Ran on Avodah Zarah 14 ר״ן על עבודה זרה י״ד

חלתית. מין פרי הוא ומחתכים את הקורטים בסכין ומתסר משום שמנינותא דסכינא:

ומלח סלקונתית. מפרשינן בגמרא דאסירא מפני שקרבי דגים טמאים מעורבין בה:

גמ' אי משום איערובי. שמא יערוב בו חלב טמא:

נינסי. ינסה אותו שהרי אפשר לעמוד עליו:

טהור עומד. נקפה:

לכמכא. תבשיל של חלב:

ונישקול מיניה קלי ונוקים. יטול ממנו מעט ויעמיד אותו ויהא ראיה על כולו:

כיון דבטהור נמי איכא נסיובי. מי חלבא שאינו נקפה ליכא למיקם עלה דמלתא דשמא נתערב בו חלב טמא וכשמעמידין החלב טהור שבו עומד והטמא נשאר עם הנסיובי הלכך אין זה נסיון להכשיר הראשון למאכל:

השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני איטפי. כלומר דעד השתא סלקא דעתך דחלב טמא לא מיחליף בנסיובי דטהור הלכך כל היכא דבעי לגבינה שרי שכל שאינו רואה חלב טמא מתברר מתוך חלב שלקח מן העובד כוכבים כשהוא מגבנו אין בו לחוש לביני איטפי שהיאך אפשר שכל חלב טמא שבו ילך לו לביני איטפי ולא ישאר ממנו כלל לחוץ שיהא ישראל רואהו וזה ודאי אי אפשר אבל השתא דאתית להכי דאמרינן שאין אדם מכיר בין חלב טמא ונסיובי אפילו לגבינה נמי אסור לפי שכשיתברר טמא מתוך טהור יתלה אותו בנסיובי שמא תאמר אפילו היה בחלב זה שלקח תערובת חלב טמא גבינה שריא שכלה מן הטהור דטמא לא קאי ליתא דאיכא למיחש דקאי ביני איטפי והיינו דאמרינן השתא דאתית להכי:

פת פורני. הוא תנור שלנו שהוא גדול ופיו מן הצד וכל תנור שבמשנה קטן הוא מקום שפיתת שתי קדירות ופיו למעלה:

לאוסרה בשדה. ליכא למיחש לאימשוכי דאקראי בעלמא הוא וא"ת אכתי ראוי לאוסרו משום גיעולי עובדי כוכבים דסתמא דמילתא הפת בחמין לשין אותו ואיכא משום גיעול ויש לומר דנותן טעם לפגם הוא שכל הכלים שאינן בני יומן הן פגומים ולבני יומן לא חיישינן והביא ר"ת ז"ל ראיה לדבר ממאי דאמרינן לקמן [דף לח:] בכוספן של עובדי כוכבים דאפילו הוחמו חמין ביורה גדולה שרי דנ"ט לפגם הוא אלמא דלא חיישינן לבת יומא וראיה עוד מדאמרינן בסוף מכלתין [דף עה:] גבי הלוקח כלי תשמיש מן העובד כוכבים וכולן שנשתמש בהם עד שלא געל ועד שלא לבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר הא כמ"ד נ"ט לפגם אסור הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר אלמא לבני יומן לא חיישינן וכ"ת התם בששיהן א"כ למה לי לאוקומי ההיא דתניא אסור כמ"ד נ"ט לפגם אסור ולא כהלכתא לוקמינהו תרוייהו כמ"ד נ"ט [לפגם] מותר אלא דהא דתניא אסור בשלא שיהן והא דתניא מותר בששיהן אלא לאו ש"מ דהא דתניא נמי מותר בלא שיהן דלכלים בני יומן לא חיישינן והיינו טעמא נמי דשרא רבי יהודה הנשיא שמן של עובדי כוכבים משום דסבירא ליה נ"ט לפגם מותר ולא חשו לכלים בני יומן וכ"כ רש"י ז"ל בתשובותיו דליכא בפת משום גיעולי עובדי כוכבים והביא ראיה ממה שאמרו בפסחים (דף מ.) הקמחות והבצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ועוד גרסינן התם (דף לא:) חנות ישראל ופועלי עובדי כוכבים נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ותנן נמי התם (דף כח.) חמץ של עובדי כוכבים שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וגרסינן עלה בירושלמי הדא דתימא במקום שנהגו שלא לאכול פת של עובדי כוכבים אבל במקום שנהגו לאכול פת של עובדי כוכבים מותר אפילו באכילה ומדתלו ליה במנהגא ש"מ דלית ביה משום גיעולי עובדי כוכבים ובפסחים [דף ל.] נמי אמר רבא פוקו ואייתי לנו חמירא דבני חילא וכל הני [לא] מתוקמן בשנלוש בפני ישראל ובכליו וטעמא דכלהו משום דלא חיישינן לכלים של עובדי כוכבים שיהו בני יומן ויש שדוחקים לומר דלעולם לבני יומן חיישינן אלא שאלו כולן נפגמים הן אפילו בבני יומן אבל בדברים אחרים חיישינן ואין זה מחוור שכיון שהוזכרו בגמ' הרבה פת ושמן וקפריסין וקפלטאות וחמין וכוספין ואהיני דוחק הוא לומר שכל אלו נפגמים בבני יומן ושנחוש לכל הדברים שלא הוזכרו בגמרא אלא ודאי לכלי בן יומו לא חיישינן וטעמא דמילתא משום דהוו ספיקי טובא ספק נשתמשו בו היום ספק לא נשתמשו בו היום ואת"ל נשתמשו בו שמא בהיתר ואת"ל באיסור שמא אין בזה נ"ט או שמא טעם פגום הוא מעקרו וכיון דהוי ספיקי טובא שרינן ליה כדאמרינן בתרי ספיקי בכתובות בפירקא קמא (דף ט.) וא"ת והא אמרינן בפירקא קמא דחולין (דף ח:) השוחט בסכין של עובד כוכבים רב אמר קולף ושמואל אמר מדיח אלמא חיישינן לבן יומו שאם לא מפני כך ה"ל נותן טעם לפגם ומותר יש מי שתירץ שכיון שסכין תשמישו תדיר חיישינן לבן יומו והרמב"ן ז"ל הקשה לזה מדאמרינן לקמן [דף לט.] גבי קורט של חלתית דאסור משום דמפסקיה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נ"ט לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה והוי ליה נ"ט לשבח אלמא בסכין נמי לא חיישינן לבן יומו דאי חיישינן בלא חורפא דחלתיתא ה"ל נותן טעם לשבח ותירץ שאפשר שהחלתית אי לאו משום חורפא דיליה נפגם אפי' בבן יומא אלא דחורפא דיליה מחליא ליה ומהדר ליה טעמיה לשבח ואינו מחוור לי שכיון שכל הדברים או רובן אינן נפגמין בכלים בני יומן וחלתית ג"כ מכללם היאך אמרינן סתם אע"ג דאמר מר נ"ט לפגם מותר עד שהוצרך לומר דחורפא דידיה מחליא ליה לפיכך נראין הדברים דסכין נמי סתמו אינו בן יומו וכי אמרינן השוחט בסכין של עובד כוכבים קולף או מדיח לדידן דקי"ל דנ"ט לפגם מותר ליתא אלא בסכין בן יומו דוקא אלא ששם בפרקא קמא דחולין נקטינן לה סתמא משום דפלוגתא היא בנ"ט לפגם אי אסור אי מותר ולפיכך לא פירשו אי בסכין בן יומו דוקא או אפי' בסכין שאינו בן יומו אלא סתמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

רבי יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עובד כוכבים ה"מ בשדה אבל בעיר לא. איכא מ"ד דרבי יוחנן אלישנא דר' חלבו סמיך ותרתי בעי ולחומרא שדה וליכא פלטר ישראל ואיכא מ"ד דרבי יוחנן לא סמיך אדרבי חלבו כלל אלא כולה מילתא תליא בין שדה ועיר דבשדה שרי לעולם ובעיר אסור לעולם ויש להקל עוד ולומר דרבי יוחנן לא פליג אדר' חלבו ונקיטינן בתרוייהו לקולא דבשדה לעולם מותר ובעיר מותר בשאין שם פלטר ישראל וכיון שהפת מדבריהם הוא ועוד שלא פשט אסורו ברוב ישראל כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא ראוי להקל בכך אבל מדברי הר"ם במז"ל בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות נראה דהני לישני פליגי כפירוש ראשון שכתבתי ופסק כלשון ראשון ופסק לקולא [במקום שאין פלטר ישראל מותר משמע אפי' בעיר] ולא הזכיר שדה כלל ותמהני היאך נתיר הפת אפילו של פלטר ואפילו בשדה דהא כל הני לישני ליתנהו אלא למה שהיו סבורין העם דרבי התיר את הפת ואנן הא מסקינן דלא היא דרבי לא אמר אלא פלטר ישראל וראיתי לרשב"א ז"ל שכתב דאין ה"נ הוא לפום גמרא דילן דפת אסור בכל ענין דרבי חלבו ורבי יוחנן אליבא דמ"ד התיר רבי הפת שקלו וטרו ולדידהו לא סבירא להו אלא שכיון שהפת לא פשט איסורו ברוב ישראל וכל ב"ד יכול להתיר את איסורו אע"פ שהוא קטן מן הראשונים בחכמה ובמנין כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא ואנו סומכין על הירושלמי דאמרינן התם דפת של עובדי כוכבים עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש וכמו שכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות ואין זה מחוור בעיני שכיון שכבר הוזכר בגמרא שלנו שהיה מי שסבור שהותר פת ואסיקנא דלא הותר אין לנו לסמוך על הירושלמי בזה דדלמא סברי לה כמ"ד הותר ומסקנא דגמרא דילן דלא הותר אלא כך ראוי לומר דלפום מסקנא דגמרא דילן נמי הותר דודאי רבי חלבו ור' יוחנן לא שקלו וטרו אטעותא דטעו כל העולם דאמרי דהותר אם איתא דקושטא דמלתא דלא הותר כלל שהיאך ראוי לחלק בין עיר לשדה ומקום שיש בו פלטר ישראל לאין בו אם איתא שכל מי שאומר שהותר אינו אלא טועה אלא ודאי אמוראי נינהו דרב יוסף ס"ל דרבי לא התיר בפת כלל אלא שהעולם טעו בכך ואיכא מאן דפליג עליה ואמר דרבי התיר את הפת ורבי חלבו ורבי יוחנן שקלו וטרו אליבא דמ"ד הכי והיינו דאמרינן אפילו למ"ד מכלל דאיכא מ"ד וכיון דשקלו וטרו אליביה נקיטינן כותיה והירושלמי מוכיח כן דאיכא מ"ד הותר ולפיכך כתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות אבל לא שיהא סבור שיהא חלוק על גמרא שלנו וכי א"ל רבי שמלאי לרבי יהודה נשיאה בסמוך [דף לז.] בימינו תתיר [את הפת תתיר] לגמרי קא"ל ואפי' מבעל הבית ודאמרינן פת לא התירוה בב"ד היינו לומר שלא הושיב רבי ב"ד על כך אלא באקראי בעלמא גלה דעתו שאין ראוי לאסור את הפת ומאותו ענין ואילך הותר. כך נ"ל:

ולענין מי שיש לו פת בסלו ולוקח מפלטר עובד כוכבים מפני חשיבותו של פת כמו שנוהגין עכשיו הרשב"א ז"ל התירו בשם רבו הרב ר' יונה דכיון שהותר פת של פלטר לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל. שכיון שדעתו של אדם נוחה יותר בפת של פלטר מפני חשיבותו הרי זה כפת דחוקה לו וכן הדין היכא שיש פלטר ישראל אלא שהפת של פלטר עובד כוכבים נאה הימנו ולענין פת של פלטר שהוא ביד בעה"ב אם מותר ללוקחו מבעה"ב אם לאו נראה מדברי הראב"ד ז"ל דשרי וראיה מדאמרינן בפרק השוכר (דף סה:) ההיא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא למטחנה ולאפוייה ולזבונה לעובד כוכבים שלא בפני ישראל הא בפני ישראל אסור לפי שישראל זה שראה שמישראל היה אף הוא יקחנו מן העובד כוכבים אלמא בתר תחלתו אזלינן ואף בפת של פלטר שבא ליד בעה"ב עובד כוכבים ה"ה והוא הטעם דבתר תחלתו אזלינן ומינה לפת בעה"ב שבא לידו של פלטר שאסור ללוקחו מן הפלטר וכן הסכים הרשב"א ז"ל אע"פ שראיתי חלוקים עליו זה נ"ל עיקר ונמצא בתשובת הגאונים ז"ל שמותר לאכול פת של עובד כוכבים בשבת אם אין לו פת אחרת דבשבת אסור להתענות הלכך מותר:

איבו מנפית. נושך:

אבי מיצרי. בשדות:

לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי. מהא שמעינן שאיסורו של פת כיון שלא פשט איסורו ברוב ישראל והיא גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה כמו שיתבאר אין מלקין ולא משמתין לעובר עליו אלא שמוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בב"ה והיינו דאמרי' לא תשתעי מיניה דאיבו כלומר לא תאמרו דבר שמועה משמו וכן נמצא בתשו' הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של עובדי כוכבים אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בב"ה:

פת מהלכות של עמעום הוא. שלא נמנו עליה להתירה אלא שיצא הדבר בהיתר וכמו שכתבתי למעלה:

רבי יהודה הנשיא ובית דינו אמורא היה בן בנו של רבינו הקדוש ואע"פ שהוא מי"ח דבר לא פשט איסורו ברוב ישראל שאילו פשט לא היה שום ב"ד יכול להתירו אפילו גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין דהא אמרינן בגמרא [דף לו.] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כשהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין חוץ מי"ח דבר שאפי' יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו וא"ר שמעיה מה טעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל בר משמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל ואמר רב שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן ישבו ובדקו על השמן וכו'. וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כלומר נהי דלא פשט איסורו אפ"ה גדול הימנו בחכמה ובמנין בעינן ומהדרינן דאין גוזרין גזרה על הצבור וכו' ומהא שמעינן ששלשה דינין הן. פשט איסורו ברוב ישראל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו ואפילו גדול ממנו בחכמה ובמנין וזהו טעמן של י"ח דבר שאין שומעין להתירן אפילו מאליהו ובית דינו. לא פשט איסורו ברוב ישראל אבל מכ"מ היא גזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה זה היא ששנינו אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין הא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין מיהא מתיר. לא פשט איסורו ברוב ישראל מפני שהיא גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה אפילו קטן מתירה והיינו דאמרי' וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר"א ברבי צדוק וכו'. והכי פירושו כי לא פשט איסורו של שמן בכל ישראל מאי הוי מכ"מ גדול בחכמה ובמנין בעינן והיינו מתניתין וכדכתיבנא להכי אמרינן דסמכו רבותינו על דברי רשב"ג כלומר כי בעינן גדול ה"מ בגזרה שרוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה אפילו קטן מתירה ומכ"מ צריכה היתר דהא פת גזרה היא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד [בה וצריכה היתר] מדאמרי' בגמ' [דף לז.] מסתמיך ואזיל רבי יהודה [נשיאה] אכתפא דרבי שמלאי שמעיה אמר לרבי שמלאי לא היית עמנו אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר את הפת א"ל א"כ קרו לן בי דינא שריא אלמא צריכה היתר ושמעינן מהא שגזרת הפת לא פשטה ברוב ישראל שגזרה היא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכדאיתמר בשמן שאם לא כן היאך יהא רשאי רבי יהודה הנשיא להתירו אי לאו דקרו ליה בי דינא שריא והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא ודאי גזרה היא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה דומיא דשמן ומשום הכי היה יכול כל ב"ד להתירה ולפיכך כתב הרמב"ן ז"ל שאפילו בזמן הזה אם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירין את הפת מותר אע"פ שהן קטנים מתלמידי שמאי והלל בחכמה ובמנין שהרי רבי יהודה הנשיא קטן מהם היה כדאמרי' בגמרא ואי לאו משום דלא ליקרו ליה בי דינא שריא הוה שרי נמי הא:

והשלקות וכו'. גרסי' עלה בגמרא [דף לז:] שלקות מנא לן אמר ר' חייא בר אבא דא"ק אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף וכו' מה מים שלא נשתנו אף אוכל נמי שלא נשתנה אלא מעתה חטים ועשאן קליות ה"נ דאסורין והא תניא חטים והקליות שלהן מותרין אלא דומיא דמים מה מים שלא נשתנו מברייתן אף כל שלא נשתנו מברייתן אלא מעתה חטים וטחנן ועשאן קמח ה"נ דאסור והא תניא הקמחין והסלתות של עובדי כוכבים מותרין אלא דומיא דמים מה מים שלא נשתנו מברייתן ע"י האור אף אוכל נמי שלא נשתנה מברייתו ע"י האור מידי אור כתיב [דף לח.] אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא כלומר מדרבנן משום חתנות כמו שכתב ר"ת ז"ל במשנתנו או כדי שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא כמ"ש רש"י כאן ונ"ל דמ"מ כיון דאסמכוה בעלמא אקרא דומיא דקרא בעינן וכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור כגון קליות אפילו הוא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים וכי אמרינן אלא מדרבנן לא עקרי לגמרי מאי דאמרינן עד השתא דמה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף אוכל וכו' אלא דלאו דרשא ממש היא אלא אסמכתא בעלמא ומיהו נקיטינן לה כדאמרי' עד השתא באסמכתא וזהו היתרן של קליות מפני שהן לא נשתנו מברייתן [ולא] מפני שיהו נאכלין כמות שהן חיין ומדברי רש"י ז"ל למדתיה שכתב לקמן [דף לח:] בברייתא דהכמון והקליות דחמין מותרין מפני שלא נשתנו מברייתן ע"י האור וקליות נמי לא נשתנו עד כאן אלמא היתרא דלא נשתנה מברייתו אמסקנא נמי קאי אף דברי הרב אלפסי ז"ל מטין כן שכתב חמין וקליות של עובד כוכבים וסלתות וקמחין שלהן כולן מותרין ואם לאו שהוא ז"ל סובר כן לא היה צריך לכתוב זה כיון שהוא כותב לישני דסוראי ופומבדיתאי כדאיתא בסמוך ומדנקיט להו בהדי סלתות וקמחין נראה שהוא סובר דהיתרן של קליות מפני שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק שבעה עשר מהלכות מאכלות אסורות וכן קליות של עובדי כוכבים מותרין דלא גזרו עליהן שאין אדם מזמן את חברו על קליות:

כל הנאכל כמות שהוא חי וכו' דגים קטנים אדרי ודייסא. אין נאכלין חיים ואין עולין על שולחן מלכים ללישנא קמא יש בהן משום בשולי עובדי כוכבים ללישנא בתרא שרו אדרי בולט"ט בלע"ז: