Meiri on Shabbat 76 מאירי על שבת ע״ו

המשנה הרביעית המוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת יבשים כמלא פי גדי אין מצטרפי' זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן המוציא אוכלין כגרוגרת מצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהם וגרעיניהם ועוקציהן סובין ומורסנן ר' יהודה אומ' חוץ מקלפי עדשים המתבשלות עמהן אמר הר"ם פי' עצה הוא תבן הקטנית כגון הפולין והאפונין והתורמוסין ודומיהם מן הזרעי' קליפיהם קלפה העליונה הדומה לעור הבהמה גרעיניהם הם גרעינים הקשים שהם בתוך הפרי עוקציהן הם אותן העוקצין שהפרי תלוי בהם באילניהם כגון עוקצי התאנים והענבים והאפרסקין והאתרוגים וזולתם וסובין הסובין שלהם והוא הקמח הבינוני ומורסנן הוא המורסן שלהם והוא הקלפה העבה העליונה היוצאה בנפה תחלה וכאשר אמר כי האוכלין כלן מצטרפין קצתם אל קצתם ושיעורן להוצאת שבת כגרוגרת והיא תאנה אחת בינונית ומן המאכלים מהם שיש להם קלפה ומהם שיש להם גרעינה ועוקצין וסובין הודיעך כי לא יחשב דבר מאלו הדברים עם האוכל ומה שמשערין כגרוגרת הוא מן האוכל הברור המנוקה מכל מיני אלו הפסולת כלם ואמ' ר' יהודה כי העדשי' בלבד משערין אותן בקלפה הדקה שעליהן לפי שהוא מתבשל שלם ויאכל וכמו כן סברתו בפולין הרטובין לפי שהוא נאכל בקלפתו הסמוך אל האוכל ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי בביאור הוצאת כל הדברים איזה שיעור מחייב בהוצאתם והלכו בכל דבר ודבר אחר ענינו למה שאדם רגיל להשתמש בו ודבר זה שמתחיל עכשיו לבאר אינו נשלם בפרק זה אלא בהצטרף עמו פרק המוציא ופרק ר' עקיבא ופרק המצניע שכל אלו באים בביאור חלק זה והתחיל בענין זה בכאן ואמר שהמוציא תבן של תבואה שיעורו כמלא פי פרה שמאחר שמנהג הפרה באכילת תבן הלכו בה אחר שיעורה ואפי' היה הוא מוציאה לצורך גמל שאין די לו באכילה אחת כמלא פי פרה יתבאר בגמ' שהוא חייב הואיל והוא חשוב אצל פרה:

עצה והוא תבן של מיני קטניות ואין דרך בהמות לאכלו אלא גמל שיעורו כמלא פי גמל ואינו מתחייב בשיעור פי פרה ומ"מ יתבאר בגמ' שמאחר שאף הפרה אוכלתו ע"י הדחק אם הוציאו לצורך פרה חייב כמלא פי פרה שאכילה ע"י הדחק שמה אכילה ויש פוסקין בהפך מפני שהם פוסקי' כר' יוחנן בגמרא עמיר והוא קש של שבלים ואינו ראוי לגדי והטלאים אוכלים אותו ולפיכך שיעורו כמלא פי טלה אבל עשבים אחרים שראויים אף לגדי שיעורם כמלא פי הגדי שהוא מועט ממלא פי טלה ואפי' הוציאו לטלה או אפי' לגמל כמו שביארנו אבל עמיר אף לגדי אינו אלא כמלא פי טלה שאין העמיר ראוי לגדי אף על ידי הדחק ובטלה דעתו של זה:

עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת שמאחר שהם לחים אוכלי אדם הם וכל אוכלי אדם שיעורן כגרוגרת אבל יבשים הם מאכל הגדי ושיעורן כמלא פי הגדי ואין מצטרפין זה עם זה פי' בגמ' שאין הקל מצטרף עם החמור כגון אם הוציא תבן לפרה פחות ממלא פי פרה והשלים מלא פי פרה בעצה אינו חייב שאין העצה משלמת לשיעור פרה אחר שאין ראויה לו אבל החמור מצטרף עם הקל שאם הוציא עצה ששיעורה כמלא פי גמל פחות מכשיעור והשלימו בתבן חייב שהרי אף התבן ראוי לגמל המוציא אוכלין ר"ל אוכלי אדם שיעורן כגרוגרת וכל האוכלין מצטרפין זה עם זה שהרי כלם שוים לשיעור כגרוגרת ומ"מ דוקא שיהא שם כגרוגרת מן האוכל חוץ מן הקלפין בזרעים וחוץ מן הגרעינים בתמרים ודומיהן וחוץ מן העוקצים בתאנים וכיוצא בהן וחוץ מן הסובין והוא קליפת התבואה הנושרת מחמת כתישה והמורסן והוא הנשאר בנפה במיני התבואות ור' יהודה מודה בזו חוץ מקלפי עדשים שאומר בהם שהם מצטרפות אחר שמתבשלות עמהם וכן הלכה ומודה הוא בקליפה החיצונה שהם גדלות בתוכה ונושרת בשעת הגורן שאין מצטרפות ובגמ' הוסיפו להחמיר בקליפי פולים בעוד שהם לחים אבל יבשים אין קלפתם מצטרפת שאין מתבשלות עמהן מפני שנראות כזבובים בקערה ואין דרך בני אדם לאכלן יבשות אלא בהסרת קלפיהן קודם בשול או טוחנן ועושה מהן גריסין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שהבגד שיעורו ליטמא מדרס שלשה טפחים על שלשה טפחי' והשק והוא העשוי מנוצה של עזים ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ ששה על ששה לכל טומאה מי שחבר שני טפחים מן הבגד עם טפח של שק או שלש מן השק עם טפח של עור או ארבעה של עור עם אחד מהמפץ טהורים מן המדרס שהרי השלים שיעור החמור בקל הימנו אבל אם היה לו חמשה טפחים מפץ והשלים טפח ששי בעור או ד' מן העור והשלים החמשי בשק או שלשה מן השק והשלים את הרביעי בבגד טמא שהרי השלים את הקל בחמור הימנו ואף בזו צריכי' אנו בו לטעם אחר והוא מפני שכלן ראויים ליטמא מושב ר"ל שלא נאמרו שיעורין הללו אלא בקרע שנקרע שלא בכונה הא אם קצע לכוונת מושב כגון לעשות מרדעת של חמור ולתקן טפח על טפח עליו למושבו טמא להיות אב הטומאה במושב הזב כמו ששנינו המקצע מכלן טפח על טפח טמא מושב ופירשו בראשון של סכה הואיל וראוי ליתנו על החמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינים ואף במשנתנו זה שכתבנו שהחמור מצטרף עם הקל מפני שכלם ראויים להצטרף לענין דוגמא שמי שיש לו למכור צובר מכלם ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מהם והוא צוברן ואוגדן ביחד שלא יהא הרוח מפזרתן:

אע"פ שלענין שבת באוכלין לא נכללו סובין ומורסן בשיעור גרוגרת לענין חלה אינו כן אלא חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הם וסובנן ומורסנן שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ויש מתמיהין מכאן היאך אנו מודדין עכשו חמשת רבעים קמח מרוקד ונמצאנו מוסיפין על השיעור ויש בו חשש חמוץ וכן מתמיהין היאך משערין בקמח כלל והלא בחטה היה לו לשער שהרי עומר בזרעוני' היו מלקטין אותו בשיעור עומר ואח"כ טוחני' אותו ואין אצלי קושיא בכל אלו שכל שהוא פחות מזה אין בו שיעור לחלה ומ"מ אם יש בו יותר מעט אין חשש חמוץ בכך ולא אמרו קפיזא קפיזא אלא להפליג בשמירה אבל בדקדוקין של הבל אין קפידא כלל:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שמיני בעזר הצור:

המוציא יין וכו' כבר ביארנו על מלאכת ההוצאה שרוב עניני שבת תלוים בה ושבאו עליה בזאת המסכתא דברים ארוכים יתר על כל שאר המלאכות וכן ביארנו שאחד מעניני ההוצאה הוא לידע בכל הדברים באיזה שיעור מהם יתחייב בהוצאתם ושכבר הוחל ביאור אלו הענינים בסוף פרק כלל גדול ובאו אלו הפרקים ר"ל פרק זה ופרק ר' עקיבא ופרק המצניע להשלים ביאור אלו הענינים ואין הכונה בזה הפרק לבאר בו דבר אחר זולתי דברים באו שם ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם והחל על זה ואמר:

המשנה הראשונה המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיאה דבש כדי ליתן על הכתית שמן כדי לסוך אבר קטן מים כדי לשוף את הקלורית ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית ר' שמעון אומר כלם ברביעית לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהם אמר הר"ם פי' הכוס שרמז אליו בזה המקום הוא כוס של ברכה ושיעורו כדי רביעית וכבר ביארנו פעמים כי שיעור רביעית אצבעים על אצבעים אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל המדות בגדל שהוא הבהן בלשון עברי והיו מוזגים יינם חלק אחד יין ושלשה חלקים מים אם כן יהיה מזיגת הכוס רובע רביעית מיין שלהם וגמיעה הוא כדי בליעה אחת אם הוא חלב בהמה טהורה שהוא ראוי לשתות אבל חלב בהמה טמאה שעורו להוצאת שבה כדי לכחול עין אחת וכתית הוא קצת המכה ר"ל פי המכה והקבוץ כתיתין וכבר קדם פירושו ואמרו אבר קטן ר"ל אבר קטן של אדם בן יומו והאבר הקטן שבאדם הוא אצבע קטנה שברגל לשוף את הקלורית שיעור שימס בו הסם הנקרא בערבי שו"אף וזהו במימי היאור בלבד שהן יפין לעין אבל שאר המימות שיעורן כדי לרחוץ פנים של מדוכה ושופכין הדברים הנשפכים כלם ר"ל הנגרים והם המשקין כלם ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי המוציא יין כדי מזיגת הכוס פי' בגמ' כדי מזיגת כוס יפה ר"ל כוס של ברכה שהוא צריך שיהא שם רביעית אחר שנמזג ונמצא שצריך ליתן יין חי לתוך הכוס רובע רביעית למזוג בו על חד תלתא ואם כל שהוא מוציא רובע רביעית של חי חייב ובלבד שיהא יין הראוי למזגו על חד תלת שהרי הוא כרביעית ובמזוג כהלכתו ברביעית הא יין שאינו ראוי למזגו בכך אין משערין אותו אלא לפי אומד שלו והוא שאמרו בגמ' יין שרוני לחוד דרפי:

חלב ר"ל חלב של בהמה טהורה כדי גמיאה והוא מלשון הגמיאיני נא ור"ל כדי גמיעת אדם בינוני ואין שמין לכל אדם בשלו וכן הסכימו בה גדולי הדורות אף לדעת האומר ביום הכפרים שמשערין לכל אדם בשלו שביום הכפרים יתובי דעתא מחייבתו ואין דעתו של אדם מתיישבת אלא למדת עצמו אבל בשבת לדבר חשוב אנו צריכין וכל גמיעה בינונית דבר חשוב הוא ושיעור גמיעה בינונית הוא פחות מכדי רביעית ואין צריך לומר פחות מכגרוגרת ואע"פ שבחולב הלכו לשיעור גרוגרת כמו שיתבאר בפרק המצניע טעם הדבר ממני שאין אדם טורח לחלוב בפחות מכן אבל להוצאה כל בכדי גמיעה הוא דבר חשוב וחייב בהוצאתו:

וחלב בהמה טמאה לא התבאר דינה במשנה זו עד שמתוך כך יש מפרשים שיעור זה בין לטמאה בין לטהורה ומ"מ בתלמוד המערב אמרו הדא דתימא בחלב בהמה טהורה אבל של בהמה טמאה כדי לכחול בה עין א' וכן פסקוה גדולי המחברים וחלב של אשה יתבאר בגמ' שעורו כדי ליתן במשיפה ר"ל כלי שנותנין בו את הקילור ולאחר שהניחו שם את הקילור נותנין שם חלב אשה מעט וממחין אותו לתוך הקילור שלא יהא הקילור עבה יותר מדאי אלא זך וצלול והיו רגילים בזה בחלב אשה או במים או בלובן ביצה ומתוך כך נתנו שיעור זה בלובן ביצה שאף הוא ראוי לכך כחלב אשה וכן במים כמו שיתבאר בסמוך:

דבש כדי ליתן על הכתית ר"ל מכה שבגב הבהמה הבאה לה מחמת משאוי וכמו שאמרו במציעא ל"ח ב' דבש והדביש למאי חזי לכתיתא דגמלא וי"מ מכה שעל גב היד והרגל ובכלל הוא כל בועה היוצאת וכשמתבשלת להוציא מורסא מתחדדת מעט ואותו שפוע נקרא פי כתית וכל השטח נקרא כתית ומתוך כך שאלו בברייתא בגמ' אם שיעור זה כדי ליתן על פי כתית והוא שיעור מועט בערך כל הכתית או כדי ליתן על הכתית כלו ולא נתברר וגדולי המחברים כתבוה לחומרא ואע"פ שהדבש עיקרו לאכילה והיה לנו לילך בה לשיעור גרוגרת כשאר אוכלין הואיל ורפואה מצויה בה הולכין בה לשיעור רפואתה ולהחמיר שכל שראוי לשני דברים ושניהם מצוין הולכין בה אחר השיעור החמור אע"פ שהדבר האחד מצוי יותר אבל דבר שאינו מצוי אלא לענין אחד כגון יין שהשתיה מצויה בו ולא הרפואה אע"פ שקצת בני אדם נוהגין בו לרפואה אין דנין בו אלא אחר המצוי והוא השתיה:

שמן כדי לסוך אבר קטן פי' בגמ' אבר קטן של קטן בן יומו ר"ל אצבע קטנה וי"מ אחד מפרקי אצבע קטנה וגדולי המחברים כתבו אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו:

מים כדי לשוף בו את הקילור והוא שהיו נותנים מים בתוך הקילור העשוי לחולי העין וממחין אותה בתוכו ואע"פ שהמים עיקרן לשתיה והיה לנו לילך בם לרביעית מ"מ אף רפואתו מצויה ממה שאמרו בגמ' כל שקייני מסו ומטללי בר ממיא דמסו ולא מטללי כלומר כל ששפין בו את הקילור ר"ל שממחין אותו בה מרפאים החולי אלא שמסככים על העין ר"ל שמונעים ראייתו מתוך עוביין וסמיכותן עד שיכלו מראיתן לגמרי בר ממיא שכשהוא ממחה אותן בתוך הקילור צלילות הקילור עומד הרבה ואינו נגלד בתוך העין ובירושלמי פירשו מים כדי לרחוץ בהם פני המדוכה ומתוך כך פירשו קצת מפרשים שהמים הנזכרים במשנה זו פירושה על הטל והוא שנתנו בו שיעור כדי לשוף בו את הקילור שהטל הוא שראוי לכך יותר אבל מים ממש שיעורו ברחיצת פני המדוכה וגדולי המחברים פסקוה כן ולא יראה לי כן ממה ששאלו בגמ' אלא מים ששתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא עד שתרצו רפואתו נמי שכיחא מדאמר שמואל כל שקייני מסו וכו' ואלו בטל היאך אמר שתייתו שכיחא אלא ודאי תלמוד המערב חולק בה עם תלמוד שלנו ולפי תלמוד שלנו שיעור המים ושיעור הטל אחד הוא ושאר כל המשקין שאין רפואתן מצויה כגון יין מזוג ושכר והדם ודומיהם שיעורן ברביעית וכל השופכים ר"ל מים סרוחין ברביעית שהרי ראויות לגבל בהן את הטיט ר' שמעון אומר כלן ברביעית ר"ל אף היין והדבש והחלב והשמן ולא נאמרו שיעורין הנזכרים בהם במשנה זו אלא למצניעיהן ר"ל שאף המצניעין צריכין שיעור ואם הצניעו פחות מכשיעור והוציאו אינו כלום אבל שאר בני אדם שיעורן ברביעית ואין הלכה כן אלא המצניע הואיל והחשיבו אינו צריך שיעור ושיעורין הנזכרים הוא לשאר בני אדם על הדרך שביארנו ופירוש מצניעיהן הוא שמצניעים אותם לכך והואיל והוא הצניעו לדבר זה אע"פ שאינו כשיעור הראוי לכך מ"מ הוא החשיבו לכך אבל מצניע סתם שאין שיעורו אלא שאר בני אדם שכל הדברים ניתנו להצניע:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: