Meiri on Shabbat 115 מאירי על שבת קט״ו

פרק ששה עשר בעזר הצור:

כל כתבי הקדש וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק השני שבספר שהוא בא לבאר הדברים שאסורים לעשות בשבת מדברי סופרים הן מצד חשש שמא יבא מתוכן לעשיית מלאכה הן מצד שאותן הדברים דומין למלאכה או יש בהם נדנוד סרך מלאכה ושהחלק הרביעי שבה לבאר בה המלאכות שמותרות בו אע"פ שיש בהם נדנוד דמיון למלאכה או איזה חשש וזה הפרק אמנם ענינו בפרטים הנכללים באלו החלקים ובפרט בענין הדליקה שכל שהוא מציל מחצר שהדליקה בתוכו לחצר אחרת הותר בספרים אע"פ שיש בהם נדנוד הוצאה ובאוכלים דוקא בשאין שם נדנוד הוצאה ומה שנאסר בענינים אלו הוא מחשש שמא מתוך בהלתו יבא לכבות והכיבוי מלאכה גמורה ומתוך חששא זו נאסר מה שנאסר להציל וזהו מן החלק השני ויתבאר עוד על ידי גלגול בגוי שעשה מלאכה על איזה צד יכול ישראל ליהנות בה ועל איזה צד אסור ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר בו את שמותר להציל בכתבי הקדש ואת שאסור להציל וכן את שמותר להציל על איזה צד מותר והשני לבאר בו את שמותר להציל באוכלין ומשקין ושאר דברים ועל איזה צד מותר והשלישי לבאר בו דין נכרי או קטן שבאו מאליהם לכבות ודין שאר תחבולות שמותר לעשותם שלא תתפשט הדליקה הרביעי בגוי שעשה מלאכה על איזה צד ישראל מותר ליהנות בה ועל איזה צד אסור זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים ע"י גלגול מענין החלק השלישי ר"ל הדברים שאדם חייב לעשותם מדרך חובה או מצוה כגון שלש סעודות ושאר מיני עונג שבת וכן יתגלגלו בה שאר דברים כמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה בין שקורין בהן בין שאין קורין בהם ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה מפני מה אין קורין בהן מפני בטול בית המדרש מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפלין אע"פ ששם בתוכן מעות להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירה אומר אף למפולש אמר הר"ם פי' כתבי הקדש שקורין בהם הם הנביאי' ושאין קורין בהם הם הכתובים ור"ל שלא יקרא כל אחד ואחד בהם בביתו כדי שלא יבטל בית המדרש ולא אסרו הקריאה בהם אלא בשעת בית המדרש בלבד ומה שאמר טעונין גניזה ר"ל בשאר ימים כשנקרעו או בלו אבל מפני הדליקה אין מצילין אותן אלא אם כן יהיו כתובים בכתב אשורית ובלשון עברי תיק הוא כמו כסוי של עץ וזה המבוי שקראוהו מפולש אינו מפולש משתי רוחות כי הוא רשות הרבים בלי ספק אבל רוצה באמרו מפולש אחד והוא שלא יהיה בו לחי ושאינו מפולש הוא השער שיש בו לחי כאשר יתבאר בעירובין ואין הלכה כבן בתירא:

אמר המאירי המשנה הראשונה ממנו תחל בביאור ענין החלק הראשון והוא שאמר כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה ר"ל שאם נפלה דליקה בבית זה והיו שם ספרי הקדש כגון תורה נביאים וכתובים ולא נאחזה בהם האור עדיין מצילין אותם ומוציאין אותם לחצר אחרת שבאותו מבוי ויתבאר בסמוך אפי' לא עירבו הואיל ויש למבוי שלש מחיצות ולחי אחד שמאחר שאין כאן אלא חסרון עירוב וטירחא בעלמא הקלו בה להצלת כתבי הקדש ובירושלמי אמרו שלדעת האומר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה אם אינו יכול להציל אלא בכיבוי מציל שאין לך שבות עומד בפני כתבי הקדש אלא שלא יראה מסוגיא זו כן את שקורין בהם ר"ל בצבור כגון תורה ונביאים שהתורה קורין בה את הפרשה והנביאים מפטירין בהם ואת שאין קורין בהם כגון כתובים ומאחר שאין קריאה בהם בצבור אף הם אסורים לקרות בהם בינם לבין עצמם בשעת בית הכנסת ושאלו טעם בכך מפני מה אין קורין בהם מפני בטול בית המדרש ר"ל שהכתובים הם דברים שמושכים את הלב ובשבת היו דורשים לבעלי בתים שעוסקים במלאכתם כל ימות השבוע ובתוך הדרשה היו מורים להם בעניני איסור והיתר ובעניני עבירות שבידם ובעניני האמונות ויבאו להתבטל משמועת דברים אלו ולפיכך אסרום ומ"מ יחידים בבתיהם או בציבור לאחר זמן זה מותר:

ואע"פ שכתובים בכל לשון וכו' פי' בגמ' בד"א שכתובים בלשון הקדש אבל בשאר לשונות אין מצילים אפי' במקום שערבו אלא שטעונין גניזה בחול שלא להניחם במקום הפקר עד שיגרום להם שיאבדו ויתבאר בגמ' שכל שטעון גניזה אף מקק שלו ר"ל רקב של אכילת התולעת טעון גניזה ומ"מ גדולי המחברים פוסקים שאסור לקרות בהם אף בחול ושמניחם אם רצה במקום הפקר שיאבדו מאליהן הא לאבדם ביד מיהא אסור וכן הדין אם לא היו כתובים בכתב אשורי שאין בכלל קדושה והצלה אלא כתב אשורי ולשון הקדש ואין חלוק בדבר זה בין תורה לנביאים או כתובים הא למדת שספרים שאין של קדש אסור להצילן וכל שכן שאר דברים שאינן בכלל אלו המבוארים בפרק זה ומ"מ כתבו רבותי' הצרפתים שלא אסרו להציל אלא בדברים שהם באותה חצר שהדליקה לשם ומחשש שמא יבא לכבות אבל חצר אחרת הסמוכה לה שאדם מתירא שמא תתפשט הדליקה לתוכו הואיל ואין הדליקה לשם עדין מותר להציל כל מה שבתוכה למקום שעירבו שאין כאן חשש שמא יבא לכבות והדברים נראין:

מצילין תיק הספר עם הספר ר"ל הואיל ודבוק הוא עמו וכן תיק התפלין עם התפלין אפי' היו שם מעות שאסורי' בטלטול והיכן מצילין אותן ר"ל כל כתבי הקדש אלו שהזכרנו למבוי שאינו מפולש ר"ל שיש בו שלש מחיצות ולחי אחד אע"פ שלא נשתתפו הואיל ומ"מ ראוי הוא לשתוף אחר שיש שם שלש מחיצות ולחי אחד ובן בתירא אומר אף במפלש ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאחר שביארנו במשנה שכל שכתוב בשאר לשונות אין מצילין אותם מפני הדליקה אף אם כתבו תרגום הדין כן ואע"פ שהיו רגילים לפרש בו התורה והמקראות תמיד שהרי מ"מ לא נתנה לקרות בהם שהתורה שנכתבה בכל לשון נפסלה כמו שביארנו בתלמוד מגלה חוץ מלשון יוני ומעתה אם נכתבה בלשון יוני מצילין אותן ומ"מ כבר ביארנו במגלה שבזמן הזה נשתקע שם לשון יוני ואבד זכרו וכל שנכתבה באיזה לשון אין מצילין וכן חדשו גאונים בזמן הזה שכל שכתובה תרגום מצילין אותם מפני שתרגום ניתן ליכתב מטעם עת לעשות לי"י הפרו תורתך וניתן לקרות בהם ומתוך כך מצילין אותם ודבר זה אין בו חלוק בין תורה ונביאים לכתובים אלא הכל בכלל וכן כתבו הגאוני' שבזמן הזה מצילים ספרי הגדה וספרי תלמוד שכלם נתנו עכשיו ליכתב וכמו שאמרוה בחמשי של גיטין מטעם עת לעשות לי"י ובמסכת תמורה אמרו ר' יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא אמרי מוטב תעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל הא מ"מ כתבוה בלעז או בשאר לשונות אין מצילין אותם וגדולי המפרשים חוככים לומר שאם היתה כתובה גפטית לגפטיים מדית למדיים וכן כל לשון לאותם שרגילים בו מצילין אותם שהרי במגלה התירו גפטית לגפטיים אע"פ שכתוב בו ככתבם וכלשונם וכ"ש שאר ספרים והילכך נתנו לקרות בהם הוא ומצילין אותם אלא שאף הם חזרו לומר שלא התירו במגלה כן אלא בשעת הדחק לאותם שאין מכירין בלשון הקדש ואין להם מגלה כתובה בלשון הקדש ומשום פרסומי ניסא התירוה לשעה לקריאת מגלה לבד אבל לשאר דברים לא:

הברכות ר"ל הקבועות במחזורים ותפלות כגון שמנה עשרה ושאר ברכות שבהם וכן הקמיעים אע"פ שיש בהם אותיות של שם וענינים הרבה של תורה כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה וכיוצא באלו אין מצילין אותם מן הדליקה אלא נשרפים במקומם הם ואגרותיהם ומכאן אמרו כותבי קמיעין כשורפי תורה ומ"מ כל הגורם לאבדם הרי הוא כמאבד שאר כתבי הקדש ומעשה באחד שהיה כותב בברכות בצדן ובאו והודיעו את ר' ישמעאל והלך ר' ישמעאל לבדקו וכשהיה עולה בסולם הרגיש ונטל טומוס של ברכות ר"ל קבוצת קונדרסין ושקען במים ובלשון הזה אמר לו גדול עונש האחרון יותר מן הראשון ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הראשונים שבזמן הזה כבר נהגו לכתוב ברכות ומצילין אותם וכ"ש שאין מערערים על הכותבים אותם:

היו כתובים בסם ובסיקרא ושאר מיני הצבעים או בקומוס וקנקנתוס אע"פ שאין אלו כתב של קיימא הואיל וכתובים אשורית ולשון הקדש מצילין אותן שהרי לא נפסלו נביאים וכתובים בכתיבה שלא בדיו אלא ספרי תורה ותפלין ומזוזות לבד ומאחר שמצילין שאר הספרים מצילין את אלו אע"פ שנפסלו יש שואלים היאך אמרו בסוגיא זו על הקומוס והקנקנתוס שאינו של קיימא והרי בענין סוטה אמרו שאין כותבין את מגלתה בקומוס וקנקנתוס מפני שאין יכולים לימחות אלא בדיו שהוא נמחק ומתרצין שזה שאסרו בסוטה פירושו קנקנתוס מעורב בדיו אבל מעצמו אינו מתקיים ואינו כן שהרי בספר תורה אמרו שאם כתבו במי עפצא וקנקנתוס כשרים אלא שהם חוזרים ומפרשים שלא אמרו בסוגיא זו אלא בקומוס עצמו או בקנקנתוס עצמו לא במים הנעשים מהם עם מי העפצים אלא בגופן שלהן עצמם כעין שרטוט ועליו הוא אומר שאינו מתקיים וי"מ שלא נאמר בכאן שאינו מתקיים אלא שהם חזקים יותר מדאי ואוכלים את הקלף ואינו נראה אלא עיקר הדברים שלא אמרוה אלא בקנקנתוס עצמו שאין הכתב כתב אלא בדיו או כעין דיו והוא קבוץ דברים המדביקים עם דברים המשחירים:

ספר תורה שבלה או שנמחק ונטשטש ומ"מ נשארו שם אותיות מפוזרות שהם בקיומם אם נשארו מהם שמנים וחמש כשיעור פרשת ויהי בנסוע הארון הרי היא בקדושתה ובלבד מתוך תיבות שלמות הא אם לא נשארו כשיעור זה אלא באותיות מפוזרות אין מצילין אותן ותיבות שלמות שהזכרנו אפי' היה בכללם יגר שהדותא שהוא תרגום וכן אפי' לא היה באותן התיבות שום אזכרה שאם היתה שם אזכרה אפילו פחות משמונים וחמש אותיות מצילין אותם מעתה פרשת ויהי בנסוע הארון אע"פ שחסרה מצילין אותה הואיל ויש בה אזכרות ודוקא במקום שנכתבה שעיקרה בקדושה הא אם נכתבו שמונים וחמש אותיות אלו לבד אין מצילין אותן אלא נשרפין במקומן אפי' עם אזכרותיהן כמו שכתבנו למעלה בענין ברכות:

פרשת ויהי בנסוע הארון עשה לה הכתוב סמניות לפניה ולאחריה לומר לך שאין זה מקומה ולא כתבה כאן אלא להפסיק בין פורענות לפורענות פורענות ראשונה מה שנ' בפרשות שלמעלה הימנה ויסעו מהר י"י דרך שלשת ימים ופירשו בו שסרו מאחרי יי' שניה מתאוננים ופירשו בה גדולי הרבנים שבתוך שלשה למסעיהם התאוו תאוה והוא שאחר פרשת ויהי בנסוע נכתבו שתי פורעניות מתאוננים ומתאוי תאוה וא"א לומר שהם פורענות אחת שהרי נאמר ויהי העם כמתאוננים ותבער בם אש י"י ויצעק העם ויתפלל משה ותשקע האש ואח"כ אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ועון מתאוננים לא נתפרש בתורה וקצת מפרשים פירשו בו שהם אותם שנאמר עליהם במשנה תורה ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ שלא האמינו בהבטחת השם ונביאו ומ"מ יש לרבותי' בה דרש אחר לדעתי והוא שאמרו אספה לי שבעים איש וכו' זקנים הראשונים שנאמר בהם ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים איש מזקני ישראל היכן היו מלמד שנשרפו במתאוננים אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בהר סיני שנ' ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ומתוך שהקלו ראשם היו ראויים לישרף ולמדת שבשריפת נדב ואביהוא נשרפו ובאותה סבה וחכימא ברמזא ונשוב לדברנו והוא שלדעת גדולי הרבנים ויסעו מהר י"י הוא פורענות מתאוי תאוה ויש שואלים להם והלא כמה בהמות היו בידם צאן ובקר ומקנה כבד מאד ופירשו בו שהם התאוו בשר בלא טורח שהיה להם לעול מה שלא הותר להם בשר תאוה ולא היו רשאים לשחוט אלא באהל מועד והיו צריכים להמתין הקרבת אמורין וזריקת הדם ולקיחת המנות ואף אחר כל זה אלו אירעה לו טומאה הפסיד ומ"מ יש בה מקום עיון היאך נפרש בפורענות זו מתאוי תאוה והיא היא שנתאחרה בספור אחר של מתאוננים אלא שעקר הדברים מה שראיתי לקצת גדולי הדורות שפירשו שפורענות מתאוננים ומתאוי תאוה שתיהם לאחר מסעיהם היה וזה הנרמז בויסעו מהר יי הוא פורענות שלישי שהיה קודם מסעם ורצה להפסיק ביניהם שלא יהיו שלש פורעניות רצופים שלא להחזיקם בפורענות והוא שאמרו בהגדה ויסעו מהר י"י מלמד שנסעו מהר יי בשמחה כתנוקות הבורחים מבית הספר אמרו שלא ירבה עלינו מצות ר"ל כשלא שמעו שם אלא עשרת הדברות: