Meiri on Shabbat 155 מאירי על שבת קנ״ה

יתבאר במקומו שהמערב צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד כדי שיהא אפשר לו לאכלו בין השמשות ומעתה אם נתכוון לשבות ברה"ר והניח עירובו ברה"י או בהפך אינו עירוב שאי אפשר לו להוציאו בין השמשות כדי לאכלו אלא בעבירה אבל אם נתכוון לשבות ברה"י או ברה"ר והניחו בכרמלית הרי זה עירוב שהרי בין השמשות מותר להוציא מרה"י לכרמלית לדבר מצוה או בשעת הדחק מעתה הרי שנתכוון לשבות תחת האילן שהוא רה"ר ונעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה שסתמה רחבה ארבעה ונתן בה עירובו אם הכלכלה למטה מעשרה עירובו עירוב שהרי הוא ועירובו ברה"ר ושמא תאמר והלא כל שרחב ארבעה וגבוה משלשה ולמעלה ואינו גבוה עשרה אתה דנו ככרמלית כמו שביארנו בפרק ראשון מ"מ אף בכרמלית כשר כמו שהקדמנו אלא שאף לעיקר הפירוש לא נאמר כן אלא במקום המסויים כגון עמוד או חריץ אבל מקום שאינו מסויים לא וכמ"ש הזורק ד' אמות בכותל ברה"ר למטה מעשרה כזורק בארץ והרי היתד ככותל והכלכלה עומדת באויר ולא עוד אלא אפי' היתה מונחת בארץ אין כרמלית בכלי למעלה מעשרה הואיל ורחבה ארבעה הרי זה רה"י ואין עירובו עירוב:

לא נעץ שם יתד אלא שהניח הכלכלה בגוף האילן אע"פ שעכשיו משתמש בצדדים ואסור לכתחילה שהרי אמרו צדדים אסורים צדי צדדין מותרים ואין צדי צדדים בכאן אלא שינעוץ יתד ויתן כלכלה ביתד לענין עירוב מ"מ עירובו עירוב שכל שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק כמו שביארנו ולענין אחר אסור להשתמש בצדדין מעתה סוכת שומרי פירות העשויה על גבי קונדיסין לראות מתוכה ועולין בה בסולם וסומכין את הסוכה לאילן כדי שיסמכו ראש סולם על האילן יזהר בשבת שלא יסמוך ראש הסולם על האילן ממש שהרי משתמש בצדדין בעלייתו אלא יתקע יתד בצידי האילן ויסמוך הסולם עליו וכן יזהר שלא יניח רגלו ביתד אלא על שליבות הסולם או על הקנים היוצאים מן הקונדיסין כדי שלא יהא משתמש בצדדין:

המשנה השניה מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין את הכיפין אבל לא את הזירין אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה בין דקה ובין גסה ר' יהודה מתיר בחירובין לדקה אמר הר"ם פי' פקיעין וזירין הם אלומות עמיר אלא שהפקיעים הם קטנות והם משתים שתים והזירין הם גדולות משלשה שלשה ואמרו אבל לא את הזירין ר"ל אין מפספסין את הזירין אבל להתיר האגדות מותר ופי' מפספסין כמו מפרכין והוא שמחתכין אותן בין שתי הידים וכיפין מין מן הפקיעים ומרסקין כמו מחתכין ושחת ידוע ובלשון עברי גז אחר גזי המלך ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור ענין החלק השני והוא שאמר מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה ר"ל קשין של שבלים שאגדם מתירים אותם שיהא נוח לה לאכלם וסתם פקיעים הוא שיש בהם שני קשרים אחד לצד ראשן ואחד לצד זנבן והוא הדין לדעת תנא קמא שמפספסין ר"ל שמחתכין אותם לדקקם כדי שיהא נוח לבהמה לאכלם ביותר:

ומפספסין את הכיפין ר"ל ג"כ קשין של שבלים אלא שסתמן קשורים בג' אגדים אחד בכל צד ואחד באמצע וטעם חכמים שכל אלו הבהמה עשויה לאכלם בלא התרה ובלא פספוס ונמצא שאינו טורח אלא בהיתר ר"ל בראוי לה ואין כאן שוויי אוכלא אלא מיטרח באוכלא אבל לא את הזירין לא בהתרה ולא בפספוס וזירים הם ענפי אילנות לחים וסתמן להיסק ואין הבהמה עשויה לאכלם אלא בהתרה ופספוס ונמצא כשהוא טורח שטורח באיסור ובדבר שאין ראוי לה והרי זה שוויי אוכלא:

אין מרסקין את השחת ר"ל שאין מחתכין אותו לדקדקו לפניה וכן לא את החרובין ופי' בגמ' בשהשחת צריך ריסוק כחרובין כגון לעיירים הקטנים שאף השחת צריך שירסקוהו להם ומתוך כך הרי הוא שווי אוכלא ואסור ור' יהודה מתיר בחרובין לדקה וטעמו שהוא סובר שכל שהוא שווי אוכלא מותר אבל מיטרח באוכלא אסור אחר שאף בלא כך ראוי לה בהפך סברת חכמים ולא סוף דבר שחלק ר' יהודה בזו אלא אף בכלם ולדעתו מתירים פקיעי עמיר שאין אכילתם מצויה בלא התרה והרי זה שווי אוכלא והתירוהו שלא תמות בהמתו אבל לא פספוס שהרי דרך אכילתה אף בלא פספוס ונמצא הפספוס בא בחנם וכן הדין בכיפין אבל הזירין מתירין ומפספסין שאין דרך אכילתם אלא בהיתר ופספוס וכלל הדברים לדעתו של ר' יהודה שווי אוכלא מותר מיטרח באוכלא אסור והילכך אין מרסקין את השחת פירושו לבהמה שהשחת ראויה לה בלא רסוק הא אם אינה ראויה לה מרסקין לה וכן החרובין לדקה והלכה כר' יהודה ויש ספרים שגורסין כיפין במקום זירין ונמצא לדבריהם זירין מה שביארנו בכיפין קשין של שבלים קשורים בשלשה מקומות ואוסרים בהם אף ההתרה וכן מצאוה בקצת הלכות גדולי הפוסקים ואינו כן שהרי לגרסתם זירין ופקיעין הכל אחד אלא שזה בשני קשרים וזה בשלשה ושבוש הוא שנמצא בהלכות שכתוב בהן ולא את הזירין לא לפספס ולא להתיר ובהלכות מדוייקות מצאנו לא לפספס אלא להתיר ועל הדרך שכתבנו אלא שלגדולי המחברים ראיתי דברים בנוסח זה מתירין אלומות של עמיר לפני הבהמה ומפספס בידו אלמות קטנות אבל לא גדולות מפני הטורח שבהם שמא הם פירשו פקיעין תרי קבוץ שתי אגודות זירין תלת קבוץ שלשה אגודות ומ"מ אני תמה היאך התירו הפספוס בקטנות ואיני יכול ליישב את דבריהם:

משנה אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין ואין מחמרין ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין אותם ומהלקטים לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים ולפני יוני הדרסיאות אמר הר"מ פי' אבוס שם המקום שמשימים בו המספא לבהמה וענין אמרם אין אובסין שלא יאכילנה מזון ימים רבים והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעיה ודורסין הפי' הקרוב אצלי שלא ישימו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה מלעיטין נתינת המאכל לתוך פי האוכל ממרין זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים ואמרם מלעיטין למקום שיכולה להחזיר וממרין למקום שאין יכולה להחזיר ושתיהן מלות עבריות מלעיטין מגזרת הלעיטני נא וממרין מענין הפטום שור ומריא מהלקטין שישים האוכל בידו והם לוקטין אותו מורסן ידוע גובלין כמו לשין הדרסיאות יוני הבית והם מיוחסות להודורוס שהיה מגדל אותם בהיכלו:

אמר המאירי אין אובסין את הגמל פי' בגמ' שאין עושין לה אבוס בתוך מעיה ליתן לה מאכל הרבה ביד בכדי שנים או שלשה ימים שכך הוא דרך הטייעים ההולכים במדברות שאין מצוי להם מקום לקנות מספא לגמליהם והוא טורח גדול שאינו רוצה לאכול מעצמו כל כך ובשבת אין לנו לטרוח כל כך וכן לא דורסין והוא ענין זה בעצמו אלא שאינו שיעור גדול כל כך כאותו האמור באובסין ובא ללמד שאף לשיעור הראוי לו ביומו כל שהוא דורס השעורים בידו לגרונו עד מקום שאין הבהמה יכולה להחזירם אסור אבל מלעיטים ר"ל שאם אינו רוצה לאכול הראוי לו לעצמו מלעיטין לו בגרונו עד מקום שיהא יכול להחזירם ואין ממרין את העגלים והוא שמרביצה ופוקס את פיה ר"ל נותן לתוכו חכה שלא יוכל לסגור את פיו ומאכילו כרשינים ומים בבת אחת והמים מכניסים את הכרשינים בבית הבליעה על כרחה עד מקום שאינה יכולה להחזיר אבל מלעיטין והוא שמאכילה על עמדה בהגבהת הראש ואינו מרביצה ונותן לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן ובדרך [זו] אינן נכנסות אלא עד מקום שהיא יכולה להחזיר ולפיכך מותר ושניהם ביד ולא בכלי ומהלקטים את התרנגולים והוא כעין הלעטה האמורה בבהמה שמכניס האוכלים לפיו בידו עד מקום שהתרנגול יכול להחזיר וכ"ש שמלקיטין והוא שנותן לפניו והוא לוקט מאליו אבל יוני שובך ויוני עליה אין מלקיטין וכל שכן שאין מהלקטין ומה הפרש בין זה לזה פי' בגמ' שהתרנגולין מזונותן עליך ואלו אין מזונותן עליך ומ"מ עופות שהיה מזונותן עליו מלקיטין אבל לא מהלקטין ונותנים מים למורסן אבל לא גובלים ויתבאר בגמ' שלא גובלים כדרכו אבל ע"י שינוי מותר ודרך שינויו יתבאר בגמ':

אין נותנים מים לפני יונים שבשובך וכן לפני הדבורים ואפי' היו מזונותם עליו שמלקיטין להם מזונותם כמו שביארנו מים מיהא אסור שהרי דרכם לעוף ומוצאים מהם הרבה בנהרות אבל נותנים לפני אווזים ותרנגולים ויוני הרדסיות שאין דרכן לעוף כל כך ודוקא במזונותם עליו על הדרך שביארנו:

משנה מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן אמר הר"ם פי' ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מחתכין את הדלועין התלושין לפני הבהמה בשבת אפי' נתלשו היום ע"י גוי או לאיזו סיבה ואת הנבלה לפני הכלבים אפי' נתנבלה היום ואע"פ שלא הוכנו מאתמול וכגון שהחתוך צריך להם לשויי אכלא כגון שהיו כלבים קטנים או שהיתה הנבלה טפלה ובשרה קשה וכיוצא בה בדלועי' ור' יהודה אוסר אא"כ נתנבלה מערב שבת ומתורת מוקצה והלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה ביום טוב וכבר ביארנוה בראשון של י"ט:

ושאר המשנה כלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שכתבנו למדת שאין מפרכין את התבן לפני הבהמה אלא מניחים אותו שלם ומ"מ אם היה תבן קשה ולא היה ראוי לאכילתה אלא בפספוס וחתוך מחתכין אותו שכל שוויי אוכלא מותר ומה שנאמר בסוגיא זו תיבנא סריא לאו דוקא אלא שהוא כסרוח לענין אכילתה עד שיחתך הא תיבנא סריא לגמרי הרי אינו ראוי לטלטל ואפי' שלם אין נותנים אותו לפניה ומכאן התירו לפרך הפת לתרנגולים שהרי שוויי אוכלא הוא שאין אכילתם נוחה להם אלא בפירוך:

נותנים מזונות לפני הכלב ואין נותנים מזונות לפני החזיר ומה הפרש בין זה לזה כלב מזונותיו עליך חזיר אין מזונותיו עליך ולפיכך אסור ואפי' במזונות הראויים לאדם שהרי מים ראויים ואמרו עליהם שלא ליתנם לפני יונים ודבורים ושמא תאמר והלא בפרק ראשון אמרו נותנים מזונות לגוי בחצר נטלם ויצא אין נזקקין לו כבר פירשנוה מפני דרכי שלום ועוד שאין לדמות בני אדם לשאר בריות לקנין זה ואפי' עובדי האלילים וכבר ביארנוה בפרק ראשון:

בעל חיים שבלע כזית מן המת ונכנס לבית לא טימא שאין טומאה בלועה מטמאה באהל כמו שביארנו במסכת חולין פ' מקשה אבל אם מת בעל חיים זה שכזית בשר המת במעיו אם לא נתעכל אותו בשר המת עדיין הרי הוא מטמא כל הבית שאין הבולעו מציל עוד מלטמא אבל אם נתעכל טהור וכמה תשהא במעיו בשעת מיתתו שיהא קרוי מעוכל ויהא טהור בכלב שלשה ימים מעת לעת ובעופות ודגים כדי שתפול לאור ותשרף:

הקמח הוא מחוסר גבול וגבולו נקרא גבול ומתוך כך נתינת מים לתוכו אינה מחייבת אלא שלכתחילה אסור שמא יגבל אחד נתן קמח ואחד נתן מים שניהם פטורים ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת מים לבד שנתינת מים לתוכו הוא גבולו ובכלל זה נתינת הסמנים השחוקים לתוך המים לעשיית דיו וכן נתינת מים לתוך האפר לשריקת פי תנור וכיוצא בה ומה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כגון מורסן נתינת מים מותרת לכתחילה מעתה נותנין מים לתוך המורסן לתרנגולים או לשוורים אבל לא גובלים ומ"מ הואיל ואין גבולו גבול גובלין ע"י שנוי וכיצד משנה מוליך בו את הכף שתי וערב אבל אינו מסבב בו את הכף וכ"ש שאסור למרס ביד ואם אינו מתערב כראוי מנערו מכלי לכלי ומ"מ אין ספין אותן ר"ל שאין מבליעין אותם ממנו ביד אף במקום שיכולים להחזיר אלא נותנין לפניהם ואם יש שם עגל שלא למד שאינו אוכל והוא ענין דלא נקיט בלישניה מלקיטין אותו ר"ל עד מקום שיהא יכול להחזיר ומותר לפרק בשבת מתוך כלי שלפני בהמה זו ליתן לפני בהמה אחרת וכן יותר ליתן לפני בהמה בשבת תבואה ולא סוף דבר כמדתה בחול והוא האמור בכאן חדא קמי חדא כלומר מדה אחת לאחת ושתים לשתים אבל לא שיעור מדות לאחת אלא אפי' כור ואפי' כורים בין לפני בהמה אחת בין לפני בהמות הרבה: