Meiri on Sanhedrin 20 מאירי על סנהדרין כ׳

לעולם תהא כל מחשבתו של אדם לעסוק בתורה ואל ימנעוהו לא טרדת מלחמות ולא מבוכת העוני והדוחק ושאר הסבות המונעות וכל שמקיימה מתוך הטרדה שכרו כפול ומכופל אמרו עליו על חזקיהו שהיה חוגר חרבו תמיד למלחמות והיה תולה אותה על פתח בית מדרש ואומר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זה עד שמלאה הארץ דעה עד שאף התנוקות שבהם היו בקיאים בתלמודם ונתן לו השם שכרו ונצח את מלחמותיו בלא חרב ובלא חנית דרך צחות אמרו וחבל עול מפני שמן חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק לבתי כנסיות ובתי מדרשות וכן אמרו על דורו של ר' יהודה בר' אילעי שהיו ששה תלמידים מתעטפים בטלית אחת מרוב דחקם ועוסקים בתורה וכל המקיימה מעוני סופו לקיימה מתוך עושר:

המשנה השלישית והכוונה בה בעניני החלק השני גם כן מת לו מת פירוש למלך אינו יוצא מפתח פלטרין שלו ר' יהודה אומר אם רצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שהיה חכם והכל כקרוביו ואמרו לא היה הדבר אלא לפייס את העם להבין מתוך הנהגתו שלא נהרג ברצונו וכן הלכה וכשמברין אותו סעודה ראשונה שאף הוא חייב בכל דיני אבלות כל העם מסובין על הקרקע והוא מיסב על הדרגש ובגמ' יתבאר ענין דרגש שאין לה כרעים למעלה מן הסרוג כעין מטה של קרשים וחתיכת עור מסורגת סביב הארכובות שבאורך המטה ושברחבה אלא שסרוגו מתוכו בטבעות יוצאין בארכובות כלפי פנים ולא מגב הארכובות כשאר המטות ואדם יושב על העור וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מקום שנהגו נשים ללוות את המת עושות ויוצאות בין לפני המטה בין לאחר המטה כפי מה שנהוג בידן ואין מוחין בידן ופירשו בתלמוד המערב אם לפני המטה הולכות שהן גרמו שוחה לעולם ואם לאחר המטה הולכות משום צניעות:

כל שיש בידו למחות על עושה העבירה ואינו מוחה הוא נענש עליה דרך הערה אמרו מפני מה נענש אבנר מפני שהיה לו למחות בשאול בהריגת כהנים שבנוב ולא מיחה:

האבל חייב בכפיית המטה ולא מטתו בלבד אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו ומ"מ מטה שאינה עומדת לשכיבה אלא שמיוחדת לכלים וכיוצא בהם אע"פ שלפעמים הוא שוכב עליה אין צריך לכפותה וכן מטה שאינה עומדת לכלום אלא דרך נחש שמניחין מטה מוצעת לעולם וקורין לה ערסא דגדא אין צריך לכפותה ודרגש זה שהזכרנו אינו צריך לכפותו אלא זוקפה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצתם או מתיר קרבוטיו ר"ל סירוגיו והוא נופל מאיליו ר"ל אותו העור ושוכב לו עליו שאם הוא כופהו בלא התרת קשריו יתקלקלו פני העור בלחלוח הקרקע אחר שאין לה כרעים למעלה מן הסרוג מטה שיש בארכובות שברחבה נקליטין יוצאים והם עמודים דקים לפרוש הכילה עליהם ואם כופין אותה אין אותן הנקליטין סובלין משקל המטה מתוך דקותם זוקפו והוא שוכב על מטה אחרת כפויה ודיו או על גבי קרקע לדעת קצת כמו שביארנו במקומו:

כבר ידעת שאין הכלים מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן כל אחד לפי ענינו ומאימתי כלי עץ מקבלין טומאה המטה ועריסת התנוק משישופם בעור הדג להחליק ארכובותיהן ליפותן ואם גמר בדעתו שלא לשוף מקבלין טומאה בזולת אותה שיפה ודבר זה במטה שאין סירוגה מגביה אלא בנקבים היוצאים בגוף הארכובה משטח העליון לשטח התחתון שהחבלים נכנסים לתוכם ולא דרך טבעות כדרגש אבל כל שסירוגה מגבה אין צריכין לייפוי והחלקה ומטמא בזולת השיפה:

המשנה הרביעית והכוונה בה ככוונת מה שלפניה ואמר שהמלך מוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד על הדרך שבארנו בפרק ראשון במשנה הששית ופורץ גדרותיהן של שדות אחרים לעשות דרך לו ולסיעתו ואין ממחין בידו ודרך המלך אין לה שעור אלא מרחיב בה כפי שצריך לו ולסיעתו ואינו מעקם את הדרכים או מהלך במתון זה אחר זה בשביל שדהו של זה וכרמו של זה אלא הולך עם חיילותיו כפי מה שצריך להן להלוך שוה לדברים אלו כלם בשעת מלחמה וכל שהעם בוזזים ושוללים נותנים לפניו והוא נוטל חלק בראש ופי' בגמ' שהוא נוטל מחצית כל השלל ושאר המחצה חולקין אותה אנשי הצבא עם אותם שישבו על הכלים לשמרם שנאמר כחלק היורד על המלחמה וכחלק היושב עם הכלים יחדו יחלוקו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שאמר שמואל הנביא דרך אזהרה לעם כששאלו ממנו מלך מלך זוכה בו הרי נאמר את בניכם יקח ושם לו במרכבתו מלמד ששולח בכל גבול מלכותו ובוחר גבורים ואנשי חיל לעשות מלחמותיו בהם וכן לרוץ לפניו שנאמר ורצו לפני מרכבתו וכן לשמש לפניו שנאמר ואת בחוריכם הטובים יקח וכן לוקח בעלי אומניות למלאכתו ובהמות של בני אדם לצרכו שנאמר ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו אלא שמ"מ נותן שכרן או דמיהן וכן יש לו רשות לישא מהם נשים ופלגשים כרצונו ואף עושה ממקצתן רקחות וטבחות ואופות שנאמר ואת בנותיכם יקח לרקחות וכו' וכן לוקח מן הראויים למנותם שרים על שלו שרי אלפים ושרי חמשים כפי מה שהם ראויים וכן לוקח בשעת מלחמה תבואת השדות והכרמים אם אין להם מה יאכלו שנאמר ואת שדותיכם ואת כרמיכם ואת זיתיכם יקח ונתן לעבדיו אלא ששם דמיהם ופורע וכן נוטל מעשר מן הכל שנאמר וזרעיכם וכרמיכם יעשור וכן צאנכם יעשור וכן יש לו רשות להטיל מס לצרכיו וצרך מלחמותיו כפי כח הסבל ודחק הצורך שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ועיקר עבדות היא העלאת מס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך וכל שנטל או הטילו אסור לגנוב הימנו שמן הדין הוא זוכה בכל אלו וכן קובע מכסים ואסור לאדם לעבור ולהבריחו:

שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ למנות להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה שבשלשתם כתיב ירושה וישיבה מנוי מלך קודם להכרתת זרעו של עמלק והכרתת זרעו של עמלק קודם לבנין הבית מעתה זקנים שבאותו הדור ששאלו מלך לשמואל כהוגן שאלו שלא אמרו אלא שימה לנו מלך לשפטנו כלומר לרדות את הסרבנים ועמי הארץ שבהם קלקלו ואכלוה פגה שאמרו והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו וארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו ולא עוד אלא שלא היה להם לשאול כך על פניו של נביא שהיה במקום מלך וכבר רמזנו בה ענין אחר במסכת הוריות:

ואע"פ שביארנו שהביזה מחלקין אותה המלך והעם מ"מ אוצרות המלך שהוא מנצחו כלן למלך ושאר הבזה מחצה לו ומחצה לעם שנאמר וימשחהו ה' לנגיד ולצדוק הכהן מה כהן גדול בלחם הפנים מחצה ומחצה לכל שאר הכהנים כמו שהתבאר במקומו אף המלך בביזה מחצה לו ומחצה לעם: