Ran on Avodah Zarah 37 ר״ן על עבודה זרה ל״ז

וגרסינן עלה בגמרא [דף עד.] מה נפשך אי דבר שבמנין קא חשיב. כלומר דמשום שדרכו לימנות לא בטיל ואפילו לאו איסורי הנאה. לחשוב נמי חתיכת נבלה ואי איסורי הנאה קא חשיב. כלומר ומפני חומר איסור הנאה שבהן אינן בטלין:

ליתני נמי חמץ בפסח אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה. פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר האי תנא תרתי בעי קודם שיאסר תערובתו במשהו שיהא דבר שבמנין ושיהא דבר מאיסורי הנאה הא דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כגון חתיכת נבלה בטלה ואיסורי הנאה נמי דלאו דבר שבמנין בטלין הלכך חתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא כיון דלא אסירה בהנאה בטלה ברובא ושדי חדא לכלבא ואידך שרי באכילה אלו דבריו ז"ל. ומה שאמר דשדי חדא לכלבא נחלקו עליו בתוספות שבכל איסורין שבתורה מכיון שנתבטל האיסור אינו צריך להרים אלא באיסורי מתנות כהונה בלבד מפני גזל השבט והכי איתא במס' ערלה (פ"ב). ופרכינן וליתני אגוזי פרך ורמוני בדן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה נינהו. כלומר שאם הם של ערלה או כלאי הכרם ונתערבו באלף כולם ידלקו ומפרקינן. הא תנא ליה התם. כלומר בסדר זרעים הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם וליתני נמי אף ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח. כלומר דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הן מאן שמעת ליה דאמר חמץ בפסח אסור בהנאה ר' עקיבא הא תני ליה התם ר"ע מוסיף אף ככרות של בעל הבית הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין דלאו איסורי הנאה א"נ איסורי הנאה דלאו דבר שבמנין זו היא סוגית הגמרא. ולפיכך מה שפירש רש"י ז"ל במאי דאמרינן האי תנא תרתי אית ליה דלדידיה חתיכת נבלה אע"פ שהיא דבר שבמנין בטלה היא כיון שאינה מאיסורי הנאה הך מתני' פליגא אמתני' דפרק גיד הנשה (דף צו:) דתנן התם גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם ואם לאו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והוינן בה בגמרא ולבטיל ברובא מפרקינן [דף ק.] בריה שאני כלומר דגיד בריה הוא וגבי חתיכה מפרקינן [שם] שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחים אלמא משמע מהתם דחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים אינה בטלה לעולם ולפום סוגיא דהכא נבלה אע"פ שראויה להתכבד בה אינה אוסרת תערובתה במה שהוא כיון דלית בה תרתי ולישנא דגמרא דהכא הכי דייק דפלוגתא היא מדאמרינן האי תנא תרתי אית ליה מכלל דאיכא תנא אחרינא דלית ליה תרתי ואפשר שזה היה דעתו של הרב אלפסי ז"ל שלא כתב אותה משנה שבפרק גיד הנשה וכתב כאן דליתיה להאי כללא דהא איכא חמץ בפסח מכלל דסבירא ליה דבשארא איתיה אבל הר"מ במז"ל פסק כאותה משנה דחתיכה ראויה להתכבד בה אינה בטלה לעולם בפרק ט"ז מה' מאכלות אסורות וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל והראב"ד ז"ל מקיים את שתיהן ואומר דמתני' דהכא ודהתם לא פליגן כלל דהכא הכי קאמר האי תנא לא איירי במתני' אלא באיסורי הנאה ודבר שבמנין משום דהאי תנא סבירא ליה דאין איסורי הנאה אוסרין תערובתן בהנאה אלא אם כן היה דבר שבמנין ומשום הכי לא קתני חמץ בפסח דכיון דלא הוי דבר שבמנין נהי שאוסר תערובתו באכילה במשהו כדמוכחא שמעתא דבפ' כל שעה (דף ל.) אפילו הכי בהנאה אינו אוסר וחתיכת נבלה נמי לא קתני (שאף על פי) שכיון שהיא דבר שבמנין אוסרת תערובתה במשהו ובמתניתין בפרק גיד הנשה האי תנא באיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קא מיירי והיינו דקאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה כלומר שאינו מן הכלל הזה ואין ראוי לשנותן עם אלו אף על פי שהן אוסרין במה שהם משום דבאיסורי הנאה קא מיירי באיסורי אכילה לא קא מיירי ושאר איסורי הנאה נמי שאינן דבר שבמנין ל"ש כאן שאין דינן כיוצא באלו שכל איסורי הנאה שאינן דבר שבמנין אינן עושין תערובתן כיוצא בהן במה שהן ליאסר בהנאה ואפילו חמץ בפסח אבל לעולם דבר שבמנין שבאיסור אכילה אוסר תערובתו במשהו באכילה והכי מוכח במסכת תמורה בפרק כל האסורין דהכא כי קתני איסור הנאה בלחוד לאו משום דלא להוי דינא הכי בדבר שבמנין ובאסורי אכילה לאסור תערובתו באכילה במה שהן אלא משום דתנא באיסורי הנאה קא עסיק ולא באיסורי אכילה דקא מקשה התם [דף כח. ] ומ"ש דלענין תערובות קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן דאלמא כל איסורין שבמין עושין תערובתן כיוצא בהן ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד כלומר דבמתניתין דהכא דמתניא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה ופריק כי קאי בעבודת כוכבים משום דבעי לפרושי איסור דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר ומפרש נמי כל האסורין לגבי מזבח דדמי להו אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה הוא הדין לאיסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין אלא דכיון דקאי בעבודת כוכבים לא פירש אלא איסורי הנאה דדמיין להו נמצא עכשיו שהדין כך הוא שכל דבר שבמנין אפילו מאיסורי אכילה עושה תערובתו כיוצא בו ואפילו באלף לא בטיל אבל אין לך דבר מאיסורי הנאה שיאסור תערובתו בהנאה במה שהוא אא"כ הואדבר שבמנין ולפי זה אמרינן בפרק כל שעה (דף ל.) דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אוסר ופירשו הגאונים ז"ל דבמשהו קאמר דוקא לאסור באכילה קאמר אבל בהנאה אינו אוסר במשהו דהא אסיקנא הכא שאין לך איסור הנאה שאינו דבר שבמנין שאוסר תערובתו בהנאה אלא א"כ הוא מאותן שנאסרו משום לתא דעבודת כוכבים ומש"ה לא פליגי הך מסקנא דהכא אמסקנא דהתם כלל. אבל נראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל שהרי כתב בהלכות דליתיה להאי כללא דהא קי"ל חמץ בפסח אוסר במשהו ואם היה דעתו כמו שפירשנו למעלה היה לו לקיים את שתיהן וכבר תפש עליו הראב"ד ז"ל דאמר וכי מנין לו לרב ז"ל דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו בהנאה זה לא נזכר בשום מקום והוא ז"ל קיים את שתיהן על הדרך שכתבנו למעלה [דההוא דפסחים מתוקמא] באיסור אכילה ומשום הכי חמץ בפסח אסור במשהו והך סוגיא דהכא מתוקמא באיסורי הנאה לומר שאין לך דבר שאוסר בהנאה במשהו אלא א"כ הוא דבר שבמנין והר"ם ב"ן ז"ל למד זכות על הרי"ף ז"ל ואמר שהרב ז"ל גם כן היה סבור דההוא דפסחים באכילה מתוקמא ולא פליגא אסוגיין דהכא דלאסור בהנאה בעינן דבר שבמנין אבל לא באיסור אכילה וכשאמר הרב ז"ל דליתיה להאי כללא לא בעי לומר שיהא חמץ בפסח יאסר במשהו בהנאה אלא לרבות ככרות של בע"ה אתא לומר שאף הן אוסרין תערובתן בהנאה [ואינו מחוור שא"כ] לא היה לו לרב ז"ל לומר דליתיה להאי כללא דהא בעיא לה בגמרא ולתני ככרות של בעל הבית ואמרינן דאין הכי נמי דמאן דאית ליה חמץ בפסח אסור בהנאה דהיינו רבי עקיבא הא תני לה לככרות של בעל הבית ועוד שדרכם ז"ל אינו ברור בעיני לומר שאיסור הנאה שאינו דבר שבמנין יאסור תערובתו באכילה ולא בהנאה וכי איסור זה נתבטל או לא נתבטל אם תאמר לא נתבטל יאסר בהנאה וא"ת נתבטל עד שהותר איסור הנאה שבו היאך נשתייר בו איסור אכילה וכי מי חלקו לאיסור זה שמקצתו נתבטל ומקצתו לא נתבטל ואולי דעתם לומר דכיון דמדאורייתא חד בתרי בטיל כל היכא דליכא טעמא נהי דבדאיכא טעמא אסור מדאורייתא דהא קי"ל [דף סז.] דטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ה"מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה כיון דלא שייך בה טעמא חד בתרי בטיל אבל עדיין אין זה מספיק דלמה לא נאמר דהנאה ממש לענין הנאה כטעמו ממש לענין אכילה. ולפיכך נראין לי דברים כפשטן דהכא הכי מסקינן שאין איסורי הנאה שאין נאסרין משום לתא דעבודת כוכבים חמירי כלל לאסור תערובתן במה שהן יותר מאיסורי אכילה אלא כשם שאיסורי אכילה שאינן דבר שבמנין בטלים בששים בין לענין איסור אכילה בין לענין איסור הנאה דמעיקרא הכי מקשינן דאי איסורי הנאה קא חשיב כלומר דסבירא ליה שכל אסורי הנאה אינן בטלין אפילו באלף כשם שמקצתן דינן כך דהיינו אותם שנאסרים משום לתא דעבודת כוכבים ליתני חמץ בפסח ומשנינן דהאי תנא תרתי אית ליה כלומר שאינו מחמיר באיסורי הנאה יותר מאיסורי אכילה אלא כל שאיסורי אכילה בטלין אף איסורי הנאה כיוצא בהן בטלין הן לגמרי ומש"ה לא הוי מצי למתני הכא חמץ בפסח משום איסור הנאה שבו ואפילו הכי לדידן דקי"ל כרבי שמעון דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הוי ליה חמץ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף דכי היכי דדבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל הכי נמי דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ונמצא שחמץ אוסר תערובתו אפילו במשהו בין באכילה בין בהנאה ולא מחומר איסור הנאה שבו אלא מדינא שאף איסורי אכילה כיוצא בו יש להן מתירים אוסרין תערובתן במה שהן אף על פי שאין דבר שבמנין וזהו מה שכתב הרי"ף ז"ל דליתא להאי כללא דהא קיימא לן דחמץ אוסר בכל שהוא כלומר דהכא כי מקשינן וליתני חמץ בפסח אליבא דכולי עלמא מקשינן ואפילו למאן דאמר חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה דה"ל דבר שאין לו מתירין דמשום חומרא דאיסורי הנאה דייקי ביה ובמסקנא אסיקנא דלא חמירי איסורי הנאה לאסור תערובתן יותר מאיסורי אכילה הלכך לא מצי תני חמץ בפסח אליבא דכולי עלמא ומיהו לדידן דקי"ל כרבי שמעון אסור בכל שהוא בין באכילה בין בהנאה ודאמרינן הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה היינו לומר שאינן מן הכלל הזה שלא כיון התנא בכאן לומר שאין איסורי [הנאה] משום לתא דעבודת כוכבים אוסרין בכל שהן כל שאינה דבר שבמנין ונמצאת אומר לפי דרך זה שכל איסור הנאה שאינו מתבטל לענין אכילה אף לענין איסור הנאה אינו בטל וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ט"ז מהלכות מאכלות אסורות שהערלה וכלאי הכרם שאינן עולין אלא באחד ומאתים שאם נפלו לפחות ממאתים שהכל אסור בהנאה [והראב"ד] ז"ל השיגו וכתב עליו אינו כן שאין לך דבר שאוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין חוץ מאיסורי עבודת כוכבים ויי"נ וזה עולה יפה על פי דרכו אבל לא לפי דרכנו:

ושמעינן ממתניתין דבפלוגתא דר"מ ורבנן דתנן במסכת ערלה (פ"ג) ומייתי לה התם בפ"ק דיו"ט (דף ג:) מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם הרי אלו ידלקו נתערבו באחרים כלן ידלקו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים יעלו שהיה ר' מאיר אומר את שדרכו לימנות מקדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד רבי עקיבא אומר שבעה וכו' וקיימא לן כרבי מאיר דסתם מתניתין הכא כוותיה דהא הני דתנן במתניתין אינן מאותן ששה דברים שמנו חכמים ואפילו הכי תנן במתניתין דאוסרין בכל שהן וכי תימא כל הני דמתני' חשיבי טובא ודמו לששה דברים ואפילו רבנן מודו בהו ליתא דבריש פרק התערובות משמע דאפילו חטאות מתות ושור הנסקל לדברי חכמים בטלין הן דמקשינן התם [דף עב.] עלייהו ונבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא. בטלי הניחא למאן דאמר דכל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר דתנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וכו' ואמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכל שכן בדאורייתא וכו' רב אשי אמר אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטלי אלמא לרבנן כל היכא דלא הוו בעלי חיים בטלים הם ואילו במתניתין אמרינן דחולין שנשחטו בעזרה שאינן בעלי חיים אוסרים בכל שהן אלא ודאי סתם מתניתין רבי מאיר וכיון דסתם לן תנא הכי נקיטינן כותיה וסתם מתניתין נמי בפרק גיד הנשה (דף צו:) כדרבי מאיר שייכא דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכו' וכן חתיכה של דג טמא וכו' בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות ומוקמינן לה התם בגמרא בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין הלכך נקיטנן כרבי מאיר ואליבא דרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו אבל הר"מ במז"ל פסק בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות כרבנן:

מתני' כולו אסור בהנאה. אפילו בכל שהוא:

גמ' הלכה למעשה יין נסך חבית שנתערבה בין החביות ימכרו כלן חוץ מדמי אותה חבית ואע"ג דחשיבא והויא דבר שבמנין וראויה לאסור בכל שהן איפשר דכיון דמוכרה חוץ מדמיה חשבינן ליה כאילו הוכרה ונטלה אי נמי חבית לאו דוקא גדולה אלא קיתון של מים קטן דלא חשיב ולא הוי דבר שבמנין:

וגרסינן בפרק כל הצלמים ההוא גברא דאיערבא ליה כו' פרשתיה שם בס"ד וכתב הראב"ד ז"ל דהוא הדין לשאר האיסורין בכל שהן שאף ע"פ שהן אוסרין בהנאה מפני חשיבותן ימכרו כולן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן ודבריו עיקר אלא מיהו צריך ליזהר בדברים הנקחים מן העבודי כוכבים [שלא] למכרן להם שמא יחזור וימכרם לישראל. ומסתברא דחבית של יין נסך שנתערבה בחביות הרבה של היתר שאם נפלה אחת מהן לים הותרו כלן בין ביין נסך בין בכל האיסורין שבתורה דקי"ל כרב דאמר בפ' התערובות (דף עד.) טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול שהותרו כלן דאמרינן דהך דאיסורא נפל וגבי חבית נמי אמרינן התם אמר ר"ל חבית של תרומה שנפלה לק' נפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דאיסורא נפל ולפום פשטא משמע שאפילו לאכילה תלינן להיתר ושרי אלא דאיכא נסחי דגרסינן התם אמר רבא לא התיר ריש לקיש אלא בטבעת אבל תאנה לא ולפ"ז לא שרינן בהכי אלא לענין איסורי הנאה אבל לאכילה לא וכן דעת הר"מ במז"ל. אבל בירושלמי דמס' תרומות משמע דאפילו לאכילה שרי ומיהו כי שרינן בכה"ג היתר הנאה או היתר אכילה דוקא בחבית שנתערבה בששים חביות דכיון דמדינא בטל הוה ליה כתרומה למאה וכעבודת כוכבים לרבוא [כיון] דמדינא בטיל אלא דמשום חומרא דעבודת כוכבים אסרינן בטבעת ובחבית של תרומה משום דבר שבמנין כיון שנפלה לים הגדול הותרו כולן דתלינן לקולא אבל בפחות מששים אינו ניתר בנפילה שלא אמרו לתלות אלא תערובות האמורות כגון תרומה למאה ועבודת כוכבים לרבוא וזה על דעת מי שסובר שאין יבש ביבש בטל בפחות מששים אבל לדעת מי שאומר דיבש ביבש אפילו מדרבנן חד בתרי בטיל כל שנתערבה חבית אחת בשתי חביות של היתר ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן והרשב"א ז"ל כך הוא סובר דיבש ביבש חד בתרי בטיל והארכתי בזה בפ' גיד הנשה בס"ד אבל דעת הר"ם ב"ן ז"ל שאינו בטל בפחות מששים בבלול וכתב הראב"ד ז"ל דיין שנתערב במים אם נתערב בו שיעור שיכשיר המים עד שיהו ראויין לשתותן על ידו בתורת יין אפילו ע"י הדחק הרי הוא ככבשין שנתנו בהן יין וחומץ דאמרינן בפרק אין מעמידין (דף לח:) אליבא דחזקיה דאסורין בהנאה ולא אמרינן בהו ימכרו כולן חוץ מדמי האיסור שבהן כיון שכל תערובת זה הוכשר ע"י היין אף כאן כיון שמים אלו הוכשרו לשתיה ע"י היין לא שריא למכרם חוץ מדמי איסור שבהם וכיון שכן כתב עוד הרב ז"ל דיין ביין מסתם יינן אם נתערב בו כל כך שכנגדו במים יהו ראויין בשתיה ליכא תקנתא בימכר שלא אמרו יין ביין להקל אלא להחמיר ובודאי שזו הראיה שהביא הרב ז"ל מכבשין אינה ראיה דהתם בדינא קא עסיק ואיסור הנאה אתא לאשמועינן ובתקנה לא קא מיירי אבל אין ה"נ דימכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן אבל הרשב"א ז"ל הביא לו סעד מן הירושלמי דגרסינן התם גבי פלוגתא דרבנן ורשב"ג אמר ר' יוסי חד מן רבנן נפק מן בית ועדא אמר איתפלגין ר' יוחנן ור"ל חד אמר הלכה כרשב"ג וחד אמר אין הלכה כרשב"ג ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור אלמא בכל מכשירי אוכל מודה רשב"ג מפני שהוא כגופו של יי"נ אבל לענין מה שהוסיף עוד הרב ז"ל דאפילו יין ביין בסתם יינן אם נפל בו הרבה כדי שכנגדו במים יהו ראויין לשתיה על ידו אסור הכל אינו מחוור דמתני' יי"נ שנפל לבור סתמא קתני בין מרובה בין מועט ופליג רשב"ג ואמר ימכר כולו לעובד כוכבים וקי"ל כותיה ועוד שכיון שאמרו בירושלמי דמודה רשב"ג ביין לתבשיל ודאי ביין המכשיר את התבשיל קאמר כגון יין שנפל לכבשין וכההיא דחזקיה ומינה דדוקא יין לתבשיל הא יין ביין אפילו בכענין זה כלומר שיש בו כדי להכשיר כנגדו במקום אחר מתיר רשב"ג למכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי יי"נ שבו וכן דעת הרשב"א ז"ל:

מתני' גת של אבן שזפתה עובד כוכבים. ואורחא למירמי בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזפתא:

מנגבה. מפרש בגמרא במים ואפר:

ושל עץ. מבעיא זפת טובא ובלעה טפי:

ר' אומר ינגב. כשל אבן ורבנן פליגי עליה ואמרי יקלף את הזפת ואחר כך ינגב: