Meiri on Shabbat 48 מאירי על שבת מ״ח

אסור להניח כלי של מים צונן לתוך כלי של מים חמין אע"פ שאינו על גבי כירה מפני שהתחתון מוליד חום לעליון ואע"פ שהתרנו כיוצא בה במיחם על גבי מיחם אין זה כלום שמיחם ע"ג מיחם הואיל ושניהם חמין אין כאן אלא מעמיד בחומו אבל בזו הוא מוליד חום ואע"פ שהתרנו ליתן קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין כבר ביארנו הטעם מפני שהוא כלי שני וכלי שני אינו מבשל אבל בזו שהוא כלי ראשון אסור ואפי' להפשיר מפני שאי אפשר לצמצם ומבשל מהרה ולאו אדעתיה והוא שלא התירו במדורה אלא כנגדה ולא על גבה ויש מתרצים שזו שבכאן כשהקומקום על הכירה ואין צרך בכך וגדולי המחברים כתבו שנתינת כלי מים צוננין על גבי קומקום של חמין אם הניח מבערב מותר ואינו כטומן בדבר המוסיף:

אסור לפרוס סודר על גבי כלי של מים ולהניח כוס או קערה על הסודר שמא יפול הסודר במים ויבא לסחטו בשבת אבל אם היה הסודר עומד שם לסנן בו יין לכלי והוא הנקרא בכאן פרונקא מותר שמאחר שעומד לסנן אינו מקפיד עליו אם יפול במים ואינו בא לידי סחיטה ויש שואלים בה מה שאמרו בפרק תולין קל"ט ב' בפרונקא זו אפלגה דכבא שארי אכולה כובא אסור והם מפרשים אפלגא דכבא שארי שאינו עשוי לישמט וליפול במים ובכלה אסור שעשויה היא לישמט ולבא לידי סחיטה ואלמא שאף בפרונקא יש לחוש לסחיטה ותרצו חכמי הדורות שלא אסרו שם בכלה אלא משום אהל וכגון שדפני הכלי גבוהים מקרקעיתו טפח ואע"פ שהכובה מלאה מים אינן חוצצות להפסיק אהל ובחציה מותר שמאחר שחציה מגולה אין כאן אהל ולא באו באיסורה כלל משום סחיטה ויש לשאול לדעת זה שהרי היה לו לאסור בכאן משום אהל אלא שהם מפרשים שבחצי כובא היה וי"מ אותה לשיטה זו בכלה כובא אלא שלדעתם המים חוצצים ומבטלים אהל הואיל ואין בה טפח בין שטח המים לשפת הכלי ואותה ששנו שם בשאין מלא מים עד שנשאר טפח בין שטח המים לשפת הכלי:

ויש מתרצים שפרונקא האמורה שם במשמרת העשויה לסנן ואסורה משום דרך חול או למי שרוצה לשפות יין מכלי לכלי על ידי פרונקא זו לענין יין המותר לסננו בסודרין על הדרך שיתבאר שם ופרונקא האמורה (שם) [כאן] פירושה בפרוסה לשמירה משקין שבתוכה וכל שאין לחוש לסחיטה מותר ויש שפירשו במה שאמרו כאן מאי שנא מפרונקא ותירץ התם לא קפיד וכו' שזו שבכאן במים שיש לחוש לסחיטה מתוך שסחיטתן מלבנתן ואותה האמורה שם ביין שאין חוששין בטבילתו לסחיטה וז"ש לא קפיד עלה ושיטה זו נראית במסכת י"ט פ' המביא:

טומנים בגיזי צמר ובציפי צמר ר"ל אחר שנפצוהו וכן בלשונות של ארגמן והוא לאחר שנצבעו ונסרקו שעושין אותן כמין לשונות ארוכים לטוותם וכן במוכין היבשים ואין מטלטלי' אותן שהרי הוקצו לטוות ולארוג ואין אומרין חזי למזגא עלייהו אחר שאין עשויים לכך ואפי' טמן בהם אין אומרין שכבר הפקירן ובטלן להטמנה אא"כ ייחדן בפירוש לכך כמו שביארנו במשנה וי"מ שמועה זו במוכין הלחין ושואלים בה אחר שאסורין בהטמנה היאך שאל מוכין שטמן בהם מהו לטלטלן והרי מלאכתן לאיסור מ"מ ומתרצין דמכיון שטמן בהם מבעוד יום הפקירן גם כן מן הסתם לישיבה והרי הוא כמלאכתו להיתר:

אין נותנין מוכין ונוצה לתוך הכר או הכסת בי"ט ואין צריך לומר בשבת שהרי עכשיו עושהו כלי אבל אם נשרו משם בשבת מחזירין אותן בשבת ואין צריך לומר בי"ט שאין זה עשיית כלי אחר שהדיוט יכול להחזירם ואין צריך אומן:

בית הצואר של בגד שכבר נפתח אלא שקשרוה כדרך שהכובסין עושין בשעת כיבוסו מתירין אותו אפי' בשבת שאין זה קשר העשוי לקיימא אחר שאין שם תפירה אבל אם לא נפתח כלל אין פותחין אותו בשבת מפני שעכשיו הוא עושהו כלי ואם עשה כן חייב חטאת ואע"פ שבמגופת חבית אמרו לק' קמ"ו א' שמביא אדם חבית של יין ומתיז את ראשה זו חיבור אחר שנארג ביחד זו אינה חיבור שהמגופה אינה מגוף החבית ואינה חבור שהרי לינטל עומדת ושמא תאמר הרי מ"מ אמרו שובר אדם את החבית ליטול ממנה גרוגרות ור"ל שבירת גוף החבית ומה בין זה לפותח בית הצואר כבר שנו בה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ר"ל שעושה פתח כמו שיזדמן ולא פתח הראוי לכלי אבל אם מתכוין לעשות פתח הראוי לכלי חייב ובית הצואר ודאי מכוין הוא לפתח הראוי:

דרך הכובסים לחבר הבגדים הדקים עם הגדולים בשעת כיבוס בשלילת חוטים אלו עם אלו שלא יאבדו מחמת קטנם וחיבור זה אע"פ שעומד לינתק חבור הוא לטומאה שאם נטמא זה נטמא חבירו עד שיתחיל להתיר שהמעשה מוציא מיד מעשה והרי גילה בהתרתו שאינו בגד אחד ולא סוף דבר בשעת הכיבוס שהוא צריך לחבור זה אלא אף שלא בשעת מלאכה ר"ל שעת הכבוס הרי הוא חיבור שאף לאחר הכבוס דעתו על החיבור מפני שאם יחזרו ויטנפו יהו מצויים לו לכבסם וכן בגד שתפור בכלאים כגון שתי חתיכות צמר בחוטי פשתן אע"פ שסופו ליפרד מחמת איסורו כל שלא נתפרד מיהא הרי הוא חיבור:

מקל שעשאה לקרדום הרי הוא חבור לטומאה ליטמא בטומאת הקרדום אע"פ שהוא מפשוטי כלי עץ שהרי בית יד הוא וידות נתרבו לטומאה בשעת מלאכה אבל שלא בשעת מלאכה אינו חיבור שהרי אין דעתו על החיבור ואדרבה זורק הוא את המקל אחר מלאכתו לבית העצים ואינו מחזירו שלא עשאו בית יד אלא לשעה והוא שאמר מקל שעשאו יד לקרדום ולא אמר יד הקרדום אבל יד העשוי לו לכל שעה הרי הוא חיבור בכל זמן אלא שיש צדדין שאין כל היד בכלל זה אלא מקצתו כמו שיתבאר במקומו:

כירה האמורה בתלמוד כבר ידעת שהיא מיטלטלת והיא בכלל כלי חרס ויש בה כלים קטנים של חרס מחוברים לה ליתן בהם פך של שמן וחבלים ונר דולק ועל זה אמרו בית הפך ובית החבלים ובית הנר שבכירה אם נטמאת הכירה במגע נטמאו כלם עמה ואם נטמאת באויר לא נטמאו אלו עמה מפני שחיבור זה אינו חיבור אלא מדברי סופרים הואיל ואינם צורך כירה כל כך עשו היכר ורושם בדבר זה שלא יטמאו עמה בטומאת אויר כדי שיכירו שטומאת סופרים הוא ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים אלא תולין:

כלי המחובר משתי חתיכות ולא נתחברו במסמר אלא בחליות כגון מספורת של פרקים שמחברין את זוגותיה בשעת מלאכה או בתקיעה מהודקת כגון איזמל של רהיטני שתוקעין להב החרב בתוך דפוס של עץ המתקן לה להחליק את העץ ומסירין אותו משם אחר מלאכה כל אלו וכיוצא בהן דבר תורה בשעת מלאכה הרי הן חבור בין לטומאה ליטמא אחד בטומאת חברו בין להזאה ליטהר אחד בנפלה הזאה על חברו כאלו הם גוף אחד ושלא בשעת מלאכה אינו חבור כלל וחכמים גזרו באלו להיותן חבור לטומאה אף שלא בשעת מלאכה ושלא להיותן חבור להזאה אף בשעת מלאכה וכן שלל הכובסים ובגד התפור בכלאים גדולי המחברים כתבו בהן שאינן חבור להזאה אע"פ שהן חבור לטומאה כמו שכתבנו ולענין מקל שעשאו יד לקרדום יראה לומר בה כן ולא עוד אלא שיש אומרים בו כן אף מדין תורה שלא נתרבו ידות אלא לטומאה אבל לא להזאה אלא שיראה לי שכל שלא נטמא היד אלא לטומאת הכלי שטהרה כטהרת הכלי גם כן: