Meiri on Pesachim 7 מאירי על פסחים ז׳

ואח"כ שאל על כלל הביטול אחר שא"א לעשות לפי מה שאמרת משעבר זמן האיסור ובכלל זה אף מתחלת שבע ולמעלה יבטלנו בשעה ששית ולמה תקנוהו בלילה ותירץ לו שאף בשעה ששית הואיל וזמן איסור סופרים הוא אף בהנאה אין בידו לבטלו שהרי גדולה מזו אמרו שהמקדש בחמץ מתחלת שש שעות ולמעלה אפי' בחטים של הרים שהם יבשים ואין שריית מים שבהם מביאתם לידי חמוץ כל כך שיבאו בו לידי בקוע אלא כעין חמץ ומדברי סופרים ונמצא חמץ דרבנן בשעות דרבנן אין חוששין לקדושיו שהרי מ"מ באיסורי הנאה קדש והואיל והדבר אסור בהנאה אע"פ שאיסור הנאתו מדברי סופרים אין קדושיו כלום ואינה צריכה גט שכל שנאסר לה איזה דבר בהנאה אסרו מי שאסרו אינו ממון והרי אף אם היא עצמה אסרה על עצמה איזה דבר בהנאה וקדשוה בו אינה מקודשת כמו שביארנו בקצת מקומות על מעשה שאירע לפנינו:

ויש מפרשים דברי רב גידל מסוף שש ולמעלה ומפרשים שבשעה ששית חוששין לקדושיו אף בחמץ של תורה משום לעז הואיל והכל עסוקין בביעורו ואינן בדלין מעסקיו עדיין והביאוה ממה שאמרו עליה בתחלת פרק שני לא צריכה לשעות דרבנן ולפירוש זה אינה אלא שעה אחת דהיינו שעה ששית אלא שעות דרבנן הם כל אותם שעד הלילה ולדעת ר' שמעון דקאמר דבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו ולפיכך קורא אותם שעות דרבנן שאף לר' שמעון אסור בהנאה משש שעות ולמעלה מדברי סופרים כמו שיתבאר ומ"מ לשיטתנו אף שעה ששית בכלל זה ומה שאמר שעות דרבנן על שם כולן וכן הדברים נראין ומ"מ אין ללמוד הימנה שלא להצריך גט למקדש בעדים פסולים שפיסולם מדברי סופרים שכל שאנו אומרים כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש היכא דאתמר אתמר והרי שניות מדברי סופרים צריכות גט וכן כמה כיוצא באלו כמו שמצינו בהלכות זקן ממרא אלא שבזו כל שאסור בהנאה אפי' מדברי סופרים הרי הוא כמי שאינו ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בפסולים מדברי סופרים שאינה מקודשת ואין נראה כן:

ונשוב לדברינו והוא ששאל ליבטלה בארבע כלומר שיתקנו את הביטול בארבע או בחמש ותירץ בה שמאחר שאינו לא זמן איסור ולא זמן ביעור שמא יפשע ולא יבטל:

ומאחר שכתבנו שאחר זמן האיסור אין בידו לבטלה למדת במה שאמרו היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו שמבטלו בלבו אף ביום טוב ויום טוב ודאי הרי הגיע זמן איסורו פירושו בשיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ ומבטלה ממקומו קודם שתחמיץ הא לאחר שהחמיצה אינו יכול לבטלה:

מה שכתבנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה יש חולקין בדבר לומר שאין הלכה כן מפני שרב גידל אמרה בשם רב ורב סבר לה כר' יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלאו ומשנאסר באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים והם פוסקים כר' שמעון שאמר בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלא כלום אלא שיש עליו מצות עשה של השבתה שהוא צריך לבערו ואין זה איסור אכילה שאף האכילה השבתה היא ואין זה כלום שאף לדעת הפוסקים כר' שמעון מ"מ איסור אכילה עליו אע"פ שאינה בלאו ואכילה ודאי אינה בכלל השבתה והרי אף דרך שריפתו אינו רשאי ליהנות ממנו כל שכן באכילה אלא ודאי אף לר' שמעון אסור באכילה וכל שאסור באכילה מן התורה נאסר בהנאה מדברי סופרים ומ"מ גדולי המחברים פוסקים בלפני זמנו בלאו כמו שיתבאר:

זה שביארנו בחטי קרדניאתא שאין חוששין לקדושיו פירושו שלא נתבקעו שאם נתבקעו מה בין חטי קורדניאתא לחטי אחריני אלא שלא נתבקעו וא"כ קשה לפרש שהרי בשעורים בענין לתיתה אמרו לא נתבקעו מותרות אלא שפירשו הגאונים שהשעורים רכים ואגב רכות שלהם הם מתבקעים במהרה וכל שלא נתבקעו אומרים שלא נכנסו המים בגופם כל כך מפני שהם עגולים ואין בהם אותו סדק הנמצא בחטים ולא נתחמצו אבל חטים חזקים הם ואינם מתבקעים בנקל ואע"פ שאין מתבקעים המים נכנסים דרך הסדק ומתחמצין בלא בקוע וכן כתבוה ראשוני הגאונים ומ"מ גדולי המחברים כתבו בפרק שני בענין לתיתה שהחטים והשעורים שוים הם וכל שנמצא בתבשיל אף בחטים אין אוסרים אלא בבקוע ונראה לדעתם שלא נאמר דין בקוע אלא בלתיתה ובתבשיל בלתיתה מתוך חוזק השטיפה ובתבשיל מתוך החמימות שהבקוע מצוי בכך וכל שלא נתבקעו אינו כלום אבל כל שנפלו עליהם מים ונשתהו שם הרבה החמוץ מצוי בהם אף בלא בקוע אף בחטים וי"מ שמועה זו בנתבקעו אלא שסבורים שהחטים החזקים אף הבקוע אינו עושהו חמץ גמור אלא נוקשה וראשון עקר:

כבר ביארנו במשנה שזו שאמרו מדאורייתא בבטול בעלמא סגי ליה פירושו אף בחמץ הידוע ומ"מ טעם הדבר נחלקו בו המפרשים והוא שגדולי הרבנים פירשוה מדכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב היא ואף אונקלוס תרגם תבטלון ומקשים עליהם ממה שאמר ר' עקיבא אך ביום הראשון תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וא"כ על כל פנים ראשון דמעיקרא קאמר ולא ראשון דחג אלמא השבתה ביעור היא ומ"מ אנו כבר פירשנו שלשון השבתה משמשת לשניהם כמו שפירשנו במשנה שכונה ראשונה של תורה הוא בביעור אלא מאחר שהוציאה בלשון השבתה שהוא לשון משותף משמע דאחר בטול אינו עובר ומ"מ בספרי משמע שאין הבטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא מלשון לך והוא שאמרו שם לא יראה לך שאור בטל בלבך כלומר ושוב לא יהא שלך:

בטול זה שכתבנו צריך שיאמר כל חמיר וכל חמיע שהרי חמץ ושאור שני דברים הם ואין האחד בטל בשמו של חברו וכן צריך שיאמר דברשותי שאלו יאמר בביתא הדין אין שאר הגבולים בכלל וכן צריך בביטול של לילה לומר דלא ידענא ביה שהרי אינו מבטל את כלו שצריך הוא לשייר למחר ונמצא נוסח של לילה כל חמיר וכל חמיע דברשותי דלא ידענא ביה לבטיל וליהוי כעפרא:

וביטול זה מקצת חכמי צרפת מפרשים בו שהוא ענין הפקר שהרי כל עצמו אינו צריך אלא שלא להיות החמץ נידון כשלו וכ"ש אם מפקירו בהדיא שדיו בכך ואע"פ שבעלמא אין הפקר בלשון בטול ואין הביטול עושה את הדברים הפקר ר"ל שמי שאמר הרי אני מבטל דבר זה ועשהו כעפר אינו הפקר בחמץ מיהא מתוך שמן הדין אינו שלו אלא שהתורה קנסתו על שעבר ומחזיק בו כשלו כל שמגלה בדעתו שאינו מחזיק בו בתורת חזקה ושהוא עושהו כעפר שאינו נחשב לכלום הרי הוא כהפקר ואע"פ שאמרו אין הפקר בפחות משלשה בהפקר כזה שהוא נעשה שלא לעמוד באיסור דעת רבים חלה עליו ואינו צריך שלשה וכמו שאמרו בראשון של שבת בגגית נר וקדרה לבית שמאי שסוברים שאדם חייב בשביתת כלים דמפקר להו ור"ל בינו לבין עצמו ומה שהוציאוהו בלשון בטול ולא נשמט התנא להזכירו בשום מקום בלשון הפקר הוא לדעתי שאינו הפקר גמור שהרי דעתו שלא לזכות בו שום ישראל שאם כן אף הזוכה חייב בזכייתו ויש שואלין על זה א"כ היאך אמרו בתלמוד המערב המפקיר חמצו בשלשה עשר מהו לאחר הפסח והרי כל אדם מפקירו ומ"מ יש לפרשו שהיא שנויה מקודם דבריו של רב יהודה ומ"מ י"מ בבטול זה שאינו הפקר אלא כאדם שמבטלו ומוציאו מתורת אוכל דכיון שמן הדין אינו שלו שהרי איסור הנאה היא ואינו כלום אלא שהכתוב עשאו כשלו כל שהורה שהמאיסו לעצמו והוציאו מתורת אוכל אינו עובר עליו:

תקנו הגאונים לחזור ולבטל למחר אחר סעודה ואומר בו כל חמירא דברשותי שהרי אין הדבר תלוי עוד בידיעה שאינו צריך לשייר כלום אלא שמבער את הידוע ומבטל את שאינו ידוע וכן הסכימו להקל לבטל על ידי שליח ששלוחו של אדם כמותו ולא עוד אלא שכל שהרשהו לבדוק הרי הוא מורשה מן הסתם לבטל שודאי על כל המצוה הרשהו ויש שכתבו כן אף מן הסתם שאין ספק שכל ישראל נוח לו בכך:

לפי דרכך למדת מכל מה שכתבנו שיום י"ד אין בו דין בל יראה ובל ימצא אלא שהוא באיסור אכילה מן התורה ובאיסור הנאה מדברי סופרים ויש חולקים לומר שמזמן איסורו ואילך יש בו לאו בל יראה ובל ימצא וסוברים שכך הוא דעת גדולי המחברים ואינו כך שאף הם לא כונו בה אלא לעבור בה ביום טוב:

מי שמצא בפסח פת מעופשת ולא הכיר בו אם חמץ אם מצה אם רבו ימי הפסח עד שאפשר לפת של מצה להתעפש עפוש זה מן הסתם מצה הוא ואע"פ שנשתמשו בתיבה זו כל השנה בחמץ יותר מבמצה מ"מ מן הסתם כבר נבדק החמץ ונתבער וזו מצה היא ואם לא רבו ימי מצה עד שא"א למצה של שנה זו להתעפש כל כך או שהיה עפושה מוכיח שהוא עפוש ישן ומקודם הפסח דנין אותו בחמץ אפי' היו משתמשים במקום זה במצה יותר הואיל ומ"מ משתמשין בו בחמץ שהרי רוב בני אדם כל השנה מן הסתם חמץ הם אוכלים ויש להחמיר ולדון בחמץ שמא ממקום אחר בא ומ"מ כל שרבו ימי מצה אלא שהעיפוש מוכיח שהוא עפוש ישן אם יש שם שום הוכחה שלסבה נתעפש כל כך כגון שהיו אופים בכל יום לחם חם ומניחין עליו תולין בכך וכן כל כיוצא בזה הא למדת שכל שיש לתלות תולין:

מעות שנמצאו בתחום ירושלם במקום שסוחרי בהמה עומדים שם חוששין עליהם שהם מעשר שני ולא סוף דבר בשעת הרגל שהכל מביאין מעות מעשר שני לשם אלא אף בשאר ימות השנה שבשעת הרגל כשהיו הכל מביאין מעשרותיהם לשם ומוציאין אותו כל שבעת ימי החג לא היו מוציאין את כלו ולא היו רוצים לשהות לשם עד שישלימו להוציאם לשם אלא שהיו מפקידים אותם לאושפיזיהם שיקחו להם מהם בהמות כשיזדמן להם בחול לצורך רגל הבא ורוב לוקחים ממעות מעשר שני לוקחים ומתוך כך במעות שנמצאו חוששין שמא מיד הקונים נפלו ואע"פ שאפשר שמיד הסוחרים נפלו והרי כשלקחו כבר נתחללו המעות וחלה הקדושה על הבהמה או על הדברים הנקחים מ"מ ספק הוא ודנין בו להחמיר וחכמי התוספות שאלו בה והרי יש כאן מיהא מיעוט לוקחים במעות חולין ומחצה מוכרים שנתחללו המעות שבידם והיה לנו לומר סמוך מיעוט של לוקחים במעות חולין למחצה של מוכרים ונמצאו מעות מעשר מיעוט ומתוך כך העמידוה בנמצאו צרורים שמן הסתם מן הלוקחים שהן פקדון בידם נפלו וגדולי הדורות שלפנינו תירצו בה שלא אמרו סמוך מיעוטא אלא לר' מאיר שחושש למיעוט אבל לדעת רבנן הרי המיעוט כמי שאינו וכמו שאמרו ביבמות פרק האשה בתרא קי"ט א' רוב נשים יולדות ומיעוט מפילות וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות ונמצאו זכרים מיעוטא והעמידוה שם לדעת ר' מאיר ומ"מ ברביעי של חולין ע"ז ב' אמרו רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט דבר שאינו קדוש ומאי ניהו נדמה וכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא וודאי אף לדעת חכמים נאמרה ואפשר שבזו מפני שמחצה נקבות ומיעוט של נדמה אחד הוא שהכל הוא דבר שאינו קדוש בבכורה ונמצא מיעוט בקדוש ורוב בשאינו קדוש:

נמצאו מעות אלו בהר הבית סתמן חולין ואפי' בשעת הרגל שאין אדם נכנס שם במקלו ובאפונדתו ובמעותיו ורוב מעות הנמצאים שם של לשכה הם וכבר חללום הגזברים על הבהמות שלקחו מהם שחזקה עליהם שלא הוציאו המעות עד שלקחו הבהמה וחללו את המעות עליה ונמצא כשהוציאום חולין הם והוא שאמרו בתלמוד המערב של שקלים חזקה על כהן שאינו מוציא מעות מן הלשכה עד שיהיו מחוללים על הבהמה מפני חשש נפילה ואת"ל שמישראל המביאים שקליהם הם הרי אינם קדושים עד שיהיו בלשכה:

נמצאו בירושלם במקום שאין סוחרי בהמה עומדים לשם בשעת הרגל הכל מעשר ואע"פ שמעות שמשתמשין בה בכל השנה של חולין אין הולכין אחר רוב של כל השנה ששווקי ירושלם עשויות הן להתכבד בכל יום ואם היו של שאר ימות השנה כבר נמצאו בשעת הכבוד אבל בשאר ימות השנה הכל חולין:

נמצאו בתיבה שכבר נשתמש בה בחולין ובמעשר שני יראה מסוגיא זו שהולכין אחר אחרון ולא אחר הרוב ומ"מ אם נשתמשו בה ציבורין ציבורין כלומר ציבור בזוית זה וציבור בזוית זה כלומר בזמן אחד ואין באחד מהם רוב תשמיש הולכין אחר הרוב וכן אם נשתמש בה בזה אחר זה ואינו זכור איזה היה אחרון וכן אף בנשתמש בו זה אחר זה ושהוא זכור איזה אחרון כל שנמצאו בגומא ואין הכרח לומר כלך אצל אחרון שהרי אפשר שנשארו מן הראשונים באותה גומא בכל אלו הולכין אחר הרוב אם נשתמשו בה ברוב מעשר מעשר ואם ברוב חולין חולין וגדולי המחברים פסקו בו במחצה על מחצה שהוא חולין:

הבודק צריך שיברך וכבר ביארנו שאע"פ שמן התורה אם בטלו אינו עובר עליו מ"מ עקר הכונה הוא בביעור החמץ והשבתתו מן העולם ומאחר שהבדיקה על דעת ביעור היא נעשית הרי היא תחלת מצות הביעור ומתוך כך מברכין על הביעור ולא על הבטול וכן לא על הבדיקה שהבדיקה עצמה צורך ביעור הוא ועל העיקר מברכין ואע"פ שאינו חייב לבערו עד למחר מ"מ מצות הביעור חלה כל היום ומאחר שחל זמן המצוה יכול לברך עליה הא אם בדק קודם י"ג אין כאן חיוב ברכה וכן בבודק לאחר י"ד ויש חולקין ומדמיון פדיון הבן שמברכין בו אף לאחר שלשים ואינו כלום שפדיון הבן לא פקע חיוב תורה ממנו אבל בדיקה אף בזמנה אינה אלא מדברי סופרים והלכך שלא בזמנה לא בעי ברכה ומנהג אבות שלא לשוח במה שאינו צורך בדיקה משהתחיל בבדיקה עד שיגמור ואם שח אינו חוזר ומברך שהרי כל עצמה של בדיקה לא נגמרה עד שיבער וברכה זו יש אומרין שאין לברך עד שימצא חמץ שמא לא ימצא ולא יבער ונוהגים מפני זה לשים חמץ בחורים ובסדקים ואין זה כלום שהביעור אף הוא משותף לבדיקה ולחפוש הנעשה לצורך ביעור ואם היו לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא אחת כדין שוחט כמה בהמות שאינו מברך אלא אחת:

ולענין הברכה נחלקו בגמ' אם נברך לבער חמץ או על ביעור חמץ ונאמר שם בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור דלמר מעיקרא משמע ואין ראוי לברך בלשון שמשמעו לשעבר ולמר אף על ביעור להבא משמע ובגמ' הקשו לדעת האומר לשעבר משמע ממה שמברכין על המילה אע"פ שהיא להבא שהרי מברך עובר לעשייתה ותירץ בה היכי לימא אי למול את הבן לא סגיא דלאו איהו מהיל כלומר וכי החובה על המוהל היא שכל שהוא מברך אשר קדשנו וכו' לעשות כך משמע שאותו מעשה בפרט יהא מוטל על המברך והרי זה אינו מוטל אלא על האב הא כל שמברך בעל אינו מורה אלא על כלל המצוה שהוא שייך באותה מצוה אע"פ שאינו מצווה על מעשה זה בפרט ושאל בה אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי דמברך למול הואיל וחיוב המצוה עליו ואח"כ הקשה לו מן השחיטה ותירץ בה כראשונה כלומר שאין חיובה על השוחט ולרוחא דמילתא הוא תופשה בלשון זה שהשחיטה אינה מצוה שתהא מוטלת אף על הבעלים ומתוך כך איני גורס בה לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא לא סגיא דלא שחיט כלומר שאם אינו רוצה לאכול בשר אינו צריך לשחוט ושאל בה שחיטת פסחו וקדשיו מאי איכא למימר כלומר ובדשחיט להו איהו דאי על ידי אחר הכי נמי מצי אמר לא סגיא דלאו איהו שחיט אלא בדשחיט להו איהו וקאמר אין הכי נמי דמברך לשחוט ומקשי ליה מלולב דחיובא אדידיה רמיא ותירץ דהתם לשעבר הוא מברך דמדאגבי' נפק ביה ועובר לעשייתן מתקיים על ידי הנענוע:

ואח"כ העלו בה בגמ' הלכתא על ביעור משום דעל ביעור להבא נמי משמע ופי' גדולי הרבנים שמאחר שהעלוה בעל ביעור קושיא דמילה ודשחיטה נדחו וכן התירוצים שבהם וא"כ אף אבי הבן מברך על המילה וכן שוחט פסחו וקדשיו על השחיטה ואף הלולב זה שמברכין בו בעל לאו משום דאגבהיה נפק ביה אלא שכך הוא הדין ואף אם בא לברך קודם שיגביהנו מברך בעל שלא הוצרכנו בתירוצין אלו אלא לדעת האומר דעל לשעבר משמע ומאחר שהעלו דלהבא נמי משמע כולהו בחדא מחתא נינהו לברך בעל וודאי ראוי לשאול היאך הניחו לבער שאין בו מחלוקת והעלוה בעל ביעור ואפשר לי לומר דאף על ביעור קאמר דמאן דמברך הכי לא משתבש ומאן דמברך הכי לא משתבש ושמא אף כל הברכות בדין זה והוא שנוסח קצתם בעל ונוסח קצתם בלמ"ד כפי מה שנזדמן ואין דקדוק בדבר ומגדולי זקנינו כתבו דעל ביעור דוקא ולא מן הדין אלא שמברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו וכמו שאמרו בברכות דברכת המוציא שאנו צריכין בה ללשון עבר במוציא כולי עלמא לא פליגי דלשעבר משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים וגו' כי פליגי בהמוציא והעלוה בהמוציא עד שלגלגו על אחד שבירך מוציא זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא וכו' וק"ל לדבריהם אם כן אף כל הברכות יברכו בהם בעל ומה נשתנית זו מחברתה שזו בעל וזו בלמ"ד עד שאחרוני הרבנים נמשכו אחר גדוליהם לדחות הסוגיא וכל תירוצין שבה אלא טעם אחד יש בכלן לזו בעל כדינה ולזו בלמ"ד כדינה ואין הפרש בענין זה בין שהיא מצוה על כל פנים כגון סוכה ולולב בין שאינה מצוה על כל פנים כגון שחיטת חולין בין שהברכה נעשית על ידי מי שחיוב המצוה עליו כאב במילת בנו בין שנעשית על ידי מי שאין חיובה עליו כמילת בן חברו בין שתהא הברכה קודמת לעיקר המעשה כרוב הברכות בין שעיקר המעשה קודם לברכה כלולב ונטילת ידים אלא הכל תלוי בטעמים אחרים וכללו בענין זה שכל מצוה שתכף שנעשית נגמרה המצוה מברך בעל כגון מילה אף לאבי הבן ושחיטה אף בפסחו וקדשיו וכסוי הדם וטבילה והפרשת חלה תרומה ומעשר מזוזה ומעקה נטילת ידים נטילת לולב פדיון הבן ביעור חמץ ספירת העומר קריאת מגלה מצה ומרור אבל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה כגון ציצית ותפלין וסוכה ותלמוד תורה כלן בלעשות וקשה לדבריהם נר חנוכה אלא שמתרצים שמאחר שצריך ליתן שמן שיעור שתכלה רגל מן השוק הרי הוא כאין עשייתה גמר מלאכתה ואין זה מתישב שהרי ההדלקה הוא המצוה ואם כבתה אין זקוק לה ואף שופר היה ראוי לדבריהם לברך בעל ואם מפני שהיא נמשכת אחר סדר הברכות הרי אותן שעל סדר ברכות אינן טעונות ברכת שופר כלל ואותן שמיושב מיהא עשייתן גמר מלאכתן וכן קשה לדבריהם קריאת ההלל ואם קריאתו המשך אף מגילה כן וכן תרומות ומעשרות נאמר בתוספתא של ברכות שהם בלמ"ד ותפלה של ראש למי שסח נעשית בעל והיה ראוי לפי כלל זה בלמ"ד וכן של זבח ושל פסח מפורש בתוספתא שהם בלמ"ד וכן במילת גרים ועבדים מפורש במסכת שבת שהיא בלמ"ד:

אלא עיקר הדברים נראה לי שהקושיא וכל התירוצין שבה הלכה פסוקה הם ולא נפסקה הלכה בעל ביעור לדחות מה שנאמר בסוגיא ובתירוצין שבה אלא מטעם אחר שאני מבאר עכשו והרי שלמדנו מן הסוגיא שלשה דברים אחד שאם אותו מעשה שהברכה באה עליו אינו מצוה על כל פנים אלא שהוא נפקע ממנה אם ירצה כגון שחיטת חולין שאם אינו רוצה לאכול אינו צריך לשחוט אינו מברך בלמ"ד והשנית שאף כשהוא מצווה על כל פנים אם אינה נעשית על ידי מי שאותו חיוב מוטל עליו בפרט אלא על ידי אחר הן בשליחותו הן מאליו אינו מברך בלמ"ד והשלישית שאף כשהיא מצוה שהיא מוטלת על המברך עצמו אם הותחלה המצוה קודם הברכה אינו מברך בלמ"ד ואתה משיב הרי ביעור כל הדרכים האלו בו וא"כ כל שעושה אותה לעצמו יברך בלמ"ד נראה לי לצרף בה טעם רביעי והוא שמאחר שהברכה היא על הביעור והביעור אינו נעשה עד למחר אין ראוי לברך בלמ"ד שכל שהוא מברך בלמ"ד משמעה שהמעשה תכוף לברכה וכדרך שפירשו הגאונים בעובר לעשייתן שזה שתפש לשון עובר ולא תפש לשון קודם מפני שלשון קודם משמע אף בריחוק זמן קצת ועובר משמע תכף למעשה ומאחר שמברך בעל משמעו על כלל המצוה ולא על המעשה הפרטי לגמרי ויש לו מקום אף בביעור של מחר הואיל ותחלת המעשה שזהו הבדיקה תכוף לברכה הא כל שיש בו ארבעה תנאים אלו ר"ל שהיא מצוה ולא רשות ולהוציא שחיטת חולין וכן שנעשית על ידי מי שאותו מעשה מוטל עליו ולאפוקי מילת בן חברו ושהברכה עובר לעשיית עקר המצוה ולאפוקי לולב ונטילת ידים ושהמעשה תכוף לברכה ולהוציא את הביעור מברך בלמ"ד וא"כ אב במילת בנו ושחיטת בעלים בפסחו וקדשיו ומילת גרים ועבדים לכל אדם מברכין בלמ"ד ואע"פ שאם בירך בעל לדעת גדולי הרבנים יצא ולדעתנו יש כאן שנוי מטבע:

וכל הברכות מתישבות לדעתי על כלל זה לישב בסוכה לשמוע קול שופר להניח תפלין להתעטף בציצית ולדעת זה מברכין לאכול מצה ולאכול מרור ואף בספרים מדויקים מצינו בפרק ערבי פסחים פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעקרא בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי מרור מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל ולבסוף מברך על אכילת מרור אמר ליה רב חסדא לאחר שמלא כרסו וכו' אלא מברך תחלה בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה הרי שבלשון הראשון כי איכא שאר ירקי וכן בלשון של רב חסדא אמר לאכול מרור ובלישנא דרב הונא אמר לשון על הואיל וכבר הותחלה מצות אכילתה מקמי ברכה דהא מצות אין צריכות כונה אלא מ"מ הואיל והוא מכוין בה שלא לצאת בעי ברכה באכילה שניה וכן בתוספתא אמרו במסכת זו פרק אחרון איזו היא ברכת הפסח אשר קדשנו וכו' לאכול את הפסח ואיזו היא ברכת הזבח לאכול את הזבח וכן לקרוא את ההלל או לגמור וכן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ואף בדברים שנעשים על ידי שליח הן בדבר שצריך שימנוהו הבעלים כגון תרומות ומעשרות הן במה שאפשר להתמנות על כך בלא דעת בעלים כגון מילה והדלקת נר חנוכה כל שעושה אותם לעצמו מברך בלמ"ד להדליק נר חנוכה ובמילת בנו למול את הבן ובשחיטת פסחו וקדשיו לשחוט ובמזוזה אם קובעה לעצמו מברך לקבוע מזוזה ובהגבהת תרומות ומעשרות להפריש וכמו שאמרו בתוספתא של ברכות היה הולך להפריש תרומות ומעשרות ר"ל שלו מברך להפריש תרומות ומעשרות וודאי הוא הדין לחלה ואף גדולי הפוסקים כותבים בסוף סוגיא זו דהא נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה הא כל שנעשית בשביל אחר מברך בעל וכן נהגו אבותינו וקדמונינו שבמילת בנו מברכין למול ומנהג אבות תורה היא:

ומעתה צריך לפי מה שכללנו ליתן טעם בכסוי הדם ובפדיון הבן ובטבילה ובספירת העומר ובעירוב ובמקרא מגלה ובתפלין של ראש אם סח בין של יד לשל ראש שכלן בעל והרי אני נותן טעם לכלם לדעתי שכסוי הדם נגרר הוא אחר השחיטה וכל שהשחיטה בעל אף היא כן ופדיון עיקר המעשה נעשה על ידי כהן ואע"פ שאבי הבן מברך הואיל ועיקר המעשה על ידי מי שאין חיוב המעשה עליו הדין כן וטבילה אף היא ברכת הרשות היא שאם רצה עומד בטומאתו (וכל) [וכן] שיש טבילה שאין הברכה קודמת לה כטבילת הגר שהיא מן הגדולות שבהן וכמו שאמרו אכתי גברא לא חזי וספירת העומר אף היא בזמן המקדש היה עקר המעשה ר"ל הקצירה קודם לברכה ועירוב אף היא ברכת הרשות הוא שאם לא רצה לאפות ולבשל אינו צריך עירוב ומקרא מגילה נראה לי הטעם מפני שהכפרים מקדימין ליום הכניסה ואיזה בקי שבעיר קורא להם והרי שהברכה נעשית על ידי מי שאין חיוב קריאה עליו עכשו וכיון שהברכה נעשית קודם פורים בעל לא זזה ממקומה וכן שהדבר מצוי אף בזמנה לילך אחר בקי להוציאו אע"פ שיצא וכמו שאמרו הכל חייבים בקריאת מגלה ואין הכל בקיאים וכו' ותפלין של ראש הרי הותחלה המצוה בשל יד עד שאם לא סח לא היה צריך לברך בשל ראש כלל.

זהו הכלל הנראה לי בדין זה ושנוסח כל הברכות מתישב עליו וכן שהסוגיא והתירוצין שבה מתישבים ועומדים במקומם ואין נדחין כלל שאין לדחות הסוגיא ותירוצין שבה אע"פ שהם על דעת האומר לבער שהרי דרך פשיטות הונחו כדבר הפשוט לכל כזו שאמרו לא סגיא דלאו איהו מהיל ולא סגיא דלאו איהו שחיט ולגירסתנו לא סגיא דלא שחיט וכן הא דמדאגבהיה נפק ביה נפסקה במקומה וכן שמאחר דבלבער כולי עלמא לא פליגי הדבר פשוט על כל פנים שמה שהעלו בעל ביעור טעם אחר הוא אם מצד מה שכתבנו אם מצד טעמים אחרים:

ומ"מ הרבה מפרשים כתבו בה טעמים אחרים וכוללים את הענין בדרך אחרת אלא שמשתוים עמנו לקיים דברי כל הסוגיא והתירוצין שבה אלא שחלוקים עלינו בטעם מצד המצות היוצאות מן הכלל והוא שגדולי המחברים פסקו כדעתנו בסוגיא זו לקיימה היא וכל התירוצין שבה ואבי הבן מברך למול ושוחט פסחו וקדשיו מברך לשחוט ולולב שברכתו בעל משום דמדאגבהיה נפק ביה ואם בירך קודם שיגביהנו מברך ליטול אלא שלא תקנו לברך עד שיטלנו שמא לא תזדמן לו נטילתו וכללו בענין זה שכל שעושה אותה לעצמו ור"ל אע"פ שהיה אפשר לו לעשותה על ידי שליח מברך בלמ"ד כגון מילת בנו ושחיטת פסחו וקדשיו ומזוזה ומעקה שעשאן לעצמו ואין צריך לומר במה שאי אפשר על ידי שליח כגון ציצית ותפלין וסוכה ודומיהם וכל שעושה אותה לאחרים מברך בעל ואם עשאה לו ולאחרים אם מצות חובה כשופר מברך בלמ"ד ואם רשות כעירוב מברך בעל וביעור שמברך בעל אע"פ שהוא לעצמו הם נותנים טעם בדבר מפני שכשנתן דעתו לבדוק גמר בלבו לבטל והרי הותחלה המצוה והוה ליה כלולב ואין הטעם נכון לדעתי שהרי אין גמר דעת לבטל עד שיבדוק ויצניע את הצריך לו ועוד קשה לדבריהם מקרא מגילה ופדיון הבן וספירת העומר אלא שאפשר לישבן על הדרך שכתבנו בהם וכן ק"ל לדבריהם מצה ומרור שלפי כלל זה הם בלמ"ד וכדעת שכתבנו והם כתבוה בעל בהלכות חמץ:

וגדולי הדורות פוסקים גם כן כסוגיא זו וכתירוצין שבה כדעתנו אלא שחלוקים עלינו גם כן בטעם המצות היוצאות מן הכלל והם כוללים בענין זה מה שנאמר בגמרא שכל מצוה שהוא עצמו חייב בה מברך בלמ"ד ואף באותם שאפשר לעשותם על ידי שליח כגון תקיעת שופר ונר חנוכה ואבי הבן במילת בנו ומילת גרים ועבדים שהרי חובה היא על כל העושה והכל חייבים בה ואצ"ל באותם שאי אפשר להם על ידי שליח כגון תפלין וציצית וסוכה ודומיהם ומתוך כך היו נוהגין לברך לאכול מצה ולאכול מרור וכדעת שכתבנו ולולב הואיל ומדאגבהיה נפק ביה אין ראוי לברך בלמ"ד וכן נטילת ידים וטבילה אבל מצות שאינם חובה עליו כגון עירוב ושחיטת חולין ומילת בן חברו ודומיהם מברך בעל ומצות ביעור שהיא בעל אע"פ שהיא מן המין הראשון מפרשים הטעם מפני שהיא כברכת הרשות שאם יודע שלא נשתמש בו חמץ אינו צריך בדיקה וכן מגילה אחר שאין חובה עליו לקרות אלא לשמוע ואנו מברכין על הקריאה הרי היא כברכת הרשות ומברך בעל אבל שופר שמברכין על השמיעה דוקא בלמ"ד ולא קבעו לברך על התקיעה מפני שיש תקיעה שאין אדם יוצא כגון תקיעה בבור וספירת העומר פרשו הם הואיל וזכר בעלמא הוא מברכים בעל שאינה אלא כברכת הרשות ואין זה נראה שהרי בזמן שבית המקדש קיים היה מן התורה ואף עכשו מצות עשה שלו נוהגת בכל מקום ובכל זמן לדעתנו אע"פ שיש חולקים בכך כמו שיתבאר בסוף המסכתא אלא שהטעם בה בודאי כמו שכתבנו שכבר הותחלה המצוה בקצירה ותפלין של ראש פירשו בו גם כן דהואיל ואם לא סח לא היה צריך לברך הרי היא כברכת הרשות ומ"מ קשה לי בה פדיון הבן וכן זו של ביעור אינו טעם נכון לדעתי שמ"מ במקום שצריך לבדוק חובה היא:

וחכמי הדורות שלפנינו מוסיפין בה דברים כדי להשוות את הכל והם מקיימים את הסוגיא לענין לולב לומר שמאחר שהותחלה מצותו בשעת הברכה אינו מברך בלמ"ד אלא שדוחים את הסוגיא לענין מילה לומר שאף במילת בנו מברך על המילה וכוללים בענין זה שכל מצוה שהיא חובה עכ"פ לעשותה אם בגופו אם על ידי שלוחו הממונה מצדו ושהיא מצוה שברכתה עובר לעשייתה מברך בלמ"ד כגון ציצית ותפלין של יד וסוכה שצריך לקיימן בגופו וכגון תרומה וחלה שאי אפשר להן על ידי אחר אא"כ הוא שלוחו ממש ממונה מצדו אבל כל שאין חובה על עצמו כגון מילת בן חברו ושחיטת חולין או שהם חובה עליו אבל יכולות ליעשות על ידי אחרים אע"פ שאינו שלוחו כגון בדיקה ומקרא מגילה ושחיטת קדשים ומילת בנו כולם בעל וכן אפי' הם חובה עליו ואי אפשר לעשות אלא על ידו או על ידי שלוחו כל שאין הברכה עובר לעשייתה אף אלו בעל כגון נטילת ידים שאין ראוי לו לברך בידים מטונפות וכן טבילה הואיל ויש בה צד שאין ראוי לברך קודם טבילה כגון טבילת גר עשו נוסח אחד לכולם וכן שמשהגביהו יצא מן הדין ומברך אחר הגבהה מצד שירי המצוה וכן תפלין של ראש שברכתה אחר הנחת של יד ומצה ומרור אף הם לדעתם בלמ"ד וקשה לי בדבריהם נר חנוכה שאף היא נעשית על ידי שליח הבא מאליו אלא שהם דוחקים שמאחר שצריך שיהא השמן שלו הרי הוא כגופו וכמה חלוש טעם זה ומה ענין כשהשמן צריך שיהא שלו שיהא נידון כאלו צריך ליעשות בגופו והרי שחיטת פסחו וקדשיו הן על ידי עצמו הן על ידי שלוחו צריך שיהו שלו והם חזרו וכתבו בה מצד שהרואה מברך ואינה על ידי שליח וזו חלושה מן הראשונה שהראיה אינה מצוה מוטלת עליו ואף לכשתזדמן אין ברכתו ברכת מצוה אלא ברכת השבח ר"ל שעשה נסים וכל דברינו אינם אלא בברכת המצות כמו שיתבאר ואף החילוק שהם מחלקים בין מה שאפשר ליעשות על ידי שליחות הבא מאליו לאותו שאי אפשר ליעשות אלא בשליחותו ובמנויו ושהוצרכו לכך מצד שמצאו בהגבהת תרומות ומעשרות שהיא בלמ"ד אינו נכון אחר שהם תולין את הדבר בשאפשר ליעשות על ידי שליח ומפני שכל שאין הוא עצמו עושה את הדבר אין נופל בו לשון לעשות ומה לי במנוי מה לי בשאינו מנוי וכן קשה לדבריהם מילת עבדו שאפשר להתקיים על ידי שליח הבא מאליו ונאמר בה במסכת שבת קל"ז ב' למול את העבדים וכן שופר מתקיים על ידי שליח הבא מאליו ומברך בה לשמוע ואם מפני שהשמיעה היא המצוה אף המגילה כן ואם מפני שנוסח השופר בשמיעה ונוסח מגילה בקריאה זהו שנוי לשון אבל אינו שנוי ענין אלא שניהם ענין אחד זה לתקוע ולהשמיע וזה לקרות ולהשמיע וכן אף קביעות מזוזה ומעקה אפשר על ידי שליחות הבא מאליו ומברכין בלמ"ד וסוף דבר אין נוסח הברכות מתישב יפה אלא לפי מה שכתבנו ואעפ"כ מאחר שאין הדברים מתבררים כל כך להשוות את המדה ביניהם איני רואה לשנות במטבע הברכות וראוי להניחם על טופסיהם הישנים ואין אדם רשאי לחדש דבר מעתה:

ודברים אלו כלם אינם אלא בברכת המצות אבל ברכת הנהנין כגון בורא פרי הגפן והמוציא שנתן ריח טוב בפירות בורא פרי העץ בורא פרי האדמה וכל הדומים להם וכן ברכות השבח הבאות על ראיית דברים מחודשים והם האמורות בפרק הרואה אינם לא בעל ולא בלמ"ד ואף ברכת המצות דוקא אותם הבאות במטבע קצר והם אותם שאומרים עליהם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות כך או אשר קדשנו וכו' וצונו על כך אבל כל שבאות במטבע ארוך כגון קדוש היום וברכת גאלנו ודומיהם אינן באות לא בעל ולא בלמ"ד:

שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ"מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב:

כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה ומ"מ לקצת גאונים ראיתי שמוציאין מן הכלל קצת מצות אחרות כמו שנבאר וצריך שתדע שדבר זה חלוק לשלשה דרכים אחד ברכת הנהנין ומין זה כלו צריך שיברך קודם ההנאה ואין אחת מהן יוצאה מן הכלל שהרי אסור ליהנות מן העולם בלא ברכה והשנית ברכות השבח כגון אלו הבאות על ראיית דברים מחודשים או שמיעתם כגון ברוך שכחו מלא עולם ברוך עושה בראשית ברוך משנה הבריות ודומיהם ואלו אין ברכתם אלא אחר השמיעה או הראייה אלא שבתלמוד המערב מזקיקים להיותה תיכף לראייה או שמיעה ולשונם בזה בענין ברקים היה יושב בבית הכסא ר"ל מקום שאין ראוי לברכה אם יכול לצאת ולברך בתוך כדי דבור יצא ואם לאו לא יצא וכן באותן הברכות הנתקנות בכל שהם לשבח הבורא וכן נראה ממה שנאמר בהם כי שמע קל תרנגולא וכו' כי סיים מסאניה וכו' אלמא תיכף לענין הוא מברך אלא שבאלו סמכו הגאונים להמתין להם לשחרית ולסדרם ביחד ולא עוד אלא שקצת גאונים כתבו שעל סדרי המציאות נתקנו ואע"פ שלא הוזקק להם מצד עצמו חייב לברך כגון אפי' לא שמע קול תרנגול מברך אשר נתן לשכוי בינה וכו' כמו שכתבנו בברכות והשלישית היא שאנו עסוקים בה עכשו והיא ברכת המצות ואמר עליה שכלן ראוי לברך קודם למצוה ואמרו עליה בגמ' חוץ מטבילה ושופר ושאלו בה בשלמא טבילה אכתי גברא לא חזי אלא שופר מאי טעמא אילימא משום דילמא מיקלקלן תקיעתא כלומר ותהא ברכתו לבטלה א"כ אף שחיטה ומילה ניחוש שמא יתקלקלו בידו ותהא ברכה לבטלה אלא ודאי אין חוששין על מי שהדבר בידו שתתקלקל בידו אע"פ שחוששין למי שאינו בידו שמא לא תזדמן בידו וא"כ לית כאן שופר אלא חוץ מן הטבילה בלבד:

ואע"פ שטבילה סתם נאמרה מדקאמר דאכתי גברא לא חזי פירשוה הגאונים דוקא באחת משתי טבילות או בטבילת הגר שאע"פ שכבר מל אינו ראוי לברך שהרי אמרו מל ולא טבל כאלו לא מל ואינו ראוי לברך אשר קדשנו במצותיו וכו' או בטבילת בעל קרי לזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין שנמצא אסור להתפלל או לברך עד שיטבול הא טבילות של שאר טמאים מברך עובר לעשייתן שהרי אמרו נדה קוצה לה חלה ואין ספק שחייבת לברך וכן אמרו זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע צריכין טבילה ר"ל לתפלה ולברכות ואחר טבילה לקירויין או לפליטתן מברכות ומתפללות ואע"פ שלא כלו עדיין ימי זיבה ונדות אלא שטבלו לקירויין ולפליטתן שאינה אלא טומאת ערב אלמא דזב ונדה כל דליכא קרי ופליטה מברכין ומתפללין ומאחר שמתפללין ומברכין לשאר מצות אף הם מברכים על הטבילה קודם טבילה ועכשו שבטלו לטבילת בעל קרי ופליטה אין מקום לשמועה זו אלא בטבילת גר וזהו שגדולי הפוסקים לא הביאו בה אלא טבילת גר ומ"מ גדולי הרבנים כתבו שמאחר שבטבילת בעל קרי הותקנה הברכה לאחר הטבילה אף בכל הברכות כן וכן דעת התוספות אחר שבטבילת גר גם כן הותקנה כן ואני אומר שמן הדין אין ראוי לברך אלא אחר הטבילה וכדתני סתמא חוץ מן הטבילה ולא אמר חוץ מטבילת גר או בעל קרי וכן קתני סתמא טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו וכו' על הטבילה ואע"ג דנדה קוצה לה חלה ומברכת בזה לא הגיע זמן טבילתה ומאחר שהיא עושה את המצוה אין ראוי להפקיע את ברכתה מכל וכל אבל טבילה שהיא באה עכשו לטהר נוח לנו שתמתין עד שתטבול ותהא הברכה תכופה לטבילה קודם שתתנגב שכל שאפשר לה בנקיות יישר כחה והראיה שהרי נטילת ידים תקנו הגאונים שלא לברך עד שיטול ויברך אחר הנגוב ואע"פ שלדעת האוסר בנטילת ידים בתשעה באב וביום הכפורים אינו נמנע משאר ברכות מ"מ כל שהוא בא ליטול אינו מברך עד שיטול שכל שאפשר לו בנקיות כך הוא בראוי ואע"פ שאמר דאכתי גברא לא חזי לישנא רויחא כלומר שאינו נקי לגמרי ואינו ראוי לברך עד שיתנקה הואיל והוא סמוך לנקיותו וכן עיקר:

ואע"פ שלא הוזכר כאן להוציא מן הכלל אלא טבילה בתלמוד המערב אמרו עליה חוץ מקדושין ובעילה ונראה לי לפרש בה בקדושין קדושי כסף ושטר ובעילה בקדושי ביאה ומה שחלקם לשנים מפני שלדעתי טעמים חלוקים הם שהקדושין בכסף ושטר אין לו לברך עד שיקדש שמא לא תסכים לכך או ירקד שטן בין ברכה לקדושין ותהא ברכה לבטלה שכל שאין הדבר בידו חוששין לו ובקדושי ביאה אע"פ שבתחילת ביאה מסורה היא בידו מ"מ אין ראוי לו לברך בשעתו משום לא יראה בך ערות דבר וצריך להמתין עד שיפרוש וירחיק ויטול ידיו וברכה זו יש שפירש אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה וי"מ בברכת אירוסין ואף שבע ברכות אין מברכין אותן עד שתכנס לחופה ואע"פ שחופה הראויה לביאה בעינן וכל שלא ברך אינה ראויה לחופה שכלה בלא ברכה אסורה לא נאמר כן אלא שתהא ראויה לביאה מצד עצמה ר"ל שתהא טהורה אבל זו הרי הברכה תכופה לחופה ועוד שהרי ברכות אלו ברכות שבח הם ויש להם מקום אף לאחר מעשה והראיה שהרי כל שבעת הימים מברכין כלם בפנים חדשות וקצתן אף בלא פנים חדשות וגדולי המחברים כתבו בהם שקודם נישואין הם ואין הדברים נראין:

ונשוב לדברינו והוא שהגאונים הוציאו מכלל זה גם כן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו שלא לברך עד שימול שמא תתקלקל המילה שאע"פ שאין חוששין למוהל עצמו כמו שכתבנו מ"מ אין לו לברך במה שביד אחר עד שידע במה לסמוך וכמו שביארנו בלולב שאין לו לברך עד שיטלנו בידו ומ"מ כל שאבי הבן מוהל ראוי לתכוף ברכת להכניסו לברכת המילה ואף כשאחר מוהל המנהג להיות אבי הבן מברך להכניסו תיכף למילה קודם פריעה:

אין בודקין לאור החמה ר"ל אם לא בדק בלילה שצריך לבדוק ביום והוא שאמרו בתלמוד המערב וכי יש חמה בלילה תפתר בשלא בדק הדא אמרה אפי' ביום צריך נר ולא לאור הלבנה בלילה אלא לאור הנר ואפי' ביום שאור הנר יפה לבדיקה כמו שביארנו במשנה ואכסדרה שאורה גדול אם לא בדק בלילה נבדקת היא לאור של עצמה וכן הדין בכל מה שכנגד חלון או כנגד ארובה וחצר מ"מ אינה צריכה בדיקה מפני שהעופות מצויים בה: