Meiri on Shabbat 141 מאירי על שבת קמ״א

המשנה החמשית הקש שעל גבי המטה לא ינענעם בידו אבל מנענעו בגופו ואם היה מאכל של בהמה או שהיה עליו כר או כסת או סדין מנענעו בידו מכבש של בעלי בתים מתירין אבל לא כובשין ושל כובסין לא יגע בהן ר' יהודה אומר אם היה מותר מערב שבת מתיר את כליו ושומטן אמר הר"ם פי' נענוע הוא הטלטול כר הוא שמשימין תחת הרקה והאוזן סדין הרדיד הקטן הידוע אצלנו ונקרא בערבי אלא ראש מכבש נקרא בערבי תכת והם שני לוחות שמשימי' בהם הבגדים המכובסים מקופלים ואחר כך קושרין הלוחות ומהדקין אותם כדי שיתישרו הבגדים ויהיה הקפול נאה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר הקש שעל גבי המטה והרי הוא מוקצה מפני שמטה זו אינה עומדת לשכיבה והרי תבן זה סתמו אינו עומד למאכל בהמה מפני שנכתש ביותר ובא לו בשבת לשכב עליו ומנענע את הקש כדי שיהא רך לשכב עליו לא ינענענו בידו מפני שהוא מוקצה אבל מנענעו בגופו בכתפו שטלטול מן הצד אינו טלטול ואם היה ראוי למאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מערב שבת שהדבר מוכיח שנתיחד לישיבה הרי זה מנענעו ביד מכבש של בעלי בתים והוא כלי עשוי משני לוחות זו על גב זו שסודרין הבגדים על התחתון ומורידין העליון עליו דרך עמודים העשויים בלולים כדי להדקם ואמר שמתירין אותם בשבת שהרי אינו עושה אלא לצורך שבת ליטול מלבושיו אבל לא כובשין שהרי אין זה אלא דרך חול ושל כובסים לא יגע בו שהרי אין הבגדים שלו ואינו עושה אלא לאיזה תקון ור' יהודה בא לפרש שאם היה מותר מערב שבת מעט שומט את כליו משם אע"פ שאין לו צורך בהם וגדולי הרבנים פירשו שאינה עשויה בלולים אלא יש בעמודים נקבים וכשהדקה כרצונו תוחב יתד בנקב שלא תעלה ואמר שמסיר אותו יתד אבל אינו מחזירו ושל כובסים מתוך שנוהגים בהדוק גדול הסרת היתד נקראת סתירה ואם היה רפוי מערב שבת מותר ואין גוזרין רפוי מפני שאינו רפוי:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאחר שטלטול מן הצד אינו טלטול הטומן לפת בארץ להתקיים והיה ממנו קצת מגולה שאינו צריך ליגע בעפר מותר לחלצו משם אע"פ שהוא מזיז העפר ולא סוף דבר בשראשו הרחב מלמעלה והקצר מלמטה שנמצאת הגומא רחבה מלמעלה ואין מזיז העפר כשהוא שומטה אלא אף אם ראשה הרחב למטה שנמצאת הגומא קצרה מלמעלה ועל כל פנים מזיז העפר בהוצאתה מותר הואיל ואינו מזיזה אלא עם הלפת שטלטול מן הצד אינו טלטול:

מותר לדוק בשבת פלפלין אפי' הרבה גרגרין כאחד לצורך אבק בשמים לתבשילו ובלבד ביד הסכין אבל לא ברחים ומדוכה והוא הדין במלח ויש מחמירין במלח הואיל וכך דרכו בחול ואין הדברים נראין ומ"מ אף לדבריהם מותר לדוקה בחתיכת הככר או בין אצבעותיו או מכסה המלח בשולי המפה ודק ביד הסכין על המפה ויש מעמיד שמועה זו בי"ט מפני שקשה לו להתיר דיקת פלפלין בשבת ואין זה כלום שהרי בי"ט כל התבלים נידוכין כדרכן ועוד דבר הלמד מענינו:

הרוחץ במים בשבת ינגב עצמו ואח"כ יעלה מן הנהר כדי שלא יעלה עם המים שבגופו לרה"ר ויביאם ד' אמות ברה"ר אבל בעודו בנהר מותר לו לילד בתוך הנהר שהנהר כרמלית הוא והבאה זו אינה הבאה ממש אלא הבאה מכחו וכחו בכרמלית לא גזרו גדולי הפוסקים כתבו בשמועה זו דילמא אתי לאייתויי ד' אמות בכרמלית ונראה מדבריהם ששפת הנהר כרמלית הוא ושמא תאמר בתוך הנהר היאך הוא הולך ומהו שאמרו כחו בכרמלית לא גזרו לא אמרוה אלא בדחיית המים וכמו שאמרו כי קא נחית דחי ד' אמות כלומר שדוחה את המים בכחו ר"ל הניצוצות ועל זו אמר כחו בכרמלית לא גזרו אבל הבאתו אסורה וא"כ אף הוא אסור לילך בתוך המים ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו כתבו אף לשיטה זו שבעודו רוחץ אין כאן הבאה ארבע אמות שמי הנהר מעבירין המים שעליו ונמצאו אלו מעבירין את אלו ונמצא שלא הביא מהם ארבע אמות שלמות ומ"מ אין לבי מתיישב שהרי אינו עומד כלו בתוך המים והרי כשהכניס כל גופו במים להדיח ואחר כך הלך בנהר בקומה זקופה נמצאו המים שעל כתפו בהבאה גמורה ומתוך כך יש לדון כלשון ראשון ומ"מ לקצת מפרשים ראיתיה כן כלומר שכל נהר עמוק באמצעיתו יותר מבשפתו ואמר שכשרוצה לצאת ורואה שאין המים עמוקים כל כד יעמוד שם עד שינגב מה שבגופו חוץ למים וכן מעט מעט והיא חומרא גדולה:

טיט שעל גבי רגלו ורצה לקנחו יש פוסקי שאסור לקנחו בין בכותל בין בקרקע בכותל מפני שהוא נראה כבונה ובקרקע משום השואת גומות אלא יקנחהו בקורה וגדולי הפוסקים פסקו שבכותל מותר שאין זה דרך בנין אבל בקרקע אסור ועיקר הדברים לפסוק ולהתיר בין בכותל בין בקרקע שדבר שאין מתכוין מותר ואין כאן חשש השואת גומות בידים שאין דרך בכך וכך פסקוה גדולי הראשונים שבגי"רונדאה והסכימו בה גדולי הדורות שלפנינו:

לעולם יזהר אדם שלא לישב על שפת המבוי שאין בו אלא לחי מפני שאין בו היכר ושמא יתגלגל בסמוך לו איזה חפץ ויבא להביאו אצלו ונמצא מכניס מרשות לרשות:

לא יצדד אדם להעמיד את הכובא בקרקע אף במקום ישר שאין בו גומות שמא יבא לצדדה במקום שיש שם גומות ויבא להשוותם בידים ובכונה להיותו חס ומתיירא על הטיית הכובא:

לא יהדק אדם מוכין או בגד העשויים לסתימה על פי האשישה שמא יבא לידי סחיטה:

טיט שעל גבי בגדו מכסכסו ר"ל מפשפשו מבפנים כנגד גופו שהרי לבון אין כאן שאין נותן בו מים ונראה כלבון אין כאן הואיל ומבפנים הוא אבל מבחוץ ר"ל מצד החיצון שכלפי העם אסור שנראה כמלבן ומ"מ מותר לגררו בצפורן:

מה שהתרנו בטיט שעל גבי רגלו שמקנחו בין בכותל בין בקרקע אף על גבי מנעלו כן ופירשוה בטיט לח והוא שאמרו ברבא דאיטוס מאניה במיא ושקל שמעיה חספא וכפר ליה אבל ביבש שהוא צריך גרירא אין גוררין במנעל חדש וכל שכן בישן שהוא קולפו מתחלה ונמצא ממחק ולא סוף דבר בחורפת הסכין אלא אף בגבו ומ"מ מותר לשכשכו במים שמאחר שהוא של עור אין כאן לבון ובבגד אסור משום מלבן ואף בשל עור כבוסו אסור משום סחיטה ואע"פ שאין בו ליבון שמא יבא לסחוט דבר שיש בו משום לבון אלא שהשכשוך מותר כמו שהתבאר בזבחים פרק דם חטאת:

לא יסוך אדם את רגלו שמן והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל מפני שבדרך זה המנעל בא לידי עבוד אבל סך את רגלו שמן ואח"כ מניחו בתוך המנעל או בתוך הסנדל וסך כל גופו שמן ואח"כ מתגולל על קטבוליא ר"ל עור שלוק לשטחו לעשות ממנו שולחן ואינו חושש בד"א בשאין שמן מיטפטף מגופו אלא בשיעור צחצוח העור והואיל ואינו מתכוין אף לצחצוח מותר אבל אם היה שם כדי שיעור עבוד אע"פ שלא נתכון לעבוד אסור שהרי פסיק רישיה הוא ואע"פ שבענין מיחם אמרו בפרק כירה שלא סוף דבר כשיעור הפשר אלא אף כשיעור לצרף מותר הואיל ואינו מתכוין צירוף שאני שהוא מדרבנן אבל עבוד דאוריתא ויש פוסקין שאף בשיעור לעבד מותר מפני שאין להם הבדל בין צירוף לעבוד ואין הדברים כלום:

לא יצא אדם קטן במנעל גדול שמא ישמט מרגלו ומביאו ארבע אמות ברה"ר אבל יוצא בחלוק גדול שחשש השמטה אין כאן ולשלפו לכתחלה אין לחוש שאין אדם עשוי להפשיט בגדיו בחוץ ולא תצא אשה במנעל מרופט ר"ל קרוע שמא יתלוצצו עליה ותבא לשלפו ולא תחלוץ במנעל זה שהרי כחלוץ מאליו הוא ואינה חליצה גמורה ואם חלצה כשירה אחר ששני קצותיה מחוברים ואינה קרועה לשנים כמו שיתבאר במקומו בפרק מצות חליצה וי"מ כאן מרופט רפוי ומשתרבב מן הרגל וכן לא תחלוץ במנעל זה שאין זה מעל רגלו לגמרי ואם חלצה כשרה כן לא תצא אשה במנעל דחוק או חדש שהאשה קפדה למנעל מכוון למדת הרגל ותבא לשולפו ומ"מ כל שיצתה בו שעה אחת מבעוד יום מותר:

ומנעל של גבי האמום מותר לשמטו בשבת ואע"פ שאינו רפוי שהוא צריך על כל פנים לטלטל האמום ואע"פ שהאמום מלאכתו לאיסור הרי צריך לשומטו לצורך מקומו ר"ל המנעל ולענין טומאה מנעל שעל גבי האמום הואיל והדיוט יכול לסלקה מעל האמום ואינה צריכה לאמן שם כלי עליה ומקבלת טומאה שהרי נגמרה מלאכתו הוא וכבר כתבנוה בשביעי של סנהדרין:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשרים ואחד בעזר הצור:

נוטל אדם וכו' זה הפרק כלו הכונה בו לבאר הדברים שיצאו להיתר מכלל איסור טלטול אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם והמשנה הראשונה נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה אמר הר"ם פי' התירו לטלטל כלכלה והאבן בתוכה בשלשה תנאים האחד שיהיו בכלכלה פירות אבל אם אין בה פירות נעשה בסיס לדבר האסור ובתנאי השני שיהיו הפירות מן הפירות שדרכן להלכלך כמו הענבים והתותים והפרישין אבל אם היו אגוזים או שקדים לא לפי שאפשר לו לנערן מן הסל בארץ והתנאי השלישי שתהיה האבן בנקב מן הסל לסתום אותו הנקב לפי שהוא חלק מן הסל והמדומע הוא הדבר המעורב מחולין ותרומה ודמע שם התרומה וכבר קדמו משפטי המדומע כלם במסכת תרומות וממה שקדם זכרו כי כשנפל חלק אחד מתרומה במאה חלקים חולין צריך להפריש מן הכל שיעור התרומה והשאר יהיה מותר כי התרומה עולה באחד ומאה ואמר ר' יהודה כי מותר להוציא אותו החלק בשבת ויהיה אותו החלק שהוציא היא התרומה שנפלה בעצמה ולולי זה הדמיון לא יהיה השאר מותר ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי והתחיל במשנה הראשונה ממנו בטלטול האבנים ובטלטול הדברים האסורים באכילה והוא שאמר נוטל אדם את בנו והאבן בידו ר"ל בחצר ואין דנין כאלו היה האב מטלטל את האבן וכן אין חוששים שאם תפול שיגביהנה ויטלנה הוא ומ"מ פי' בגמ' שבדינר אסור שמא יפול מיד התנוק ויחוס עליו ויטלטלנו ואפי' לאחוז בידו אחת ושיהא התנוק מהלך ברגליו ואף באבן דוקא בבן שיש לו געגועין על אביו ויש בדבר צער לתינוק אע"פ שאין שם סכנת חולי אבל בבן שאין לו געגועין על אביו אין מתירין לו אחר שאין כאן צער לתינוק וכן נוטל כלכלה והאבן בתוכה פי' כלכלה מלאה פירות שנמצאת מתחלתה בסיס לדבר המותר וכן פי' בגמ' שאלו לא היו שם פירות הרי הכלכלה בסיס לדבר האסור ומה שהוא בסיס לדבר האסור לא הותר בה טלטול גמור אף בשוכח ולא הותר טלטול באבן על פי החבית בשוכח אלא במטה על צדה שאין כאן טלטול גמור אבל במגביה לא ומתוך כך העמידוה בכלכלה מלאה פירות ואף במניח מותר שכל שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ניטל בשבת ואין אומרין שהפירות יהו בסיס לאבן שאין לפירות צורך באבן כלל ועוד שאין אוכלין נעשין בסיס ושמא תאמר והלא באבן על פי החבית לא הותר להטות אלא בשוכח אבל במניח לא והרי חבית שיש בה אוכלים ואעפ"כ נעשית בסיס לאבן ומאי שנא תירצו בה שהאבן על פי החבית אחר שאינו יכול להוציא האוכלים אלא דרך פיו ממילא נאסרו ואף לאחר שנפלה האבן הואיל ונעשה בסיס מ"מ ואע"פ שבתרומה אמרו למטה לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה ואע"פ שא"א לטהורה בלא טלטול האיסור הואיל ויש שם היתר אין אומרין נעשית בסיס לדבר האסור בזו הואיל ואוכלים הם אין אכל נעשה בסיס לדבר האסור אע"פ שהוא עליו אבל אבן על פי חבית הכלי נעשה בסיס לה והאוכלים שבתוכה נאסרו הואיל וא"א לו להוציאם אלא בטלטולה והצריכו עוד בגמ' בהיתר זה שני תנאים אחד הוא ששאלו אע"פ שהכלכלה מלאה פירות היאך הותר ויזרוק את הפירות בקרקע עם האבן ותשאר האבן בקרקע ויחזיר הפירות לכלכלה אחר שצריכים לו שאם אין צריכים לו נפלו פירות בחצרו לוקט אחת אחת ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה והעמידוה בפירות המיטנפים כגון תאנים וענבים ותותים הא בפירות היבשים שאין מקבלים טנוף אסור לטלטלה עם האבן וחזרו ושאלו ואף במיטנפים ינער את הכלכלה עד שיזרוק את האבן משם בניעורו ופירשוה בשהכלכלה נקובה והאבן דופן לה ואם יזרקנה יפלו הפירות דרך הנקב ויקבלו טנוף ונמצא שאין היתר אלא במלאה פירות ופירות הלחים וכלכלה נקובה ואין להתירו מתורת דופן אף בלא פירות כאבן שבקירויה שאמרו עליה בטולי בטלה ושווייה דופן שאין האבן דופן לכלכלה אלא בשביל הפירות וכשאין בה פירות אינו חושש לה מה שאין כן בקירויה זהו הנראה לפסוק לפי סוגית הגמרא אלא שבדברי גדולי המחברים ראיתי שכלכלה נקובה שסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה ואח"כ כתבו שהכלכלה שהיא מלאה פירות רטובים נוטלה עם אבן שבתוכה שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו ונראה שהם גורסים בגמ' אלא אמר רב חייא בכלכלה פחותה וכו' כלומר שלא במלאה פירות אלא בשאין בה פירות ובכלכלה פחותה וכו' ומ"מ עדיין לא נתישבנו בדבריהם שאם בפירות הרטובים ינער והרי לפי סוגית הגמרא אין בניעור חשש טינוף ושמא אינם גורסים ולינערינהו וכו' אלא בפירות המיטנפים וגורסין אח"כ רב חייא אמר בכלכלה פחותה וכו' ויש דוחקין לפרש בדבריהם שלא התירו בטלטולה אלא לצורך מקומה שאין הניעור מועיל לו שהרי מ"מ צריך הוא למקומה והוא שהתירו במעות שעל הכר לטלטלו עודם עליו הואיל וצריך למקומו וכן פירשו במה שהתירו בפרק כירה לטלטל כנונא אגב קיטמא אע"פ שיש עליה שברי עצים ולא שאלו בה לינערינהו נעורי כדי להפיל שברי העצים בצריך למקומו:

ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין אבל בפני עצמה לא שאינה בת טלטול אחר שאינה ראויה לאכילה ואף בזו דוקא בפירות המיטנפים אבל ביבשים זורקם ומניח את הטמא ונוטל את הטהור אלא שאם צריך למקומה נוטל את שתיהן כאחד וטומאה זו אתה מפרשה בטומאה שלישית שאינה עושה רביעי בתרומה שאם לא כן הרי נטמאת הטהורה אגבה או שמא כשהטהורה לא הוכשרה ואף זו פי' בגמ' כשהטהורה למטה והטמאה למעלה שאי אפשר לו אלא בטלטול הטמאה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה נוטל את הטהורה ומניח את הטמאה וכל אלו כשיש כאן טהורה וטמאה אבל טמאה לבד אסור במניח משום בסיס לדבר האסור ולצרך מקומו מותר בשוכח:

ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה ר"ל סאה של תרומה שנפלה למאה של חולין שאע"פ שבטלה באחד ומאה מ"מ צריך להעלות את הסאה ואע"פ ששאר איסורין בטלים ואין צריכים העלאה אלא בטל כל אחד עם ההיתר בשיעורו כגון ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים ושאר איסורין בששים ושאר השיעורים המבוארים להם במקומם בזו פירשו בירושלמי שצריך להעלות מפני גזל כהן וכל שלא העלהו אסור ואעפ"כ הוא מתיר להעלותה בשבת לאכול מן החולין ואין זה אצלו תקון מפני שהוא סובר שאף בחול נותן עיניו בצד זה להעלותו בתרומה ואוכל בצד אחר ומאחר שיש צד לאכלו בלא העלאה אף בחול אין העלאתו תקון ואין הלכה כר' יהודה שהעלאת המדומע תקון גמור הוא ואף בחול אין אומרין נותן עיניו בצד זה וכו' שכל שאיסורו מן התורה אין בו ברירה ויש פוסקין אף בזו כר' יהודה מפני שהדמוע מדברי סופרים:

ולענין ביאור מיהא יש שואלים והרי לדעת ר' יהודה מין במינו לא בטיל והיאך המדומע עולה אפי' במאתים עד שמתוך כך פי' בקמח שעורים שנתערבה עם קמח של חטים שזהו מין בשאינו מינו שאינו ניכר וגדולי המפרשים כתבו שלא אמר ר' יהודה מין במינו לא בטיל אלא בדבר הנימוח או הפולט כגון חתיכת חלב בשומן או של בשר שכל אחת בולעת מחברתה אבל בדבר נגוב שאינו לא נימוח ולא פולט לא וראיה לדבר זה מה שאמר הוא בעצמו באגוזי פרך מדאורייתא חד בתרי בטיל כמו שיתבאר במסכת גיטין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא אלא שגדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם בענין כלכלה סוגיית טינוף וניעור כלל ונראה מדבריהם שלא הצריכו אלא לכלכלה מלאה פירות שכל שהוא בסיס לדבר האסור ולדבר המותר מותר לטלטלו בלא שום צורך לדבר אחר וכן פסקו הרבה ואף במלאה פירות קצרו בה את הדברים אלא שנסמכו על מה שכבר התירו בקנוניא אגב קטמא וי"א שאף הם סוברים כסוגיא זו אלא שהשמיטו ענין ניעור כנסמכים על מה שכתבו בחבית ומעות שצריכים להטות ולהפיל את האסור אף בשלא נעשו בסיס כגון בשוכח וכן השמיטו זו של כלכלה פחותה שפשוט הוא שכל שהוא דופן לכלכלה לצורך הפירות אי אפשר בניעור שהרי הפירות נופלים בניעורו ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

המוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב משום כיס מפני שאינו מבטל הכיס אצל התינוק והרי הוא כמי שהוציא את הכיס בידים ועל התינוק אם הוציאו בחיקו חייב עליו שאין אומרין בתינוק חי נושא את עצמו שהתינוק כבהמה ואפי' מניח רגלו אחת ונוטל אחת וי"מ שאם התינוק נוטל אחת ומניח אחת פטור אף בהבאתו בחיקו וכבר כתבנוה בפרק המצניע ובפרק מפנין תינוק מת וכיס בצוארו פטור על הכיס שמתוך מרירותו מבטל הוא הכיס אצל התינוק ועל התינוק לדעת הפוסקים מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה פטור ולדעת הפוסקים חייב עליה חייב והחי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו והחי נושא את עצמו וכבר כתבנוה בפרק הצנעה: