Meiri on Shabbat 12 מאירי על שבת י״ב

יוצא אדם בתפליו ערב שבת עם חשיכה שכיון שחייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה ממה שנאמר בציץ והיה על מצחו תמיד ואם בציץ שאין בו אלא אזכרה אחת נאמר כן קל וחומר לתפילין שיש בהם כמה אזכרות מכיון שהוא ממשמש הוא זוכר וחולצם ואע"פ שאף בלא טעם זה מותר שהרי אף בשבת ובמזיד אם הוציאן דרך מלבוש פטור ואם נאסרם ערב שבת הרי היא גזרה לגזרה מ"מ לרווחא דמילתא נאמרה כלומר שאף לדעת האומר שגוזרין גזירה לגזירה מותר ומ"מ יהא אדם זריז למשמש בכליו ערב שבת שמתוך כך ישמר מכמה שגגות:

כבר ביארנו שזה שאמרו לא יפלא אדם את כליו פירושו מחשש שמא יטה ולא נאסר אלא בלילה לאור הנר הא ביום מותר שלא היתה הגזירה שמא יהרוג ולדעת האומר ההורג כנה בשבת כאלו הורג גמל אלא מותר להרוג את הכנה בשבת הואיל ואין הוייתן אלא מן הזיעה ואין פרין ורבין וכן רמשים המתהוים מן הפירות שהבאישו ובגללים והתולעים של בשר ושבתוך הקטנית הא מ"מ כל שפרה ורבה או כל שנעשה מן העפר אע"פ שאין פרה ורבה כגון הפרעושי' אסור לצודן מעל הקרקע או מעל בגדיו הא מעל בשרו מותר ובלבד שלא יהרג וההורגו חייב ושמא תאמר וא"כ נגזור בפלוי כלים אף ביום מחשש שמא יהרגם סתם פלוי אינו אלא מן הכנים שאין עשויים לקפוץ ולברוח ואין גוזרים עיקר ודבר המצוי מפני טפל ודבר שאינו מצוי:

ויש מפרשים בכאן כינה פרעוש ומתירין לצודה ולהרגה בשבת ואומרים שבכלל מאכלת היא שהותרה בסוגיא זו ומה שנאמר בפ' שרצים שההורג פרעוש חייב הוא אצלם מין שפרה ורבה ואע"פ שההורג עכבר הנוצר מן האדמה חייב אע"פ שאינו פרה ורבה אפשר הואיל ובמינו יש שפרים ורבים ואלו הנוצרים מן העפר הם כמין סריסים אבל מין זה הנקרא אצלנו פרעוש אין במינו פרה ורבה כלל ומותר ומ"מ כל העולם נהגו בזה איסור וכדעת ראשון:

לא סוף דבר שאסור לפלא את הכלים בליל שבת לאור הנר אחר שהם צריכים עיון גדול אלא אף להבחין בין בגדו לבגד אשתו ומ"מ דוקא במקום שהוא צריך בה לעיון גדול מצד שמלבושים אלו כעין אלו אבל במקום שיש בהן הפרש גדול כגון שאלו לבנים ואלו צבועים אלו רחבים ואלו קצרים וכיוצא באלו שאין הדבר צריך עיון גדול מותר וכן כל כיוצא בזה:

ראוי לאדם שלא לפלא את כליו ברה"ר וכן שלא להמאיס את עצמו בעיני הרואים וכן שלא לעשות אפיקטויזין ר"ל הקאה ברה"ר ומטעם זה בעצמו והמפלא את כליו בשבת אם רצה להרוג הורג על הדרך שביארנו ומ"מ מדרך המיאוס ראוי לו שלא להרוג אף בחול אלא מולל בין אצבעותיו להתיש כחו שלא ישוב על בשרו וזורקו וזהו כבודו אף בחול:

משדכין בשבת על התינוקת ליארס ועל התינוק ללמדו תורה וללמדו אומנות ומנחמין אבלים ומבקרין חולים בשבת ומ"מ המבקר את החולה צריך שלא יצטער ולא יהא צועק עליו בתפלה וכן לא יצער בני הבית בדבריו אדרבה אם היו צועקים יהא גוער בהם ומשקיטם בדברי ניחומים שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא ושמא זכות שמירתה תהא מגינה עליכם ורחמי השם מרובים וכיוצא בדברים אלו וכשהוא נפטר ממנו יאמר הקב"ה ירחם עליך בתוך חולי עמו ישראל שכל מי שיש לו חולה ראוי לערבו בתפלתו עם שאר חולי ישראל וכן כשינחם אבלים יזהר שלא יצערם בדבריו ומצד שדברים אלו אינם מסורים לכל אמרו שבקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת:

לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו עד שתהא תפלתו מקובלת ומ"מ כל לענין חולה מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר אין בזה בית מיחוש וכן כתבו הגאונים בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה שהציבור שכינה עמהם ר"ל שכונתם מצויה הרבה:

הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע"ג מטה ולא ע"ג ספסל ולא ע"ג כסא ולא ע"ג מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה אלא מתעטף ויושב לפניו ועומד בכניעה ויראת שמים כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו עד שאף החולה ירגיש וישוב לה' בכל לבבו וגדולי המפרשים כתבו דוקא כשהיה החולה ישן ע"ג קרקע אבל אם היה חולה ישן ע"ג מטה מותר:

זה שביארנו במשנה שלא יקרא לאור הנר לא סוף דבר כשהנר נמוך כל כך שהטאתו מצויה אלא אפי' גבוה שתי קומות או שתי מרדעות או אפי' עשרה בתים זה על גב זה ומ"מ לא נאסר אלא אחד בענין אחד והוא הדין לשנים כל אחד בענינו אבל שנים בענין אחד מותרין שאם יבא האחד להטות חבירו מרגיש בו לאלתר ומזכירו ואע"פ שהרב לא יקרא עם התלמידים כמו שביארנו במשנה אינו אלא מפני שאימתו עליהם ולא יזכירוהו ובמדורה אפי' כמה בענין אחד אסור שזנבות האודים סמוכים להם ונוגעים בלא הרגש ואם הוא אדם חשוב שאין דרכו להטות מותר אף ביחיד ואם הוא חפץ כל כך עד שמשים עצמו כהדיוט לדברי תורה אסור מכאן כתבו קצת גאונים שביום הכפורים מותר לשליח ציבור לקרות לאור הנר ביחיד על הבימה בבית הכנסת שאותה שעה אדם חשוב הוא ולא עוד אלא שאימת הצבור עליו:

וגדולי הצרפתים כתבו שבליל ראשון של פסח שחל להיות בשבת אסור לקרות הגדה אלא באחר עמו ומ"מ יש אומרים הואיל ועיקר עניינים אלו אינן אלא לשאול כל בני השולחן עיניהם נשואות לקוראים או לקורא ומ"מ יש נוהגים לומר לנשים שיהו נותנות לב על כך ונסעדים בזו ויש נוטים להתיר לעיין בספר בלא הוצאה בפה והרי זה אצלם כחזן המסדר ראשי פרשיות ואין הדברים נראין שבזו אינו צריך עיון גדול שראשי הפרשיות מעיין הוא בהם על נקל ואינו צריך להרבות בעיון ובפלוי הכלים אפי' שנים בבגד אסור שהרי זה מסתכל בצד אחד וזה בצד אחר ואין הדבר מצוי להסתכל שניהם במקום אחד ויש מתירין ובלבד שיסכימו ביניהם כך או שיהא אחד עומד על גביו ממונה לשומרו:

אע"פ שאסרו לעיין באור הנר בשבת אמרו בירוש' אבל מסתכל הוא במה שבכוס ומה שבקערה ואינו חושש אלא שנחלקו שם על הטעם והוא שאמרו שם אית דבעי מימר שהיא לשעה כלומר שהוא נעשה מהר ובהבטה בעלמא ואית דבעי מימר מפני הנקיות מפני הסכנה מה נפיק מביניהון לקנב חזירין מאן דמר שהוא לשעה אסור מאן דמר מפני הנקיות מותר ויראה כדעת שניהם:

שמש קבוע בביתו של אדם בקי הוא בכלי הבית יותר משמש שאינו קבוע מעתה שמש שרצה לבדוק כוסות וקערות לאור הנר אם היה נר של נפט וכיוצא בו שאורה גדול והוא מאיס וריח רע מתעורר בהטאתו שאין היד מצויה ליגע בו בין קבוע בין אינו קבוע מותר לבדוק ואם היה של שמן את שאינו קבוע אסור והקבוע הלכה ואין מורין כן כך כתבו בשטה זו גדולי הפוסקים והם גורסים בכאן הא והא בשמש שאינו קבוע הא בדמשחא הא בדנפטא אבעיא להו קבוע ובדמשחא מאי ותירץ בה הלכה ואין מורין כן ומ"מ יש מפרשים שהקבוע מחמירין יותר שמצד אימת רבו משתדל בעיון יפה ומהפכין הענין שבשל שמן את הקבוע אסור ואת שאינו קבוע הלכה ואין מורין כן והם גורסים הא והא בקבוע ואיבעיא להו שאינו קבוע במשחא מאי והעלוה בהלכה ואין מורין כן וכן יראה משמועה הבאה אחריה משלוחו של רב ירמיה בר אבא: