לכלל מגע הוא הואיל ואפשר לפתחו ואע"ג דבקולית נמי אפשר לנקבו זה מצוי וזה אינו מצוי ועוד שזה מתחלתו היה פתוח ובא לכלל מגע קרינא ביה והוא שאמרו בפכים קטנים שטהורים בזב שמאחר שאינו יכול להכניס אצבעו לשם אין בו טומאת אויר וטומאת מגע אין בה שהרי אינו מיטמא מגבו וטומאת משא אין בה שלא בא לכלל מגע:

ועדין קשה לי אילפסין חרניות והם קערות של חרס שעושין אותן חלולות ועגלות בלא שום פתח אלא שהן כעין כדור וכשמתנגבות מעט חולקין אותן לשתים ונעשה החצי האחד קערה וחציה האחר כסוי ופירשו עליהן במסכת יום טוב ל"ב א' שטהורות באהל המת כדין צמיד פתיל וטמאות במשא הזב ובהיסטו אע"פ שאינו בכלל מגע ושאי אפשר לפתחה בלא שבירה ומ"מ נראה לי שמכיון שעתידות הן ליחלק ומתחלתן עשויות לכך ולא עוד אלא שעושין שריטה עמוקה בהקף במקום שראוי לחלקן כדי שיהא חלוקן נעשה לשעתו הרי הוא כמוקף צמיד פתיל שפתיחתו מצויה ומ"מ בפכים קטנים י"מ בה שלא נטהרו בזב שאין שיעור לטומאת אויר ולא נמעטו אלא מטומאת מדרס מפני שאין ראויין לישיבה ואף בגדולים כן שהרי כל שבחרס אינו ראוי לישיבה אלא שהוזכרה בקטנים ללמד שאף הקטנים טמאים באהל המת או בשל עץ שהגדולים מיהא ראויים לישיבה כמו שביארנו בשני של קמא ובמסכת שבת פרק ר' עקיבא פ"ד ב' כתבו גדולי הרבנים שאין טומאת היסט בנדה במוקף צמיד פתיל וכבר כתבנו שם בשיטה זו ופירשנו שאין הכרח במה שהביאם לומר כן ונשאר הענין על שיטה זו שכתבנו כאן וכן עיקר: