Ran on Avodah Zarah 20 ר״ן על עבודה זרה כ׳

ומאחר שהוא כן מפני מה אשרה אסורה והלא אילן דבר מחובר הוא ואיבעי לן למדרש נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם ולמה אסר הכתוב דכתיב ואשריהם תשרפון באש:

מפני שיש בה תפיסת ידי אדם. שאדם נטעו ואמרינן בגמרא דאיכא בין תנא קמא לר"י הגלילי אילן שנטעו ולבסוף עבדו דלת"ק שרי דדומיא דהר הוא כיון שלא היה בו תפיסת ידי אדם לשם עבודת כוכבים מיהו מודה [דתוספתו] אסורה כדאיתא לקמן ולרבי יוסי הגלילי כולו אסור כיון דמ"מ יש בו תפיסת ידי אדם והיינו דקאמר דכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור וקיי"ל כתנא קמא מיהו אפשר דדוקא שנטעו גרעינין אבל נטעו יחור מיתסר ויתבאר לפנינו בס"ד:

א"ר עקיבא אני אבין ואדון לפניך. אפרש ואדון לפניך אחר שאין לנו לדרוש מיעוטא מתחת כל עץ רענן שלא נאמר אלא למסור להם סימני מקום שרגילין אמוריים לעבוד שם עבודת כוכבים כדי שיחפשו ישראל שם ויבערום ובמיעוט דהרים וגבעות מיהא ממשמעותיה דקרא נפיק שלא צוה לאבד את ההרים אבל עץ רענן שצונו לאבדו במקום אחר כדכתיב ואשריהם תשרפון באש על כרחין כי כתיב תחת כל עץ רענן לא אמר הכי אלא לסימנא:

וגרסינן בגמרא [דף מו.] איתמר אבני הר שנתדלדלו. כלומר שנעקרו מאליהן והשתחוה עובד כוכבים להם פליגי בה רבי חייא ורבי יוחנן חד אמר אסורות וחד אמר מותרות. כלומר דפליגי אי דינייהו כהר מפני שלא היתה בהם תפיסת ידי אדם או לא כיון דתלושות נינהו וכדאיתא בגמרא וכיון דלא איתמר הילכתא כחד מינייהו נקיטינן לחומרא דבשל תורה הואי וכן כתבה ר"מ הלוי ז"ל בפסקי הלכותיו ולא ידעתי מנין לו לר"מ במז"ל שכתב בפ"ח מהל' עבודת כוכבים אבני הר שנתדלדלו ועבדן במקומן מותרות שהרי אין בהם תפיסת ידי אדם:

וגרסינן תו בגמ' בעי חזקיה זקף ביצה להשתחוות [לה מהו]. כלומר שישראל זקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה דאילו לא זקפה ישראל להשתחוות לה פשיטא לן דלא מיתסרא בהשתחואתו של עובד כוכבים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל הכא מיבעיא לן כיון דישראל גלי אדעתיה בזקיפתה דניחא לה בעבודת כוכבים כי פלח לה עובד כוכבים שליחותיה קא עביד וכי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל ישראל שזקף לבינה להשתחות לה ולא השתחוה לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה אסורה מיהו בביצה מיבעיא לן מי אמרינן דוקא לבינה דמנכרא זקיפתה שרחבה יותר על עוביה וכשהיא זקופה נראית גבוהה ואיכא גלויי דעתא אבל ביצה לא או דלמא לא שנא וסלקא בתיקו ולחומרא:

וגרסינן תו בגמרא [דף מז.] בעי רשב"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה באילן שנטעו מתחלה לכך לא תיבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור כי תבעי לך באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דר' יוסי בר' יהודה לא תיבעי לך דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור כי תיבעי לך אליבא דרבנן מאי לענין מצוה מי מאיס לגבוה או לא. פירוש נקיט לה באם תמצא לומר דיש נעבד במחובר אצל גבוה לקרבן דאיבעיא לן הכי בגמרא לעיל [דף מו:] מהך בעיא ומיבעיא ליה לענין מצות לולב אם יש נעבד במחובר לגבוה דהיינו לקרבן [אבל למצוה שפיר דמי] או לא ואיכא למידק היכי מספקא ליה מחובר דשרי להדיוט אי אסור למצוה או לא דהא אפילו תלוש דאסור להדיוט ולענין מצוה יצא דאמרינן בפרק לולב הגזול (דף לא:) אמר רבא לולב של עבודת כוכבים לא יטול ואם נטל כשר ובמסכת ראש השנה בפרק ראוהו ב"ד (דף כח.) אמר רב יהודה שופר של עבודת כוכבים לא יתקע ואם תקע יצא ומשמע ודאי אע"פ שלא בטלו מדפרשינן התם טעמא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובסוף פרק כסוי הדם (דף פט.) נמי מקשינן לרבא מצות לאו ליהנות ניתנו מדתניא לולב של עבודת כוכבים לא יטול מאי לאו אם נטל לא יצא לא אם נטל יצא וכיון דמשום מצות לא ליהנות ניתנו [אתי בה ודאי אפילו בשלא בטל] אמרינן דיצא אלמא אפילו בתלוש דאסור להדיוט גבי מצוה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכל שכן מחובר דאפילו להדיוט שרי שיצא בו ידי מצוה תירץ הראב"ד ז"ל דלכתחלה דוקא הוא דמיבעיא ליה דנהי דדיעבד במקום מצוה יצא אפילו היכא שנאסר להדיוט מיבעיא ליה לר"ל לכתחלה אי אסור למצוה אפילו היכא דלהדיוט שרי אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמדאמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי משמע דאפילו לפסלו בדיעבד קא מיבעיא ליה דלגבוה ודאי אפילו בדיעבד פסול דהא פשטה רבא בגמרא [דף מז:] מאתנן דפסול ואי עלה נמי ירד וכיון שכן על כרחין ריש לקיש דבעי ליה הכא לית ליה דרבא ורב יהודה אלא פשיטא ליה דכל היכא דלהדיוט אסור למצוה נמי פסול ומחובר דשרי להדיוט מספקא ליה אי לענין מצוה כלגבוה דמי [ומיפסל] אפילו בדיעבד או לא ולענין הלכה קיימא לן כרבא וכרב יהודה דבתראי נינהו ועוד דה"ל ריש לקיש יחיד לגבייהו הלכך בין במחובר בין בתלוש אם נטל יצא ומיהו הני מילי ביום טוב שני דלא בעינן לכם אבל ביום טוב ראשון ודאי לא יצא דלולב זה אי של עבודת כוכבים הוא בשעה שהוא יוצא בו בעינן לכם וליכא ואי שלו הוא הויא לה עבודת כוכבים דישראל ומסקינן בפרק לולב הגזול ובפרק כסוי הדם דבעבודת כוכבים דישראל אם נטל לא יצא דכתותי מיכתת שיעורא ורב אלפסי ז"ל [לא] כתב להא דר"ל ולא לההיא [דרבא] דלולב של עבודת כוכבים דאפשר שסמך על מה שכתב ההיא דרב יהודה בפרק ראוהו ב"ד דשופר של עבודת כוכבים לא יתקע בו ואם תקע יצא ומשמע דסבירא ליה דהוא הדין ללולב וליכא למימר קל הוא שהקלו בשופר משום דבקולו הוא יוצא מה שאין כן בלולב דבגופו הוא יוצא דהא [אי] אמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי אפילו שופר היה פסול דהא לגבוה בכי האי גוונא פסול כדאמרי' בסמוך בגמרא אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת קרבן לא תיבעי לך דמכשירי קרבן נינהו ואסירי והכא נמי גבי שופר עיקר שירה בכלי ואפ"ה כשר אלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי הלכך ה"ה ודאי ללולב:

וגרסי' תו עלה בגמרא [דף מז:] כי אתא רב דימי אמר אשרה. שבטלה קא מיבעיא ליה. כלומר פשיטא לן לענין מצות לאו כלגבוה דמי אלא דקא מיבעי לן באשרה שהיא אסורה להדיוט כגון אילן שנטעו מתחלה לכך אי מהני לה בטול לענין מצוה או לא אי יש דיחוי אצל מצוה. כלומר מי שייכא תורת דיחוי במצוה דנימא הואיל ונדחה בעודו אשרה ידחה עולמית או אין דיחוי ומשתרי ואמרינן עלה ותיפשוט ליה מדתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסהו הרוח חייב לכסות ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה כלומר לאחר שכסהו הרוח אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות והוינן בה מאי שנא דכי לא חזר ונתגלה דאמרי' הואיל ואידחי אידחי כי חזר ונתגלה נמי הואיל ואידחי אידחי כלומר כיון דאידחי בזמן שלא נתגלה אידחי נמי בתר. הכי ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות ומהדרינן דרב פפא גופיה קא מיבעיא ליה [אי] מיפשט פשיטא ליה לרב פפא דאין דיחוי אצל מצות ל"ש לקולא כגון גבי אשרה שבטלה למהדר ואשתרויי לולבו למצוה ולא שנא לחומרא כגון גבי כסוי דמחייבינן ליה למהדר ולכסות או דלמא ספוקי מספקא ליה אי יש דיחוי או אין דיחוי ולחומרא אמר דאין דיחוי הלכך גבי כסוי חייב לכסות אבל לקולא כגון הכא לא אמרי' אין דיחוי למשרייה ולא איפשיטא הכא בעיין מיהו בפרק לולב הגזול (דף לג:) מסקינן דדיחוי מעיקרא אצל מצוה לא הוי דיחוי דפשטינן לה התם ממתני' דתנן גבי הדס אם מיעטן כשר אבל בנראה ונדחה וחוזר ונראה מספקא לן אם יש דיחוי אצל מצוה [או לא] ואע"ג דהא דכסהו [הרוח] ונתגלה נראה ונדחה וחוזר ונראה היא ואפ"ה אמרי' עלה דאין דיחוי אצל מצות ה"מ לחומרא אבל לקולא [דוקא] בדיחוי מעיקרו אמרי' דלא הוי דיחוי אבל בנראה ונדחה וחוזר ונראה מספקא לן אם הוי דיחוי הלכך ההיא דאמר רבא בפרק לולב הגזול דלולב של עבודת כוכבים אם נטל יצא לא משכחת לה אלא ביום טוב שני דלא בעינן לכם ואי נמי ביום טוב ראשון כגון שעבדו מערב יו"ט דהוי דיחוי מעיקרו ובטלו ביום טוב אבל אם עבדו ביום טוב אפילו לאחר שבטלו ודאי לא יצא דכיון דנראה מתחלת יום טוב ולבסוף נדחה כשעבדו שבשעה שהיה נעבד אי אפשר לצאת בו דאי של עובד כוכבים הוא בעינן לכם וליכא ואי שלו הוא הויא לה עבודת כוכבים של ישראל דכתותי מיכתת שיעוריה הלכך באותה שעה דיחוי גמור היה וכיון דנראה ונדחה כשבטלו אינו חוזר ונראה דבכי האי גונא [הוי] דיחוי אצל מצות מספיקא:

מתני' מי שהיה כותלו סמוך לבית עבודת כוכבים. שהיה אחד מכותליו בית עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד:

אסור לבנותו. שבונה כותל לעבודת כוכבים:

כונס. לתוך קרקע שלו ארבע אמות:

היה שלו ושל עבודת כוכבים. שמקום עובי הכותל חציו שלו וחציו של עבודת כוכבים:

נידון מחצה על מחצה. אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ארבע אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עוביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס לו שלשה אמות לתוך שלו:

אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ. ואפילו חלקו לפי שאין ברירה. שרץ אינו מטמא במשא. שרץ לשון שקוץ:

נדה מטמאה במשא דכתיב וכל הנוגע בכל הכלי אשר תשב עליו אלמא טמיתיה לכלי שנשא אותה ואע"פ שלא נגעה שאפילו היו עשרה כלים זה ע"ג זה כולן בכלל אשר תשב עליו הן:

תזרם כמו דוה. בעבודת כוכבים קא מישתעי קרא כך פירש רש"י ז"ל אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרי' נדון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה"מ במכיר האבנים שכנגדו אבל בשאינו מכירן הכל אסור דאין ברירה דאע"ג דבכותל שני שותפין רשות שניהם שוה בכל צדי הכותל וכל אחד מהן יש לו שותפות אפילו באותן אבנים שהן לצד חברו שותפות זו של עבודת כוכבים ושל ישראל שרי דמסתמא על דעת כן נשתתפו שצד שכנגד כל אחד יהא שלו לגמרי דתרוייהו בהכי ניחא להו ישראל ניחא ליה בהכי כדי שלא יאסר הצד שכנגדו ובני עבודת כוכבים ניחא להו בהכי כדי שלא ישתחוו אלא לחלקם ולפיכך כל שישראל מכיר אבניו נוטלן והן שלו אבל בשאינו מכיר כולן אסורות דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא ולי פשטה דמתני' מוכחא כפירושו של רש"י ז"ל דקתני מעיקרא נדון מחצה על מחצה ובתר הכי קתני אבניו ועציו ועפרו וכיון דלא פירשו הכי בגמרא דילן משמע דנקטינן מתני' כפשטה וכדברי רש"י ז"ל ולפיכך אני חוכך להחמיר למעשה בהתירו של הירושלמי אבל הר"ם במז"ל כתבו בפ"ח מהל' עבודת כוכבים. והך מתני' אתיא אפילו כמאן דאמר דעבודת כוכבים שנשתברה מאיליה מותרת כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן והכי אוקמוה בירושלמי והתם נמי מפרשינן מתני' בשקדם הכותל לעבודת כוכבים כשסמך ישראל בהיתר סמך:

גמ' והא קא שביק רווחא לעבודת כוכבים. ומהני לה:

דגדר לה בהיזמי והיגי. קוצים וברקנים:

אי נמי דעביד לה בית הכסא לתינוקות. דלא בעי בהו צניעותא דאילו לגדולים צניעותא בעי:

מתני' שלשה בתים הן. לענין בטול עבודת כוכבים:

בית שהתחלת בניינו לעבודת כוכבים והיו עובדין את הבית עצמו הרי זה אסור דכל הבית הוי עבודת כוכבים ואם עובד כוכבים בנאו אסור עד שיבטלנו שיתוץ ממנו מקצת ואם של ישראל הוא אסור עולמית אבניו ועציו ועפרו ואמרי' בגמרא [דף מז:] דבנה אע"פ שלא השתחוה והשתחוה נמי אע"פ שלא בנה וכרב דאמר דהמשתחוה לבית אסור דתלוש ולבסוף חברו לגבי עבודת כוכבים כתלוש דמי וכיון דאמרי' דבנה אע"פ שלא השתחוה מיתסר על כרחין בבית שהוא עצמה עבודת כוכבים עסקינן ומש"ה אסור מיד דאתי כמאן דאמר עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ואילו לא היה הבית נעבד הוה ליה משמשי עבודת כוכבים דלדברי הכל [דף יט: ודף נב.] אינן אסורין עד שיעבדו וכן בבימוס ואשרה כתב רש"י ז"ל שהן בעצמן נעבדו:

סיידו וכיירו לעבודת כוכבים. שהיה בית בנוי לדירת אדם והקצהו לעבודת כוכבים וטחו בסיד ועושה בו ציורין לעבודת כוכבים:

נוטל מה שחדש. נוטל ישראל מה שחדש העובד כוכבים והשאר מותר בלא בטול לפי שלא נאסר ואפילו היה הבית של ישראל מומר שאין לעבודת כוכבים שלו בטלה בנוטל מה שחדש סגי לפי שלא נאסר אלא אותו חדוש ואותו חדוש שנטל אסור בהנאה לעולם ומיהו דוקא בשלא נעבד הבית מעולם אבל אם השתחוה לו אפילו לאחר שנבנה מיתסר דתלוש ולבסוף חברו לגבי עבודת כוכבים כתלוש דמי וכדכתיבנא וליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחדש אעובד כוכבים קאי דא"כ למה לי שיטול כל מה שחדש אפילו בכל דהו סגי וכדתנן לקמן [דף מט:] כיצד מבטלה וכו' נטל הימנה מקל או שרביט אפילו עלה הרי זו בטלה אלא ודאי אישראל קאי וכדכתיבנא:

הכניס לתוכו עבודת כוכבים. ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש עבודת כוכבים אלא לפי שעה שהכניסו לתוכה והוציאה ישראל הרי בית זה מותר כך פירש רש"י ז"ל וטעמא דמלתא דכיון שלא נעשה אלא לתשמיש עראי אינו נאסר משום משמשי עבודת כוכבים ומיהו כל שעבודת כוכבים בתוכו מיתסר מדרבנן והא דתניא בסיפרי לא חדש אלא הכניס לתוכו עבודת כוכבים והוציאה מותר שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום דמשמע דמדאורייתא צריך להוציאה ההיא אסמכתא בעלמא ומכ"מ אם הכניס שם עבודת כוכבים דרך קבע אפילו אם הוציאה ישראל אסור דנעשה בית זה משמש לעבודת כוכבים וליכא למימר דבית אינו נאסר משום משמשי עבודת כוכבים לפי שגופו אינו משמש לעבודת כוכבים אלא כקרקע עולם בעלמא דהא בפירקא קמא בגמרא (דף יט:) גבי הא דתנן הגיע לכיפה שמעמידים בה עבודת כוכבים וכו' דאמרי' עלה אם בנה שכרו מותר ומקשינן פשיטא משמשי עבודת כוכבים היא ומשמשי עבודת כוכבים אינן אסורין עד שנעבדו אלמא בית כמשמשי עבודת כוכבים הוא ואחרים פירשו דהאי הכניס לתוכו עבודת כוכבים אפילו בקבע קאמר וכי תנן והוציאה הרי זה מותר [ה"מ] כשהוציאה עובד כוכבים שכיון שסלקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשיה והיינו דומיא דאידך דאילנות דקתני העמיד תחתיה עבודת כוכבים ובטלה הרי זה מותר אלמא צריכה בטול אלא שהמבטל עבודת כוכבים בטל משמשיה:

שלש אבנים הן. לענין בטול עבודת כוכבים:

אבן שחצבה מתחלה. מן ההר:

לבימוס. מקום מושב לעבודת כוכבים שמעמידין הצלם עליה ועובדין הבימוס עצמו כעבודת כוכבים:

הרי זו אסורה. ואפילו לא העמיד עליה ואם עובד כוכבים חצבה צריך עובד כוכבים לבטלה ולחסר ממנה מעט עד שתפגם ואם ישראל חצבה להעמיד עבודת כוכבים עליה אין לה בטלה עולמית:

סיידה וכיירה לעבודת כוכבים. והיא חצובה ועומדת:

נוטל. ישראל:

מה שחדש. העובד כוכבים ושוחק וזורה לרוח והאבן מותרת שלא נעשה עבודת כוכבים אלא חדוש ובגמרא אמרינן דאע"ג דסייד וכייר בגופה של אבן כגון שחקק בה צורה בברזל אפ"ה לא מיתסר אלא אותו חידוש בלחוד:

העמיד עליה עבודת כוכבים. לפי שעה ולא הקצה האבן לבימוס:

וסלקה. הרי זו מותרת:

ואינה צריכה בטול:

שלש אשרות הן אילן שנטעו בתחלה לעבודת כוכבים ה"ז אסור. עד שיבטלנו עובד כוכבים:

גדעו. עובד כוכבים או ישראל:

לעבודת כוכבים. לעבוד הגדולין שיגדלו בו מעתה והוא היה כבר נטוע כשבא ישראל ליהנות ממנו:

נוטל מה שהחליף. ושורפו כדין אשרה ועיקרו מותר בהנאה ואמרי' נמי בגמרא דאע"ג דהבריך והרכיב בגופו של אילן לא מיתסר עיקרו אע"פ שעשה מעשה בגופו:

העמיד תחתיו עבודת כוכבים ובטלה ה"ז מותר. ומיהו כי בעינן בטלה ה"מ היכא דנטעו מתחלה כדי להעמיד עבודת כוכבים תחתיו הא לאו הכי אפילו בשלא בטל עבודת כוכבים האילן מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מעבודת כוכבים עצמה דקי"ל בה כת"ק דרבי יוסי ברבי יהודה דס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר וכמו שכתבתי למעלה ואפילו לרב דאמר בגמרא דהמשתחוה לבית אסרו משום דקסבר דתלוש ולבסוף חברו [לענין] עבודת כוכבים כתלוש דמי איכא למימר דה"מ בית אבל אילן כיון שיש לו שרשים בקרקע דינו כמחובר מעיקרו אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאילן נמי כל שנטעו יחור כתלוש דמי שהרי כתב למעלה בגמרא (דף מו.) גבי בהמה תמימה ואילן יבש דאמר בהו שאין בהן תפיסת יד אדם דתפיסה [דנטיעה] דמעיקרא לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן היה כשנטעו גרעין מכלל דאי נטעו יחור אסרו ליה רבנן משום תפיסת ידי אדם דמעיקרא דתלוש ולבסוף חברו אפילו גבי אילן כתלוש דמי וזהו מה שכתב בפ"ק דחולין (דף טז:) גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרי' התם בקנה העולה מאליו ופירש הרב ז"ל שלא נטעו אדם מכלל דאי נטעו אדם ה"ל כתלוש ולבסוף חברו:

גרסי' בגמרא [דף מח.] אמר שמואל המשתחוה לאילן תוספתו אסורה ומסקינן דאפילו לרבנן דסבירא להו דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ה"מ עקרו אבל תוספתו אסור וכי תנן במתניתין גדעו ופסלו והחליף נוטל מה שהחליף לאו למימרא דבדלא גדעו ופסלו נמי לא מיתסר תוספת אלא לרבותא נקטיה דאע"ג דגדעו ופסלו בנוטל מה שהחליף סגי:

מתני' איזו היא אשרה וכו'. בגמרא [שם] פריך והא אנן תנן שלש אשרות הן כדאיתא במתניתין דלעיל בסמוך ולמה ליה למהדר ולמיתני איזו היא אשרה ופרקינן דה"ק שלש אשרות הן שתים דברי הכל ואחת מחלוקת רבי שמעון ורבנן כלומר דרבי שמעון סבירא ליה דלא מיקריא אשרה אלא אם היא נעבדת אבל אם עובדין את העבודת כוכבים שתחתיו האילן מותר ולפיכך אני תמה כיון דלא קיימא לן כרבי שמעון למה הביא הרב אלפס ז"ל משנה זו: