Meiri on Shabbat 126 מאירי על שבת קכ״ו

כבר ביארנו בפקק החלון שאם נתקן לכך אינו צריך שיהא תלוי באויר ולא אפי' קשור כלל מ"מ נגר הנגרר ר"ל יתד שתוקעין בחור שבמפתן ונועלין בו את הדלת והוא נגרר ר"ל שקשרוהו בדלת בחבל ארוך וראשו נגרר לארץ אם היה קשור ותלוי אפי' לא היה תלוי לגמרי באויר אלא שראשו מגיע לארץ נועלים בו אבל אם לא היה תלוי כלל אלא שהחבל ארוך כל כך שהוא נגרר כלו בארץ עד שאדם שומטו ומניחו בקרן זוית הרי זה כמי שלא נקשר ואין כאן הוכחה שלנעילה הוא עומד ובמקדש מותר והוא שיהא קשור בדלת עצמה ששבות בעלמא הוא אבל אם לא היה קשור בדלת אלא במזוזה אין זה כלום ואף בקשור במדינה אסור ושמא תאמר ומאי שנא נגר שאתה צריך בו במדינה לקשור אף לר' יהודה שהלכה כמותו וכבר ביארנו שיש מתרצים מפני שאין בו התקנה הא אם היה בו התקנה לכך לא היה צריך קשור ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן שא"כ היה לו לתרץ כן ולא הוצרך לומר אנא דאמרי וכו' ועיקר הדברים שבנגר לא מתורת טלטול נגעו בה שאלו כן לא היה צריך קשור ודיו בהתקנה אלא משום בנין שכל שאינו קשור הרי הוא כבונה ואע"פ שאמרו ר' אליעזר היא מפני שדומה לשטתו ומ"מ הפרש יש ביניהם וי"מ בנגר מפני שאין בה צורת כלי הא אם עשו לו בית יד או קלוסטרא בראשו או שום תורת כלי אינו צריך קשור ויש פוסקים כר' אליעזר ומפני שסתמו של נגר הנגרר בעי קשור אלא שגדולי הפוסקים כתבוה כשטתנו ומכח סתמא אחרינא שאמרו מדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין ר"ל שפוקקין בדבר שאינו קשור ותלוי ומודדין מקוה ומטלניות וקושרין קשר שאינו של קיימא כמו שיתבאר בפרק אחרון במעשה שפקקו את המאור בטפיח ומ"מ יש משיבים על אותו מעשה שלא בא אלא לאפוקי מדר' אליעזר שהיה אוסר בתוספת אהל ואין משם ראיה לפסוק כר' אבא שאמר בין קשור בין שאינו קשור שלא נחלק ר' אבא אלא במה שעושה פקק החלון כלי שזה אומר בקשור וזה אומר בהתקנה לבד אבל לפקוק בטפיח שהוא כלי גמור לא נחלקו שמותר לרבנן שאין חוששים לתוספת אהל עראי ולדעתם נגר הנגרר ופקק החלון אין הבדל ביניהם ושניהם צריכים קשור וכן לדעתם קנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו בעי קשור ואין הלכה כרשב"ג שאמר מתוקן אע"פ שאינו קשור ומ"מ לשיטה זו פי' מותקן ר"ל הזמנה בעלמא אבל תקון בידים תורת כלי עליו ורבן שמעון בן גמליאל אינו מצריך לתורת כלי ואע"פ שר' יוחנן שפסק כמותו הצריך בכסויי הכלים תורת כלי סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא או שמא פקק החלון ונגר הנגרר חמירי הואיל והם תשמיש במחובר מה שאין כן בקנה:

ולענין ביאור סוגיא יש לשאול לדעת ר' אסי אמר ר' יוחנן שאמר למעלה אבל במניח נעשה כסוי לחבית ואינו מזקיק לתורת כלי שאין ר' יוחנן מצריך תורת כלי בכסויי כלים אלא לטלטלן בחצר ממקום למקום או לעשותו כסוי לכתחילה בשבת אבל במונח מערב שבת על הכלי על דעת כסוי הראוי להיות קבוע מקומו מוכיח עליו ואין צריך תורת כלי אחר ומ"מ כבר פסקנו כלשון ראשון שבמניח נעשה בסיס וכו' ואין כסוי ניטל אא"כ יש עליו תורת כלי:

כבר ביארנו במשנתנו שכסויי כלים הטמונים בקרקע צריכים בית אחיזה והוא ענין הנזכר כאן וחברינהו אארעא אבל כסוי תנור אינו בכלל חברינהו אארעא וכמו שאמרו למעלה כמאן מטלטלינן האידנא כסויי דתנורי וכו' כלומר אע"פ שאין להם בית אחיזה ומגדולי הראשונים מגיהים על גדולי הפוסקים במה שפסקו בכלים וחברינהו אארעא שצריכים כסוי מפני שהם מפרשים חברינהו אארעא בתנור וכירים כדברי גדולי הרבנים והיה קשה להם היאך פסקו להם לחומרא ואינו כן אלא חברינהו אארעא פירושו בחביות הטמונות בארץ וכן כתבוה גדולי המחברים ויש מתרצים שזו שהותרה בתנור פירושו בטלטול ממקום למקום אבל כסוי התנור נראה כבונה:

כבר ביארנו שכל שיש עליו תורת כלי ואינו קבוע עד שיאמר עליו כבדו קובעו אלא שעשוי להטלטל אע"פ שצריכים הרבה בני אדם בטלטולם מותר לטלטלם וכבר הזכרנו מה שאמרו במסכת עירובין ההיא שריתא דהוה בי ר' פדה ר"ל קורה מלשון בצל קורתי שתרגומו בטלל שרותי והוו שקלי לה עשרה ושדו לה אדשא אמ' זו תורת כלי עליה ופירשו הגאונים שהיה לה תקון בית יד או דבר שמוכיח עליה שהוא כלי וכן אמרו שם ההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה מחזקא אדרבא ר"ל ט"ו סאין והוו שקלי ליה בי עשרה ושאדו לה אדשא ואמר זו תורת כלי עליה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שמנה עשר בעזר הצור:

מפנין אפי' ארבע וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על קצת חלקי זאת המסכתא שבאו לבאר הדברים שאסורים לעשותן בשבת מדברי סופרים וקצת דברים במינים הדומים למלאכות שמותר לעשותן אם לכבוד שבת אם לצרך רפואה אם מצד מצוה אם מצד הרשות ובא זה הפרק לבאר קצת ענינים אלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון לבאר מה שהותר מדברים הנראין לאסור מצד מצוה לכבוד אורחים שהכנסתם מצוה ומפני בטול בית המדרש והשני בענין זה בקצת דברים שהותרו מצד הרשות לצרך בעלי חיים השלישי בקצת דברים שהותרו מצד רפואת חולי ובפרט בעניני היולדת זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה מפנין אפי' ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש אבל לא את האוצר מפנין תרומה טהורה ודמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הטבל ולא את המעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא את המעשר שני וההקדש שלא נפדו ולא את הלוף ולא את החרדל רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אמר הר"ם פי' מפנין מלה עברית מן פניתי הבית ואמרו אפי' ארבע וחמש על דרך הרבוי כאלו אמ' אפי' מנין גדול ובתנאי שלא יפנה האוצר כלו עד שלא יניח שם שום דבר וזהו ענין אמרו אבל לא את האוצר והטעם בזה כי קרקע האוצר חפור וחרב ונחוש שמא ישוה קרקעו בידו והוא אמרם דילמא אתי לאשוויי גומות ולא התירו זה אלא לדבר מצוה כמו שהמשיל מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ואם הוצרך אדם לפנות לא יפנה יותר מארבעה או מחמשה אלא כל חד וחד מפנה לנפשיה והתירו טלטול התרומה ואפי' היה ישראל כיון שהיא ראויה לכהן ובתנאי שתהיה תרומה טהורה שהיא ראויה לאכילה וכמו כן הדמאי הוא ראוי לעניים על העקר שהוא אצלנו מאכילין את העניים דמאי ואמרו כי מותר להניע תרומה ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ולטלטלו אינו רוצה במעשר ראשון כשהוציאו כמשפטו ואח"כ הוציאו ממנו מעשר מן המעשר כפי החיוב כי אינו מדבר בכיוצא בו כי לא נשאר בו טעם שימנע הנעתו וטלטולו אבל מדבר במעשר ראשון שהוציאו הישראלי בשבלים קודם שיודש ויהיה דגן ויוציאו ממנו התרומה הגדולה בחיוב והודיענו כי המעשר שהוציאו על זה הדרך לא יתחייב הלוי להוציא ממנו אלא תרומת מעשר בלבד החוק שנשאר עליו אבל חלק תרומה גדולה שיתחייב בה אותו המעשר לא לפי שאותה תרומה אינה חלה אלא על החטה אחר הדישה והברירה ואמרם מעשר שני והקדש שנפדו אפי' פדה אותם לעצמו שיתחייב בתוספת חומש כיון שנתן הקרן וטלטלו אע"פ שנשאר עליו החומש ואמרם ולא את הטבל אפי' טבל מדרבנן כשנזרע בעציץ שאינו נקוב ואמרם ולא את מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו אינו רוצה בו שלא הורם ממנו תרומת מעשר כי זה מבואר וכל מה שלא הוציאו ממנו חובתו מתרומה גדולה אע"פ שהוציאו ממנו תרומת מעשר וזה ראוי וחובה כשהוציאו המעשר מן הזרע אחר הדישה והברירה ואפי' הוציאו ממנו תרומה גדולה מקודם ואמרם מעשר שני והקדש שלא רוצים בו שלא נפדה כהלכה כגון שיפדה מעשר שני על חתיכה של כסף וזה הפדיון אינו הגון ולא נעשה כהלכתו עד שיפדה על כסף מפותח ר"ל מעות מצויירים כמו שאמר הכתוב וצרת הכסף בידיך ואמרו חכמי' דבר שיש בו צורה או יחלל ההקדש על הקרקע ואין דין ההקדש שיפדה במטלטלין כמו שאמ' ונתן את הערכך ביום ההוא שיהיה זה דבר הניתן מיד ליד וכבר הקדמנו פי' אלו הענינים בעצמם וביאורם בתכלית הביאור בפרק שביעי מברכות ונשנו אלו העקרים במקומות רבי' מסדר זרעים ומה שזכרנו בכאן מזה הענין לא היה אלא על דרך זכרון כאשר הקדמנו ולוף מין ממיני בצלים בלי ספק ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי והמשנה הראשונה תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בית המדרש ר"ל אם היה צריך למקומם להושיב שם אורחים להסב בסעודה או תלמידים לדרשה ושאלו עליה בגמ' השתא חמש מפנין ארבע מבעיא ותירצה רב חסדא ארבע מאוצר קטן וחמש מאוצר גדול כלומר שבאוצר קטן שאין שם אלא חמש או שש קופות אינו מפנה אלא ארבע כדי שלא יגמור את פנויו מכל וכל ואם הוא אוצר גדול מפנה משם חמש ולא עוד אפי' היו שם הרבה משום טרחא וזה שאמר אח"כ אבל לא את האוצר פירושו שלא יתחיל באוצר כלומר שלא הותר פנוי זה אלא בשהתחיל לפנות להסתפק ממנו למאכלו או לבהמתו ואי אפשר לפרש שלא יגמור שאין צריך לומר שלא יגמור שאף באוצר גדול אינו מתיר אלא בחמש ונמצא כשאוסר בהתחלתו שהוא סובר כר' יהודה במוקצה ושמואל תירצה ארבע וחמש כדאמרי אנשי כלומר כמה שצריך לו ומפני זה הוצרך לומר אבל לא את האוצר כלומר שלא יגמרהו מכל וכל משום אשוויי גומות שדרך השרצים לחטט באוצר וכשמפנהו כלו ישוה את הגומות ואע"פ שאינו מתכוין ואין כאן פסיק רישיה שמתוך שאדם קפיד באוצר יבא להשוות במזיד ומתכוין מה שאין לחוש כן במכבד את הבית אבל ההתחלה מותרת וכר' שמעון שאין לו איסור מוקצה ולענין פסק יש פוסקין כר' חסדא מכל וכל להתיר חמש לבד ושלא להתחיל וכל שכן לגמור ומשום סוגיא דשמעתא שאמרו הני ארבע וחמש קופות וכו' וכן סתם מתניתין שאמרו שאין מתחילין באוצר תחלה ויש פוסקין כשמואל מתוך שהעמידה כר' שמעון וכן נראה לי ממה שאמרו ועימר את כל השדה כלה ומ"מ יש מכריעין לפסוק כר' חסדא בשיעור וכשמואל בהתחלה שרב חסדא שהעמידה כר' יהודה הולך אחר שיטתו שאמר בשר תפוח אסור לטלטלו ואין הלכה אלא כר' שמעון בשבת בין באכילה בין בטלטול וא"כ זו שאמרו אין מתחילין באוצר אין הלכה כן אא"כ מפרשה ביום טוב שיש בו איסור מוקצה וכמו שאמרו הלכה כר' יהודה ביום טוב:

ואח"כ אמרו בפנוי זה שלא כל הדברים הותרו בו אלא דברים הראויים אם לבהמה אם לאדם כגון תבן שהוזכרה תחלה שראויה לבהמה ובתבואה כגון אלו שהוא מזכיר:

תרומה טהורה ואע"פ שאינה ראויה לו הואיל וראוי' לכהן ולבהמתו אבל לא טמאה שהרי לשריפה עומדת ואינה ראויה אף לכהן טמא כמו שיתבאר במקומו ודמאי הואיל ומ"מ ראוי לעניים או אף לעצמו אם יפקיר את נכסיו ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ר"ל תרומת מעשר שבו ומפרש בגמ' אפי' הקדים מעשר זה לתרומה גדולה שהיתה ראויה ליטול תחלה אחת מחמשים והפריש זה תחלה מעשר ראשון ולא הפריש תרומה גדולה אלא מהנשארות שנמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה וכגון שהקדימו בשובלין קודם שנעשה דגן כגון שנתן לו חמשה עמרים מחמשים שלא חל עליהם בשעת המעשר חיוב תרומה גדולה עד שיעשה דגן ואע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחלה מ"מ ראוי הוא לאכילה הא אם הקדימו בכרי טבל גמור הוא ואסור לטלטלו ומעשר שני והקדש שנפדו ופירשוה בגמ' אע"פ שלא נתן את החומש שאין חומש מעכב והתורמוס היבש אע"פ שהוא מר מפני שהוא מאכל לעזים מה שאין כן בלח שאין ראוי אף לבהמה ואינו בר טלטול:

אבל לא את הטבל ופי' בגמ' אפי' טבל טבול מדרבנן כגון עציץ שאינו נקוב ולא התירו טלטול לצורך מקומו אלא בכלי אע"פ שמלאכתו לאיסור אבל מה שאין תורת כלי עליו אין מטלטלין אותו אף לצורך גופו ומקומו כמו שביארנו ואע"פ שבפרק כירה אמרו טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן לא נאמר לטלטול גופו אלא לטלטל כלי ליתנו תחתיו ושלא ליאסר משום בטול כלי מהיכנו כמו שביארנו שם ולא מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ר"ל תרומה גדולה המתערבת בו ופי' בגמ' כגון שהקדימו בכרי ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו ופי' בגמ' אע"פ שנפדו אלא שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר על גב אסימון שאין עליו צורה ואינו מטבע היוצא והתורה אמרה וצרת הכסף בידך דבר שיש לו צורה שהוא מטבע עובר בכל מסחר ובהקדש כגון שפדאו בקרקע והתורה אמרה (וצרת) [ונתן] הכסף וכו' ולא את הלוף והוא מין קטנית שאינו ראוי לבהמה אלא לעורבים שהוא עוף טמא וכן לא את החרדל שהרי אינו ראוי לאכלו בעין ובשבת אין ראוי לתקנו רשב"ג מתיר בלוף מפני שכל ישראל בני מלכים הם ומגדלים עורבים דרך שעשוע ומזונותם עליהם כשאר בהמותיהם ואין הלכה כרשב"ג הואיל ומ"מ אין רוב בני אדם מגדלים אותם וכך כתבוה גדולי המחברים ומ"מ יש פוסקים כרשב"ג ואין הדברים נראין שהרי העמידוה בגמ' בשיטה ומ"מ בחרדל הלכה שמטלטלים הואיל והוא מאכל ליונים כמו שיתבאר בגמרא:

משנה חבלי קש וחבלי עצים וחבלי זרדין אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן אמר הר"ם פי' חבלות הם האגודות זרדין ענפי האילנות שכורתין בשעת הזמור וכיוצא בו:

אמר המאירי חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה כל שהזמינן לכך מטלטלי' אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן שמן הסתם להיסק הן עומדות ואסור לטלטלם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בתרומה טמאה שאינה ראויה לו ולא לכהן ומתוך כך אסור לטלטלה יש שואלין בה והלא ראויה היא לבהמתו של כהן שהרי בשני של פסח ראשון אמרו בתרומת חמץ בפסח שאם רצה כהן מריצה לפני כלבו דרך ביעור ותירצו בה גדולי הרבנים שלא נאמרה אלא בחול המועד אבל לא ביום טוב שהרי ביעור הוא ואין מבערים קדשים ביום טוב וכל שכן בשבת ומ"מ גדולי הראשונים שבגירונא"ה כתבו שלא נאמרה אלא בתרומת חמץ בפסח והיא טהורה ולדעת ר' יוסי הגלילי שהיה מתיר חמץ בפסח בהנאה אבל תרומה טמאה אינו יכול להריצה לכלבו ואין לה ביעור אלא שריפה על דרך שביארנו בפ' במה מדליקין ולשרפה או להסיקה תחת תבשילו בשבת אי אפשר ונמצא שאינה ראויה לו והיא שאמרו בסוף תמורה אלו הן הנשרפים חמץ בפסח ר"ל לדעת ר' יהודה שהיה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ותרומה טמאה ומ"מ אינה ראיה ואדרבא הואיל והשריפה מותרת לו תחת תבשילו כ"ש לבהמתו והדברים מספקים וכבר כתבנו מענין זה בפרק במה מדליקין: