Meiri on Shabbat 91 מאירי על שבת צ״א

מתוך דברינו למדת שהמוציא פחות מכשיעור לזריעה חייב אף בלא הצנעה וכן בסתם ובהצנעה שכל המצניע או המוציא לזריעה ורפואה ודוגמא החשיבו להיות פחות מכשיעור מהם כשיעור הגמור שמא תאמר ואחר שמחשבתו מועלת ליתן דין שיעור לפחות מכשיעור אף אם חישב להוציא שיעור גדול ולא הוציא אלא כשיעור המחייב תועיל מחשבתו ליתן דין פחות מכשיעור לכשיעור ולא יתחייב אלא במה שהיתה מחשבתו עליו אינו כן שכל שמראה בדעתו שאין בשיעור המבואר לכל הדברים חשוב לו בטלה דעתו ואין הוצאה נפקעת ממנו במחשבתו ואע"פ שלא השלים מחשבתו כבר ידעת שכל המתכוין לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה ממנה כשיעור חייב אע"פ שלא השלימה שכל כיוצא בזה מלאכת מחשבת הוא שהרי עשה כשיעור ממלאכה שנתכון לה:

מי שהוציא כשיעור אלא שהוציאו מרה"י במחשבה אחת והניחו ברה"ר במחשבה אחרת חייב כיצד הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה או שהוציאה לזריעה ונמלך עליה לאכילה אע"פ שעקירתו במחשבה אחת והנחתו במחשבה אחרת חייב הוציא חצי גרוגרת לזריעה וקודם הנחה נמלך עליה לאכילה והניחה פטור שהרי לפי מחשבתו השניה אין כאן שיעור ואם כשנמלך עליה לאכיל' נתפחה והיה בה כגרוגרת והניחה חייב מאחר שאף אם לא נתחדשה לו מחשבה היה חייב בה במחשב' ראשונה מפני שהיה בה שיעור למחשבתו אף עכשיו חייב הואיל ויש בו שיעור גם כן למחשבתו האחרונה הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ועמדה על חצי גרוגרת והניחה פטור ואם קודם הנחה נמלך עליה לזריעה חייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ונתפחה והניח' הרי זה ספק אם יש דיחוי אצל שבת אם לאו ולמדת מ"מ שהמוציא פחות מכשיעור ונתפח קודם הנחה וחזר לכשיעור או שהוציא כשיעור ונצמק קודם הנחה וחזר לפחות מכשיעור פטור:

כבר ידעת ששיעור הוצאת אוכלין בשבת כגרוגרת וכן ידעת ששיעור אוכלין לטמא אחרים הוא בכביצה הרי שזרק כזית אוכלין לבית טמא והיו שם אוכלים אחרים בפחות מכביצה ובא כזית זה והשלימן לכביצה חייב שמאחר שנצטרף כזית זה לפחות מכביצה והשלים את השיעור לענין טומאה אף לענין שבת חייב ואע"פ שבשתי הלחם ולחם הפנים אמרו ששיעורן בכגרוגרת והיה לנו לומר לפי שיטתך שמאחר ששיעורן בכזית לענין אם נפסלו ביוצא ר"ל שיצאו חוץ לחומת העזרה שאם אכלו אח"כ עובר בלאו וכמו שאמרו כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ושיעור אכילה זו בכזית אף נפסל ולענין שבת יהא שיעורם בכזית אינו דומה שבקדשים משהוציאו חוץ לחומת העזרה נפסל ולענין שבת לא נתחייב עד שיוציאנו לרה"ר ולא נאמר שעזרה רה"ר היא אלא לענין טהרת ספק טומאה הא לענין שבת כל שיש שם מחיצות אין זה רה"ר אבל בזו שבת והשלמת אוכלין לשיעור טומאה באין כאחד וגדולי המחברים כתבו שאף בזו הדבר בספק אם נתחייב לענין שבת אם לאו:

דבר זה י"מ אותו בכזית דוקא הא פחות מכזית וכגון שהיה שם פחות מכביצה מעט והשלימו פחות מכזית זה לכביצה פטור לא שאלוה אלא בכזית שהוא חשוב מיהא לענין איסור ויש חולקין לומר שאף בפחות מכזית כן כל שהוא משלים שיעור טומאה וכן מה שתפשוה בכזית תרומה יש אומרים תרומה דוקא אבל חולין הואיל ואין טהרתו חשובה אצל בני אדם שאין אדם חייב לאכול חוליו בטהרה אלא מדרבנן אין מצטרף לענין שבת אבל תרומה שצירוף טומאתה חשובה טומאה ליאסר מן התורה צירופה מועיל אף לענין שבת וי"מ שלא תפשו לשון תרומה בדוקא ואף גדולי המחברים כתבוה בלשון אוכלין:

זה שכתבנו באוכלין ששיעורן לטומאה בכביצה פירושו לטמא אוכלין אחרים אבל לקבל טומאה לעצמם אף בכל שהוא מקבלין טומאה והוא שאמרו בספרי מכל האוכל מלמד שהוא טמא בכל שהוא ומ"מ גדולי הדורות שלפנינו סוברים שאף לקבלת טומאה הם צריכים לכביצה וזו שבספרי הם מפרשים אותה לענין צירוף כגון כלי מלא חרדל שאם נגעה טומאה בגרגיר אחד מהם נטמא הכל שהכלי מצרפן וי"מ אותה בביריא שלא אמרו שיעור כביצה אלא באוכלין המכונסים כגון פת וכיוצא בו אבל מה שהוא בריה בפני עצמה [מיטמא בפני עצמו] כגון אגוז ולוז וערמון אפי' חטה אפי' עדשה הא בשאר אוכלין אין מקבלים טומאה אלא בכביצה ושמא תאמר לדעת האומרים שכל אוכל מיטמא בכל שהוא מה הוצרך לומר כגון דאיכא פחות מכביצה תיפוק לי שמאחר שהונח כזית זה בבית נטמא ומדלענין טומאה בכזית אף לענין שבת בכזית אין זה כלום שפשוט הוא בזו שאע"פ שנטמא בפני עצמו לענין שבת פטור שהרי שבת וטומאה לא באו כאחד שהרי משנקלט לאויר הבית נטמא וחיוב שבת לא בא עד שהונח ומאחר שצירופו מועיל בשעת הנחה לענין טומאה שמתחלה לא היה ראוי לטמא אחרים ועכשו מטמא צירופו מועיל אף לשבת:

קצת מפרשים כתבו שהאוכלין צריכין כביצה אף לטומאת עצמן ופרשו בשמועה זו תרומה דוקא ולחייב את הזורקה על שהוא מטמאה מדכתיב משמרת תרומותי כלומר שאתה צריך לשמרה מן הטומאה וכן אומרים בכל קדש לא תגע אזהרה לרבות את התרומה שלא תטמאנה בנגיעתה ואין הפרש בין טמא שטימאה בנגיעתו בין טהור שטמאה לבית טמא והענין הוא שמאחר שצירופו מועיל לחייבו על שטמא את התרומה בידים אף לענין שבת כן:

המשנה השניה המוציא אוכלין ונתון על האסקופה בין שחזר להוציאן בין שהוציאן אחר פטור שלא עשה מלאכתו בבת אחת קפה שהיא מלאה פירות ונתונה על האסקופה הראשונה אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה אמר הר"ם פי' אסקופה נקראת המשקוף התחתון ממשקופי הבתים והדיורין וזולתם כמו שקוראין המשקוף העליון משקוף ואסקופה התחתונה היא אצטיבא שהיא לפני המשקוף פתחי הבתים ונקראת חיצונה לפי שהיא לצד רשות הרבים וזאת האסקופה שמדבר בה בזאת ההלכה היא כרמלית וכבר קדמו מצרי הכרמלית ודיניה בתחלת זאת המסכתא ופי' בבת אחת בפעם אחת לפי שאינה נקראת מלאכה ולא העתקת דבר מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אם לא יהיה ביניהם רשות אחרת כאשר נתננו העקר בתחלת דברינו בזאת המסכתא:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר המוציא אוכלין ר"ל מרה"י ונתנן על האסקופה ר"ל קודם שיוציאם לרה"ר ופי' בגמ' באסקפה כרמלית ר"ל גבוהה שלשה ורחבה ארבעה והוציאן אח"כ מן האסקופה לרה"ר פטור ולא סוף דבר בהוציאן אחר שהרי המוציא מרה"י לא הוציא לרה"ר והמוציא לרה"ר לא הוציא מרה"י אלא אפי' חזר הוא עצמו והוציא שנמצא מוציא מרה"י לרה"ר אלא שהניח לכרמלית בנתים פטור שלא עשה מלאכתו בבת אחת אלא עקר ממקום חיוב והניח בכרמלית ואח"כ עקר מכרמלית והניח במקו' חיוב ולמדת לפי דרכך שאם לא הניח לכרמלית בנתים אע"פ שהעביר דרך עליו חייב ואין אומרין מהלך כעומד דמי כמו שכתבנו בפרק ראשון במוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא חייב:

קופה שהיא מלאה פירות והוציאם מרה"י ונתנם על האסקופה חיצונה ר"ל שחוץ לפתח שהיא רה"ר גמורה אע"פ שרוב פירות מבחוץ ומיעוטן מבפנים אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה ובא להשמיענו שלא סוף דבר בחפץ שכלי אחד שהוציא מקצתו ונשאר מקצתו מבפנים שפטור עד שיוציא את כלו אלא אפילו קופה מלאה חפצים ואפי' חרדל שאלו נשברה הקופה נמצא מקצת החרדל ברה"ר אע"פ כן אינו חייב ואפי' היו כל הפירות בחוץ כל שיש מן הקופה בפנים עד שיוציא את כל הקופה שהקופה עושה כל מה שבתוכה כחפץ אחד והוא שאמרו אגד כלי שמיה אגד ואפי' הוציאה אח"כ שהרי לא הוציא את כלה בבת אחת בלא הנחה בנתים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה אלא שיש חולקים בקצת דברים שכתבנו כמו שנבאר עכשיו ודברי' שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הם:

זה שביארנו שאפי' בקופה מלאה חרדל אינו חייב עד שיוציא את כלה ואגד כלי שמיה אגד כך פסקוה גדולי המחברים ואע"פ שנחלקו בה חזקיה ור' יוחנן והיה חזקיה מחייב בחרדל והדבר ידוע חזקיה ור' יוחנן הלכה כחזקיה שהוא רבו ואע"פ שנ' בסוגיא זו קים ליה רבא בשיטתיה דאביי ונמצא רבא כדעת ר' יוחנן כבר הוקשה דידיה אדידיה ותירצנו איפוך ופרשו בה איפוך בתרא ר"ל אותה שמועה של מוציא פירות ולעולם קם רבא בשטתיה דר' יוחנן והלכה כמותו ולא מצד מחלקת אביי ורבא שאין זה מחלקת שלהם אלא מצד שהיה רבא בתרא וגדולי הדורות שלפנינו פוסקים כחזקיה אם מצד שהוא רבו אם מצד מה שנאמר בסוגי' זו בהיה מגרר ויוצא ומה שתירץ בה ר' יוחנן שינויא דחיקא הוא ופירשו באיפוך איפוך קמייתא ולא קם רבא בשטתיה דאביי אלא חזרו לדבריהם וקם רבא כחזקיה או אפי' קם רבא כשטתיה דאביי מ"מ הואיל ואי אתה יכול לבא בה מצד מחלקת אביי ורבא הלכה כחזקיה וכסתם משנת היה מגרר לא נאמר לדעתם שפטור אלא בחפץ א' שמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ ובקופה מליאה קשואים ודלועים שהם ארוכים ויש מהם עדיין בפנים מעתה המוציא קופת הרוכלים שיש בה הרבה מיני בשמים על האסקופה החיצונה אע"פ שרוב מינין מבחוץ לדעתנו פטור וכן הדין בכל הפירות כל שיש אפי' אוגן הקופה בפנים ולשיטה שניה חייב אא"כ בעצי קנמון ודומיהם מן השרשים הארוכים הנקראים כאן אורוסי שיש עדיין מגוף הבשמים בפנים:

הגונב כיס בשבת ואע"פ שמתחייב בנפשו בהוצאתו ואין אדם מת ומשלם מ"מ הרי אין מיתה ותשלומין באין כאחד שמשהגביהו בתוך הבית קנאו להתחייב בגניבה וחיוב שבת אין בו עד שיוציא לרה"ר היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי חיוב שבת וגניבה שניהם בשעת הוצאה ואתה צריך לפרשה בשהגביהה בשעת הוצאה או שצירף ידו למטה משלשה וקבלו שאם במגרר לבד הרי לא קנאה להתחייב בגניבה שמשיכה ברה"ר אינה קונה וכן פירשוה בכתובות או שהוציאה בצדי רה"ר ובסימטא שהוא רה"ר לענין שבת ולענין קניה אינה כרה"ר מכל בכיוצא בזה פטור מלשלם אם אבד הכיס אח"כ ומ"מ אם היא בעין חייב להחזירה ואין אומרים בדמיה קננהו וכמו שיתבאר במסכת סנהדרין פרק סורר:

יראה מסוגיא זו שאם הוציא הכיס ומקצתו בפנים עדיין אם הוא מוציא דרך פיו קנאו להתחייב בגנבה הואיל ויכול להוציא המעות קודם שיוציא את כלה ואף במוציא דרך שוליו אם היו מעות טבועים במטבע ויש בשוליו מקום תפירה שיהא יכול להרחיבה שלא באיסור תורה עד שיצאו משם קנאו שכל שאפשר לו לעשות שלא באיסור הרי הוא כעשוי הא כל שא"א לו לעשות אלא באיסור אין דנין אותו כעשוי אע"פ שהוא מוחזק בעבירה שכל שאפשר לו להביא המעות לידו בלא איסור אינו חשוד לעשות באיסור ולענין שבת מיהא אינו מתחייב אלא בהוצאת כלו כמו שביארנו שאגד כלי שמיה אגד וא"כ אתה צריך לפרשה בהוצאה דרך שוליו ובנסכא ואף זו כשאין שם שנצים שיהו עדיין בתוך הבית אחר הוצאת כל הכיס או שיש שם שנצים ונכרכים על הכיס שאלמלא כן הרי נתחייב בגניבה קודם איסור שבת ומ"מ במקומה לא הזקיקו בה לתנאים אלו עד שמכאן יראה לגדולי הדורות לפסוק אגד כלי לא שמיה אגד וכשהוציא מקצתה נתחייב בשניהם בבת אחת ומ"מ יראה לי שר' יוחנן לא הוזקק לתרץ כן אלא לחזקיה שהיה סובר לחייבו בגניבה בהוצאת מקצתו כלומר אם כך הוא אף אתה מפרשה בדרך זה ומ"מ בין לשבת בין לגניבה אינו מתחייב אלא בהוצאת כלו ואין אומרין הואיל ויכול להוציאו והם ברה"ר קנה שהרי במקח וממכר כל שהקופה ברשות בעלים לא קנה: