Meiri on Shabbat 148 מאירי על שבת קמ״ח

פרק עשרים ושלשה בעזר הצור:

שואל אדם וכו' כבר ביארנו דרך כלל באלו הפרקים האחרונים שהם יבאו בביאור קצת הדברים הנכללים בחלק השני שבספר בענין הדברים שאסור לעשותם מדברי סופרים ולבאר קצת דברים שנכנסו תחת החלק הרביעי בענין הדברים שדומים למלאכה וזה הפרק הוא מזה המין גם כן ועל זה הצד יחלקו עניניו לשני חלקים אלו אלא שיתגלגל בו חלק שלישי בקצת דברים שעשאן הגוי לצורך ישראל מעצמו אם אסור אם מותר:

והמשנה הראשונה שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלוני וכן אשה מחברתה ככרות אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת וכן ערבי פסחים בירושלם שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ואוכל את פסחו ועושה עמו חשבון לאחר יום טוב אמר הר"ם פי' הטעם לאסור שיאמר אדם לחברו הלוני גזרה שמא יכתוב ויתר הדברים מוכנים ומבוארים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה הוא ממין שני החלקים ואמר על זה שואל אדם כדי יין וכדי שמן מחברו בשבת ובלבד שלא יאמר לו הלוני ויראה לי שההלואה והשאלה שניהם נופלים על כדי יין וכדי שמן אע"פ שלשון שאלה מיוחדת על הכלים הואיל וחוזרים בעין ואין לשון הלואה נופל בהם וכן לשון הלואה מיוחד על המעות מתוך שניתנים להוצאה ואין תשמישן ע"י עצמן כדי יין וכדי שמן הואיל ותשמישן בעצמן נופל בהם לשון שאלה ככלים וכן מאחר שאין חוזרים בעין נופל בהם לשון הלואה והוא מתיר שאלתם ובלבד שיזכיר בהם לשון שאלה ולא לשון הלואה ופי' הטעם בגמ' השאילני לא אתי למכתב הלוני אתי למכתב שהלואה ענינה מובן לזמן מרובה ויתירא שמא ישכח אבל שאלה מובנה לזמן מועט ולא יבא לכתוב ופי' בה גדולי הרבנים מפני שסתם הלואה שלשים יום כמו שביארנו בראשון של מכות ואין סתם שאלה שלשים יום אלא הרי זה צריך להחזירה כל זמן שירצה המשאיל וקצת ראיה לדבריהם מ"ש באחרון של חגיגה מנא לשבעה לא מושלי אינשי אלא שיש מפרשים בו שעל כלי של טמא מת הוא שצריך הזאת שלישי ושביעי והילכך אין אדם עשוי להשאיל כלי שיהא השואל צריך להמתין שבעה לתשמישו וי"מ אותו שמ"מ ענינו בכלי שאין אדם רגיל לעמוד בזולתו שתשמישו צריך לו תדיר וכגון זה אין לומר על סתם שאלתו שלשים:

ויש שואלים בה ממה שאמרו טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית לאחר שלשים חייבת והם מפרשים תוך שלשים יום פטורה דרחמנא אמר כסותך ואע"פ שאין יכול להכריחו להחזירה מ"מ אינה כסותו לאחר שלשים הואיל והיה לו לתבעה ולא תבעה הרי הוא כמוחלה אצלו לכל זמן שתצטרך לו והרי היא כשלו ומ"מ יש להשיב בה אדרבא איפכא מסתברא תוך ל' תתחייב שהרי אינו מוכרח להחזירה לאחר ל' תפטר הואיל והלה יכול להכריחו להשיבה אצלו אלא זו של טלית לא בסתם שאלה נשנית אלא שכל שלשים ניכר הוא ששאולה היא ולאחר שלשים אפי' שאלה בפירוש לכל אותו זמן אין הדבר ניכר שהיא שאולה וי"מ בה לאחר שלשים חייבת כלומר אם שאלה ליותר משלשים חייבת מיד וכן במזוזה השוכר בית כל שלשים יום פטורה מן המזוזה הא משלשים ואילך חייבת כלומר שאם שכרה ליותר משלשים חייבת לאלתר הואיל ודעתו לדור בה כל כך ולדעתי סתם הלואה שלשים יום וכן סתם שאלה בדבר שאין תשמישו תדיר ולא דקדקו בכאן אלא על הלשון שלשון שאלה מורה דבר שסתמו להחזירו לשעה מפני שהנחתו מיוחדת לדבר החוזר בעין ואדם עשוי להחזירו לכשנשתמש בו אבל לשון הלואה מורה דבר שסתמו לעכב ולא להחזירו לשעה ואע"פ שכדי יין אינם חוזרים בעין מ"מ אינו הולך אחר הענין אלא אחר הלשון וכל שהוא אומר לו לשון שאלה הוא בטוח על מהירות חזרתו ואינו כותב ומכאן כתבו קצת מפרשים עכשו ששניהם בלשון לעז לשון אחד שיהא אדם מדקדק בלשון לומר בלשון נתינה או מסירה וכיוצא באלו וכן אשה שואלת ככרות מחברתה על הדרך שכתבנו בכדי יין ושמן:

ואם אינו מאמינו וכו' שאע"פ שהלואת יום טוב או שבת ניתנה ליתבע בחול בבית דין מ"מ אינו סומך על אמונתו עד שאם יכפור יצטרך לעדים וב"ד ואמר שרשאי להניח טליתו אצלו מאליו כלומר שיצניעהו לו ולא שיאמר לו בפי' יהא זה משכון אצלך על מה שתמסור לי אלא מניחו סתם ועושה עמו חשבון לאחר השבת אבל אינו מחשב עמו ביומו שהרי כתוב ממצוא חפציך ודבר דבר וכן ערבי פסחים שחל להיות בשבת ולא נזכר לקנות את פסחו או שאבד הימנו עושה עמו חשבון אחר יום טוב ולא סוף דבר לימנות עם אחרים בשה שכבר הוקדש אלא שאף הוא לוקח שיו ומקדישו היום ואע"פ שאמרו אין מקדישין ביום טוב וכל שכן בשבת שעה עוברת שאני כמו שיתבאר בגמ':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

נשים המביאות מים ביום טוב אין צריכות לשנות כלל וכן אע"פ שספוק וטפוח ורקוד ביום טוב אסור נשים העושות כן אין מוחין בידם וכן מה שאנו רואים בהן שבאות בכדיהן ויושבות על שפת המבוי ואע"פ שאמרו לא ליתיב איניש אפומא דלחיא דילמא מיגנדר ליה חפץ ואתי לאייתויי אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות ואף בקצת דברים שיש להן סרך בתורה כגון תוספת יום הכפרים ודברים אלו צריכים ביאור וקצרנו ענינם בכאן מפני שכבר הרחבנו בהם את הדרך ברביעי של יום טוב:

זה שכתבנו במשנה בהלואת אשה ככר לחברתה אינו צריך לשומה בדמים כדי שאם תוקר לא תשלם אלא כמה שקצץ בה שהככרות הואיל ודבר מועט הוא ואין הלואתם מצויה אלא ליום ומחרתו אין לחוש בהם לשנוי שער ועוד שהרי מצויים אצל הכל והרי הוא כיש לו וכבר התרנו סאה בסאה ביש לו כמו שיתבאר במקומו וכדי יין ושמן מיהא שיש לחוש בהן לשינוי שער לא הותר בהם להחזיר לו יין ושמן שזהו סאה בסאה אלא דמים ובחשבון מה שהיו שוים בשעה שהשאילם ר"ל ביום טוב ושמא אף עליה נאמר ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב כלומר שמחשב כמה היו שוים ביום טוב וכן בפסחים של ערבי פסחים שחל להיות בשבת:

הלואת יום טוב ושבת נתנה ליתבע בחול בב"ד והם נזקקים לה ומגבין אותה שאם תאמר לא נתנה ליתבע אף הוא אינו מוצא ואתי לאימנועי משמחת יום טוב ויש פוסקין שלא נתנה ליתבע ואינה עיקר ומ"מ אף לדבריהם אם תפש אין מוציאין ממנו והוא שאמרו על רבה בר עולא מערים איערומי כלומר שהיה לווה מאותו שמסר לו בי"ט ואח"כ אומר לו שהוא מעכב במה שמסר לו ואפי' היה הלה תובעו בבית דין על מה שהלוהו או שגזלו אין נזקקין לו שאין כאן גזילה או הלואה ואם חזר זה ותפש ממנו באותו שיעור נזקקין לו שהראשון כשתפש נפרע מחובו וזה שחוזר ותופש ממנו גזילה גמורה היא ומ"מ י"א שאם לא תפש הראשון אלא משכון וחזר זה ותפש אותו משכון בעצמו אין ב"ד נזקקין לו שהרי לא קנאו הלה ואת שלו ראה ונטל:

שביעית אינה משמטת אלא בסופה ומעתה אפי' הלוה בשביעית עצמו גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל כניסת ראש שנה של שמינית נשמט טבח ששחט את הפרה וחלקה בראש שנה על דעת שהוא יום טוב והוא ראש שנה של מוצאי שביעית ובאו שלוחים שנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית הרי זה משמט ואע"פ שהלואת יום טוב ניתנה ליתבע בא שביעית והשמיטה ואע"פ שהקפה אינה נשמטת ביאורה בזקפה עליו במלוה ואע"פ שאין זקיפת מלוה ביום טוב שמא עבר ועשה ואם לאו אינו משמט וגובה בב"ד כמו שביארנו:

המחזיר לחבירו חוב בשביעית ר"ל שעברה עליו שביעית מדת חסידות היא ורוח חכמים נוחה הימנו וצריך המלוה לומר משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ הרי זה יקבל הימנו ויזהר שלא יאמר לו שבחובו הוא פורע אלא שהוא נותן לו משלו בשיעור חובו:

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין מפני שכל אלו כמקח וממכר הם ומקח וממכר אסור מגזרה שמא יכתוב וכן ללוות ולהלוות ומ"מ מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב אחר שהיא חובת היום והולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שהוא דומה למקדיש ועוד מפני שהוא מתקן ומה שנתגלגל בקצת ספרים בכאן אין נמנין על הבהמה כתחלה ביום טוב אינה בספרים המדוייקים ומ"מ אנו כבר ביארנוה במקומה בשלישי של יום טוב:

המשנה השניה מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קובייא ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות אמר הר"ם פי' טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזרה שמא יקרא אגרות שלום בשבת כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהם אסור לקרות בשבת וביום טוב ואפי' היה אותו הספר בחכמה מן החכמות ומפיס פירושו מטיל גורלות ושיעור זאת המשנה כך ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן בשבת אבל לא עם אחר ובחול מותר להפיס עם אחר ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קובייא וקוביא שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חברו בהסכמת אותו השחוק כמו הכסיפסין והנרדשיר וזולתם מן הדומים להם וחלשים מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחברו כמנין האנשים ויפרש כל אחד מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן החפצים לאיש אחר נכרי שיבא במקרה וישים אותם החפצים חפץ אחד על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד מנתו כפי גורלו התירו חכמים לעשות זה ביום טוב לפי שהזריזות באכילת קדשים וליטול מהם מנה גדולה ויפה מצוה ומה שאמרו אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין עליהם חלשים ביום טוב ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים:

אמר המאירי המשנה השניה והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מונה אדם את אורחיו שהוא רוצה לקראם לסעודה בשבת כדי לידע כמה ככרות יתן לפניהם וכן מונה את פרפרותיו ר"ל כך וכך פרפראות אני נותן לפניהם מפיו ר"ל על פה אבל לא מפי הכתב ר"ל שאם כתבם מע"ש כדי שלא ישכחם אסור לו למנותם בשבת מפי אותו הכתב ולא עוד אלא שאסור לקרותו שמא יתחרט על איזה מהם וימחנו מספרו או שמא נודע לו שסרב לאכול עמו לאיזו סבה והוא מוחקו שלא יטעה שלוחו לחזור ולקוראו ויש עוד טעם אחר לאיסור שלא נתירהו לקרות בהם שמא יקרא בשטרי הדיוטות שאין בהם תועלת קריאה ולא שום צורך יום טוב או שבת וקריאת שטרי הדיוטות אסורה מאיסור טלטול או שלא יהא בעיניו כחול ויבא למחוק וכן הלכה:

מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ר"ל מטיל גורלות עמהם להגריל איזה חלק יגיע לכל אחד מהם אע"פ שהם קפדים על החלקים ופעמים שזה רוצה בחלק שהגיע לחבירו ובלבד שלא יכוין מנה גדולה כנגד קטנה שאם יכוין קטנה כנגד גדולה הרי זה כמשחק בקוביא אחר שהחלקים אינם שוים ושחוק בקוביא הוא ממין מקח וממכר הא לא הותר אלא בחלקים שוים ואין מפייסים אלא לחשיבות הבשר שזה רוצה מן הצואר וזה מן הירך וכן הלכה ויש פוסקים בה שאף גדולה כנגד קטנה מותר שאין בני בית מקפידים זה על זה וכן מטילים חלשים ר"ל גורלות על הקדשים בין הכהנים ביום טוב ופי' בגמ' בשל יום אבל לא על המנות ר"ל בשל אתמל שכבר היה אפשר להם לחלוק מבערב והוא שפי' בגמ' אבל לא על מנות של חול בי"ט:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: