Meiri on Shabbat 143 מאירי על שבת קמ״ג

אשה לא תכנס לבין העצים ליטול מהן אוד והוא מקל ארוך לתקנו לגרוף בו את התנור שזהו תקון כלי ואוד שנתקן מערב יום טוב ונשבר ביום טוב אסור להסיקו שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אם נשברו ביום טוב וכבר ביארנוה ברביעי של יום טוב:

המשנה השלישית בה"א מעבירין מעל השלחן קלפין ועצמות בש"א מסלק את הטבלא כלה ונוערה מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית שער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו וחכ"א בין כך ובין כך מקנחין בו אמר הר"ם פי' מה שהרשו בית הלל טלטול הקלפות והעצמות לפי שהן ראויין למאכל הבהמות וטבלא לוח גדול ישימו עליו השלחן כדי שיפלו עליו הפירורי' ושער של אפונים הם קלפות האפונים וספוג ידוע והוא כמו צמר נעשה לחוף הים ושואב המים ומסתפגין בו ובית אחיזה שלו הספוג הנזכר כשיש לו בית אחיזה ואוחזין אותו בו ואינו מתעצר ואינו נסחט כלל כשמסתפגין בו ואפי' ר' שמעון אוסר להסתפג בשאין לו בית אחיזה לפי שהוא מתעצר ונסחט בהכרח וכל דבר שיהיה הכרחי מודה ר' שמעון אע"פ שאינו מתכוין כי ר' שמעון אינו אומר דבר שאינו מתכוין מותר אלא כשהתפעלות המלאכה אפשרי שיהיה ואפשרי שלא יהיה כאמרם גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ כי אפשר לגרר ולא יעשה חריץ אבל דבר הכרחי לא והוא אמרם מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ומאמר החכמים בין כך ובין כך ר"ל בין שיהיה לו בית אחיזה שמותר להסתפג בו או לא יהיה מותר לטלטלו בשבת:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמרו בש"א מגביהין מעל השולחן עצמות וקלפין ר"ל אע"פ שנתפרק בשבת הקלפין מן הפירות והעצמות מן הבשר שאין מוקצה בשבת ובה"א מסלק את הטבלא שיש תורת כלי עליה אבל הקלפין והעצמות לא יטלטל בידים כר' יהודה שאוסר במוקצה ונמצא בית הלל כר' יהודה ומ"מ בגמ' אמרו אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון כלומר אין אנו סומכים על משנה זו על הדרך שהיא שנויה אלא מוחלפת השיטה ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון שהרי לא שנאוה בבחירתא בקולי ב"ש וחומרי ב"ה וא"כ הלכה שמגביהין העצמות והקלפין וכבר ביארנו בראשון של יום טוב שאם יש בשר בעצמות ופרי בקלפין אף לר' יהודה מותר ואף ביום טוב ואם אין שם כלל והם גרעינים וקלפים קשים אף לר' שמעון אסור אף בשבת הואיל ואין ראויים לאכילה ולא נחלקו אלא בעצמות וקלפין שאין עליהם שום אוכל אלא שהם רכים וראויים לבהמה ובאלו נחלקו והלכה כר"ש בשבת אבל ביום טוב מיהא אסור ומסלק את הטבלא וכבר ביארנוה בראשון של יום טוב:

מעבירין מעל השולחן פירורין בפחות מכזית ולא נאמר שמאחר שמותר לאבדן ביד הרי הם כעצמות אלא מותר לטלטלן מפני שהם מאכל בהמה ואין צריך לומר ביש בהם כזית שהרי אוכלים גמורים הם ואסור לאבדם וכן מעבירין שער של פולין ושל עדשים ר"ל קליפתם העליונה מפני שהוא מאכל בהמה ופי' בגמ' לדעת ר' שמעון שהלכה כמותו בשבת ואף הוא לא אמרה אלא בראויים לבהמה כמו שביארנו:

ספוג והוא שהיה מנהגם לטבלו במים ולקנח בו את הטבלא אם יש לו עור בית אחיזה ר"ל בית אחיזה של עור לאחזו בו מקנחין בו אבל אם אין לו בית אחיזה אסור אחר שהוא טבול במים שהרי כשאוחזו נסחט בין אצבעותיו ויש כאן איסור סחיטה ואף לר' שמעון שהרי פסיק רישיה הוא בין כך ובין כך ר"ל אע"פ שאין לו בית אחיזה אם הוא נגוב ניטל בשבת מפני שתורת כלי עליו ואין גוזרין נגוב אטו טבול ואינו מקבל טומאה שהרי אינו ממין הכלים המקבלים טומאה ר"ל בגד ועור ושק ומתכת ועץ וחרס:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פירורין שאין בהם כזית שהזכרנו במשנה שמותר לאבדם ביד יש חולקים בה וגורסים אסור לאבדם ביד ומפרשים בה ממה ששנו במשנתנו מעבירין ולא התירו לזורקם ש"מ אסור לאבדם ביד:

גרעינים של אותם תמרים הנקראים תמרי ארמייתא והוא שהאכל דבוק עם הגרעינים ומשתייר ממנו על הגרעין מותר לטלטלן בשבת שהרי יש כאן אכל אבל אותם הנקראים תמרי פרסייאתא והם שאין האוכל נדבק בהם כלל ואין שם שום אכל אסור לטלטלם וגדולי הפוסקים פירשו תמרי ארמייתא שהם רכים ונאכלים עם התמרים עצמן ופרסייתא שהם קשים ואין נאכלי' עם התמרים וי"מ תמרי ארמייתא שהם קשים ומתוך קשיין אדם נותנם לבהמה והבהמה אוכלתם בגרעיניהם אבל תמרי פרסייתא הם רכים ואין עומדים לבהמה וראיה להם שהרי בפרק שני אמרו אכל תמרי ושדי קשייאתא לחיואתא ואמרו שם מאי לאו בפרסיאתא אלמא שאף הם ראויים לבהמה ועל דרך זה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא במקום שמאכילים תמרים לבהמות כגון בבל ויריחו אבל במקום שאין מאכילין תמרים לבהמות אלו ואלו אסורין ואין הדברים נראין אלא כל שראויים למאכל בהמה מותר לטלטלם בכל מקום וא"כ מה שאמרו כאן שמואל מטלטל להו אגב ריפתא לא היה צריך לכך שהרי אף הוא סובר כר' שמעון שכל שראוי למאכל בהמה אע"פ שנולד בשבת מותר לטלטלו וכן בפרק שני אמרו בזה שלא נאסרו אלא לדעת ר' יהודה אלא דרך מדה יתירה היה עושה כן וכמו שאמרו למעלה אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי וי"מ שלא התיר ר' שמעון אלא ביום טוב אחר שהם ראויים להיסק לדעתו שאינו אוסר מוקצה ונולד אבל בשבת הואיל ואין עומדין לבהמה ואין ראויים להיסק הרי אין ראויים לכלום ואין תורת כלי עליהם ושמא תאמר אחר שכן היאך היה מטלטלם אגב ריפתא ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד הרי בזו אינו מטלטל ביד אלא ההיתר והאיסור מיטלטל מאליו אגב ההיתר כגון הגרעינין על הפת או בתוך הספל כמ"ש רבא מטלטל להו אגב ליקנא דמיא ושמא תאמר לאסור טלטול הפת מטעם בסיס לדבר האסור וא"ת שאין דין בסיס אלא במניח מערב שבת הרי אמרו מטה שלא ייחדה למעות אם יש עליה מעות אסור לטלטלה ר"ל אע"פ שלא היו שם מאתמל תירצו בה גדולי המפרשים שהמטה מתוך חשיבות המעות נעשית בסיס ובטלה אצלם אבל גרעינים בטלים הם לגבי פת וכן קלפין לגבי טבלא ויש מתרצים שלא אמרו בסיס אלא כשהיו שם בין השמשות ומטה שאני שמתוך חשיבות המעות היא בטלה אצלם אף כשלא היו שם עד השבת וגדולי הדורות פירשו שהמטה לא משום בסיס הוא ולא נאסרה אלא בעוד שהמעות עליה הואיל ולא היו שם בין השמשות הא אם היו שם מבערב נעשית בסיס וטלטולה אסור אף לאחר שהוסרו:

גרעינים האסורים בטלטול אם היה אוכל הפירות שעצמותיהם בתוכם אוכל וזורק את הגרעין בפיו לאחוריו ר"ל לאחורי השלחן שהוא אוכל בו או לאחורי המטה שמיסב עליה אבל אינו זורקם לפניו כדי שיתלכלך הבית בהם ויהא מותר לו לטלטלם מדין גרף של רעי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה כמו שביארנו במקומו:

אע"פ שאין הלכה כדברי האומר עושה אדם כל צרכו בפת כמו שביארנו בז' של ברכות במקום שאין חשש מיאוס משתמשין בו כמו שכתבנו בשני של יום טוב ומעתה גרעינין אלו הניטלין על ידי פת אין כאן חשש מיאוס ומותר לדברי הכל:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק עשרים ושנים בעזר הצור:

חבית שנשברה וכו' זה הפרק הכונה בו לבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק השני שבספר בביאור הדברים שאסור לעשותם מדברי סופרים ולבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק הרביעי בביאור קצת דברים שהותרו מכלל הדברים הדומים למלאכה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו ואמר על זה המשנה הראשונה חבית שנשברה מצילין מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ובלבד שלא יספג אמר הר"ם פי' הטעם אשר בעבורו לא יספוג כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

אמר המאירי חבית של יין שנשברה והיין נשפך מצילין ממנה בכדי שלש סעודות כגון בלילי שבת שלא סעד עדיין כלל ויש לו לסעוד שלש סעודות וכתבו בה גדולי הרבנים אפי' בהרבה כלים ומ"מ מה שכתבו שבכלי אחד מציל אפי' כמה אין הלכה כן אלא לצורך סעודתו לו ולאורחיו וכבר ביארנו בפרק כתבי הקדש על הצלה או שמביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף כמו שביארנו שם ואומר לאחרים באו והצילו לכם ומציל כל אחד בכדי שלש סעודות ובלבד שלא יספוג ר"ל שלא ישאיר ספוג ביין להיותו שואב ממנו ולהטיפו אח"כ בכלי גזירה שמא יבא לידי סחיטה ובגמ' פי' שכיוצא בה בשמן לא יטפח ר"ל והוא שיכניס ידיו בשמן שהוא דבק ביד ויקנח בשפת הכלי שמריקו לתוכו שאע"פ שאין כאן סחיטה אסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אף במה שהוא מציל לצורך שבת וכן פירשו שאם נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגדולי המחברים פירשו עוד בה שמא יכבשם בידו בתוך הקפה ויבא לידי עימור ובהפך סברא זו ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שלא נאסר אלא בשנתפזרו במקום עפר וצרורות כגון בחצר וכיוצא בו ונראה בלקיטתם והנחתם בסל כבורר ואפי' בפירות גסים אבל אם נתפזרו לו בבית מותר אפי' ליתן לתוך הסל או לתוך הקפה מפני שעשוי להתכבד בכל יום וסתם בית אין בה עפר וצרורות:

זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שנתגלגל בה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השניה אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין אם יצאו מעצמן אסורין ר' יהודה אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור חלות דבש שרסקן מערב שבת יצאו מעצמן אסורים ור' אליעזר מתיר אמר הר"ם פי' מאמר ר' יהודה אם לאוכלין ר"ל כי כשהכניסו אותן הפירות לאכילה היוצא מהן מותר כי לאכילה היה מזומן אותו הדבר הזב ממנו ואם הכניסן למשקין אותן משקין אינם מותרין לפי שאין לו רשות לשתות מאותן המשקי' בשבת ועקר מחלקותם בזאת המשנה הוא בתותים ורמונים בלבד אבל ענבים וזיתים הכל מודים שהיוצא מהן אסור ושאר פירות מלבד ענבים וזיתים ותותים ורמונים הכל מודים שהיוצא מהן מותר ואפי' הכניסן למשקין ומחלקותם בתותים ורמונים כי החכמים דמו אותם לענבים וזיתים לפי שדרך בני אדם לעצר אותם כענבים וזיתים ור' יהודה דן כל מין ומין לעצמו כאשר תראה והלכה כר' יהודה והלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שהזכרנו והוא שאמר אין סוחטין את הפירות להוציא מהם משקין כלומר לא סוף דבר בזיתים וענבים שעיקרן לסחיטה עומדות אלא אף בתותים ורמונים מפני שהוא מפרק ותולדה של דש ואם יצאו מעצמן אסורים אע"פ שלא כנסם אלא לאכילה ואע"פ שהי' לנו לומר אוכלא דאיפרת הוא אחר שכנסם לאכילה מ"מ יש לחוש שמא ימלך לעשות מהם משקה ור' יהודה אומר אם לאוכלים היוצא מהם מותר שאין המשקה היוצא מהם נוח לו והרי הוא אוכלא דאיפרת אבל אם היו מכנסים למשקין אסור שמא יסחוט ופסק הדברים בענין זה לפי מה שהתבאר בגמ' הוא שזיתים וענבים הואיל ועיקרן לסחיטה אין סוחטין אותן בשבת ואם יצאו מעצמן אסורין עד מוצאי שבת אפי' היו עומדות לאכילה ולמדת שהגיגית שיש בה ענבים שלא נדרכו אסור בשבת להוציא מן היין הזב משם מעצמו ותותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם לאוכלים מותר ואם למשקין אסור ויראה מסוגיית הגמ' שאם הכניסם בסתם הרי הוא כהכניסם למשקין ואסור שהרי אמרוה כן לדעת ר' יהודה שהלכה כמותו אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרידין וכיוצא בהן סוחטין אותם אפי' לכתחלה שאינו אלא כמפרר אוכל מאוכל ואפילו היה מכוין לשתות משקה היוצא מהם ואין אומרין הואיל ואחשבינהו הוה להו משקה ויש פוסקי' בזה לאיסור וכבר כתבנוה בראשון של יום טוב:

חלות דבש שריסקן מבעוד יום ויצאו מעצמן ר"ל שהדבש זב מאליו מתוך השעוה מצד ריסוקו אסורים גזירה מרסקים אטו שאין מרסקים וגזירה חלות אטו זיתים וענבים ור' אליעזר מתיר שאין גוזרין בהם הואיל ומאליהם יוצאות ועל הדרך שהתרנו בפרק ראשון בטעינת קורת בית הבד שכל שבא מאליו אין גוזרין שמא יסחוט לכתחלה וכן הלכה וכן אמרו בגמ' בזיתים וענבים שריסקן מע"ש ויצאו מעצמם שמותרים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חלב הזכר אינו משקה ואינו לא מקבל טומאה ולא מכשיר לקבל טומאה אבל חלב האשה מטמא ר"ל מקבל טומאה ומכשיר הואיל וראוי לקטנים וטומאתו בין לרצון כגון שהוא חולב בכונה בין שלא לרצון כגון שהיה החלב זב מאליו שסתמו משקה הוא אבל חלב הבהמה אינו מיטמא ולא מכשיר אלא לרצון ואע"פ שחלב הבהמה מיוחד יותר למשקה מ"מ אשה דם מגפתה טמא ר"ל דם מכתה וחבורתה שדם חללים הוא וכמו שאמרו מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא ודם מגפתה שלא לרצון הוא אבל בבהמה דם מגפתה טהור ויש פוסקין שאף באדם ואשה דם מגפתה טהור ואין אומרי' טמא אלא בזב וזבה וחבריהן: