Meiri on Yevamot 56 מאירי על יבמות נ״ו

זה שביארנו במשנתנו שהיבם קונה את יבמתו אף בביאת אונס ושגגה ובהעראה לא סוף דבר לדברים האמורים בפרשת יבמין ר"ל לירש בנכסי אחיו ולפטור צרתה מן היבום אלא אף להאכילה בתרומה אם היה היבם כהן במה דברים אמורים בשנתאלמנה מן הנשואין שכבר היתה אוכלת בחיי בעלה ופסקה לה במיתתו שאין זיקת היבם מאכלת שהיבם פוסל בבת כהן אם הוא ישראל ואינו מאכיל בבת ישראל אם הוא כהן ובביאה זו אע"פ שהיא גרועה חזרה לדינה ואוכלת אבל אם נתאלמנה מן האירוסין אינו מאכילה בתרומה אלא בביאה גמורה וברצון ובמתכוין כך היא שיטת גדולי הפוסקים וגדולי המחברים ואף מתלמוד המערב פ"ו ה"א נראה כן ומכל מקום לקצת גאונים ראיתי שלא נאמרו דברים אלו אלא בביאת אונס ושגגה אבל בהעראה אפילו בנתאלמנה מן האירוסין כן שהעראה אף באשה אצל בעלה קונה לכל דבר וכל שכן ביבם דאית ליה זכיה בגוה אבל ביאת אונס ושגגה שאין האשה נקנית בה לבעלה אע"פ שהיבם ביבמתו קונה בהם לענין תרומה מיהא ובמן האירוסין לא קנה והראיה שהרי אמרו למטה לדעת שמואל כל ביאה שהבעל מאכיל בה ר"ל על ידי חפה דהא ביאה לחוד אירוסין עושה ולא נשואין אלא כל ביאה שהבעל מאכיל בה על ידי חפה היבם מאכיל בה והרי ביאת העראה הבעל מאכיל בה ואע"פ שסוגיא זו באה על מה שנאמר במשנתנו אחד המערה ואחד לגומר משום דסיפא דמתניתין היא ולא אמרו במשנתנו קנה עד שהזכירו המערה נקט לה הכי דהאי דקנה לא לכל כו' ומכל מקום אשגגה ואונס קאי ונראה לי ראיה לזו שהרי בכל הסוגיא הוא מזכיר בה ביאת שוגג כדקאמר כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד כו':

ולענין ביאור זה שאמרו לדעת שמואל כי אמר רחמנא לאוקומה במקום בעל כלומר שכל שהיתה אוכלת בחיי הבעל כגון נשואה היבם מאכיל בביאה כזו לאלומה מבעל כל שלא היתה אוכלת בחיי הבעל כגון מן האירוסין לא כלומר אין היבם מאכילה בביאה כזו והא דקאמר רבי רחמנא לאו דוקא דהא דבר תורה ארוסה אוכלת אלא הכי קאמר הא דרבי רחמנא שוגג כמזיד לענין תרומה מיהא אנן מוקמינן לה לאוקומה במקום בעל כו' וכן לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו שוגג כמזיד לאו דבמזיד פשיטא לן יותר משוגג דהא מזיד נמי לא מיכוין לאישות אלא לאשויינהו להדדי איתמר כמה דאת אמר כעם ככהן כלומר דבין שוגג בין מזיד מהני:

בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכנסה עד שנתחרש אינה אוכלת בתרומה דגזרינן נשואי חרש אטו קדושין דידיה והחרש פוסל אם הוא ישראל ונשאת לו בת כהן ואינו מאכיל אם הוא כהן ונשאת לו בת ישראל ומעתה אם מת ונפלה לפני יבם חרש אינה אוכלת שביאת יבם חרש כביאת שוגג היא והרי ביארנו שאין היבם מאכיל את יבמתו בביאת שגגה אלא אם כן היתה אוכלת בחיי בעלה הא אם נתארסה לפקח וכנסה כשהוא פקח גם כן ואחר כך נתחרש הרי זו אוכלת ואם מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת הואיל והיתה אוכלת בתחלה ובזו יפה כח יבם מכח בעל דאלו בעל כל שנשאת לו מעיקרא כשהוא חרש אינה אוכלת ואלו יבם אף כשנפלה לו כשהוא חרש אוכלת ולמדת שכל שהבעל מאכיל היבם מאכיל אף בביאה גרועה:

אע"פ שביארנו בפקחת שנשאת לחרש שאינה אוכלת מכל מקום אם ילדה ממנו בן אוכלת בשביל בנה אפילו מת הבעל ומכל מקום אם מת הבן חזרה לאיסורה ואינה אוכלת אע"פ שהאב קיים ואם נולד לה בן זה לאחר מיתת בעלה אוכלת והרי יש לך אשת כהן שאוכלת בתרומה אחר מיתת בעלה ולא בחיי בעלה:

אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה שהרי אונס בישראל מישרא שרי מכל מקום אם נתאלמנה הימנו פסולה לכהונה מן התורה ואע"פ שכל שבאונס לאו זונה היא באמת אינה זונה להיות כהן לוקה עליה משום זונה ולא משום טומאה ר"ל מלאו דאחרי אשר הוטמאה שאין טומאה אלא למי שנבעלה תחתיו אבל מכל מקום כל שנבעלה לפסול לה אפילו באונס נפש נפסלה לכהונה וכמו שאמרו כתובות י"ד ב' בתינוקת שירדה למלאת מים ונאנסה ואמרו עליה שאם אין רוב העיר משיאין לכהונה פסולה אלא שהאונס מפקיעו מן המלקות ואשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ר"ל משום לאו דאחרי אשר הוטמאה שהוא בא לרבות סוטה כמו שהתבאר לעיל י"א ב' וכל שנבעלה תחתיו איכא לאו דטומאה אבל משום זונה מיהא אינו לוקה הואיל ונאנסה שכל באונס לא קרינא בה זונה וכלישנא בתרא דרבה ולפי דרכך למדת ששמועת אשת ישראל שנאנסה שפסולה לכהונה אע"ג דליכא טומאה ושמועת אשת כהן שנאנסה שבעלה לוקה עליה משום טומאה לא פליגי אהדדי כלל וקצת מפרשים עשאום כחולקות זו עם זו כמו שתראה בקצת חבורי הראשונים ואין הדברים נראין כלל:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ר' אלעזר ור' שמעון מכשירים נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן הארוסין כשרות אמר הר"ם מן הארוסין לא יאכלו בתרומה מפני שהן משמרות לביאה פסולה ולזה לא יאכלו ור' אלעזר ור' שמעון יאמרו תאכל עד שתבעל ואז תפסל ואם נתאלמנו או נתגרשו אלו הנשים הכהנות מן הנשואין פסולות לאכול בתרומה מפני שהן נתחללו בבעילה שנבעלה לפי עקרינו אלא מאיסורי כהונה מן האירוסין כשרות לאכול בתרומה מפני שהן לא נבעלו ולא נתחללו ואין הלכה כר' אלעזר ור' שמעון:

אמר המאירי אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ור"ל אפילו היא בת כהן שאם בת ישראל היא לא הוצרכה ללמד שהרי ממשנה אחרונה אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה אלא אפילו היא בת כהן ופירשו הטעם בגמרא מפני שהיא משמרת לביאה פסולה ור' אלעזר ור' שמעון מכשירין שאין שמור ביאה פסולה פוסלתן ואחר שהיא בת כהן וארוסה לכהן אוכלת הא לכשתנשא תפסל שהנשואין עושין אותה חללה שסתמה נבעלה ולענין פסק גדול המחברים פסקו כתנא קמא אלא שחלוצה מיהא סירכא דלישנא הוא שהרי אין פסולה אלא מדברי סופרים ושמור ביאה פסולה דרבנן אינה פוסלת אף לתנא קמא ומכל מקום גאוני ספרד פסקו כר' שמעון ור' אלעזר ומשום דרישא אוקמוה בגמרא לר' מאיר והוה ליה יחיד לגבי רבים ואם משום סתם משנה הם קורין למחלוקת כזו סתם ואחר כך מחלוקת על הדרך שביארנו לדעת קצת בפרק החולץ מ"ב ב':

נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין כשרות דמשום קדושין לא הויא לה חללה והרי משנתגרשה או נתאלמנה אף לתנא קמא אין כאן שמור ביאה פסולה אבל מן הנשואין פסולות שכבר נתחללו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פצוע דכא אף הוא בכלל חייבי לאוין ואם הוא כהן וקדש בת כהן לדעת ר' מאיר אינה אוכלת שהרי משמרת לביאה פסולה היא ולדעת ר' אלעזר ור' שמעון אוכלת בתרומה הא אם נשאת לו אינה אוכלת שהרי נבעלה לפסול לה נשאה בכשרות ואחר כך נעשה פצוע דכא אם לא ידעה ר"ל שלא בא עליה משנעשה פצוע דכא הרי זו אוכלת וכן עבדיו ושפחותיו אוכלין בתרומה: