Ran on Avodah Zarah 39 ר״ן על עבודה זרה ל״ט

במה מנגבן רב אמר במים ואפר וכו'. הא ברטיבתא הא ביבישתא. ברטיבתא שיש בה לחלוחית יין נותן אפר תחלה ומשפשף ואח"כ מים:

ביבישתא. מים תחלה ואח"כ אפר ומשפשף:

תרתי תלת. ברטיבתא תרי אפר ומים ביבישתא תלת דהיינו מים ואפר ומים:

ושמואל אמר תלת וארבע. ברטיבתא תלת אפר ומים ואפר ואע"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא חשיב דלאו לשום נגובו אתו אלא לנקותו מן האפר וארבע ביבישתא מים ואפר ומים ואפר ומיא בתראי לא קא חשיב ורב ושמואל בהא פליגי דרב לא בעי אפר אלא חדא זימנא ושמואל בעי אפר תרתי זימני בין ברטיבתא בין ביבישתא:

בפומבדיתא מתנו בי רב משמיה דרב אמר תלת וארבע כדפרישנן ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבישתא דקא חשיב מיא בתראי ולא פליגי רב ושמואל להאי לישנא דפומבדיתא אלא דרב לא חשיב [מיא] בתראי ושמואל חשיב להו וקי"ל כלישנא בתרא הלכך ברטיבתא אפר ומים ואפר ומים וביבישתא מים ואפר ומים ואפר ומים :

וגרסינן בגמ' [דף עה.] הני גורני דארמאי מאי. כלומר רדורטא"ש בלע"ז וכורכין אותן סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה והיינו עקלים דבסמוך מאי. כלומר כיצד מכשירן :

אמר להו ר' אבא תניתוה הרי שהיו גיתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה הדפין. כלומר עשוין הן כמין דלת ונותנן על התפוח:

ולולבין. טוטיתא אישקוב"א שמכבד בה את הענבים המתפזרים לאוספן:

והעדשים. פירש רש"י ז"ל דהיינו גת עצמה ואפ"ה קתני מדיחן במים וכתב ז"ל שעל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה רבי אבהו ולא אמרינן ליה זו אינה משנה דקתני בה דסגי לגת בהדחה ומתניתין קתני ניגוב וש"מ דקמו בה רבנן בתראי ופשוט דהכי הלכתא ואין זו מחוור דאי הכי לא הוי משתמיט תלמודא מלאקשויינהו אלא ודאי עדשים היינו הרחיים התחתונה שבבית הבד ויש לה בית קבול משקה ונקראת עדשה מפני שהיא עגולה כעדשה ומפני ששתיהן בכלל זה העליונה ותחתונה אמרו עדשים וראיה לדבר דעדשים אינו גת עצמו מדאמרינן בפ' המוכר את הבית (דף סז:) המוכר את הבד מכר את [הים ופירשו בגמרא טלפחא דהיינו] עדשים ואי עדשים היינו בד היכי קתני המוכר את הבד מכר את עדשים הא לאו לישנא דתנאי הוא ולא קתני הכי בשארא דהתם אלא ש"מ שאינה גת עצמה אלא רחיים שפרשנו ומתוך שאין היין שוהה בהן [כמו] בגת ובד עצמן הקלו בהכשרן וקתני תו העקלים. דהיינו גורני שפרשתי למעלה:

של נצרים. דהיינו שבטים:

ושל בצבוץ דהיינו קנבוס:

מנגבן. משום דבלעי טפי:

ושל שיפה ושל גמי מיישנן. משום דבלעי טפי טובא:

וכמה מיישנן שנים עשר חדש רשב"ג אומר מניחם מגת לגת ומבד לבד:

היינו ת"ק איכא בינייהו חרפי ואפלי. כלומר דמגת לגת פעמים שהם יותר משנים עשר חדש [ולת"ק י"ב חדש] שלמים בעינן ובהכי סגי דלית הלכתא כרשב"ג אלא במשנתינו אבל בברייתא לא הלכך הלוקח גיגיות של עובד כוכבים צריך לנגבם אלא אם כן הוא יודע בבירור שעברו שנים עשר חדש משכלו ימי הבציר של אשתקד ועד אותו זמן שהוא משתמש בה ור"ת ז"ל אומר שאם שכח ולא עשה נגוב ואינו יודע אם עברו שנים עשר חדש מסוף הגת של אשתקד ועד שדרך בה יש להתיר משום דסתם גיתיות של עובד כוכבים אינן בנות שנתן ולא עוד אלא אפילו דרך בה העובד כוכבים עכשיו ודרך אחריו ישראל לאלתר בלא נגוב התיר הרב ז"ל משום הפסד ונתן טעם לדבר משום דעכשיו שדורכין ברגל אין היין נבלע בו כל כך כמו שהיה נבלע בגתות הראשונים שהיו דורכין לפעמים בקורה ומחמת כובד הקורה היה נבלע היין ועוד מאותו [טעם] שאמר הוא ז"ל דסתם יינן בטל בס' כמו שכתבנו למעלה ומה שיוצא ע"י נגוב אינו אלא מעט ועוד דהוה ליה כחמרא חדתי בענבי ושרי כרבא [דף סו.] דאמר בתר שמא אזלינן דה"ל מין בשאינו מינו ובנותן טעם אפילו היו הענבים דרוכות קצת מותר דאמרינן [דף עג.] סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וקתני תו [דף עה.] ר' יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד חולטן במי זיתים. כלומר חולטן אישקלאד"ר בלע"ז מלשון חלוט ואשישה ומי זיתים היינו שדרך לבשל את הזיתים להיותן רכין לצאת שמנן ואין זו הגעלה גמורה דבתר הכי קתני או מגעיל ברותחין רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך ובתר הכי בעי תלמודא [שם] וכמה עונה אמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן או יום או לילה ואמרי לה חצי יום וחצי לילה ולא פליגי כאן בתקופת ניסן ותשרי כאן בתקופת תמוז וטבת:

כלומר דבתקופת ניסן ותשרי שהיום והלילה שוים או יום או לילה ובתקופת תמוז וטבת שאין היום והלילה שוים חצי יום וחצי לילה דשנים עשר שעות שלמות בעינן וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא עקלין שאין המים מתכנסין בהן סגי בצנור שמימיו מקלחין אבל נודות וקנקנין וכן שאר כלים האסורים לא סגי להו בהכי שהרי כיון שיש להם בית קבול כשהמים נכנסין לתוכן אינן מקלחין ולא רודפין:

הני רוקי דארמאי. משמרת כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציא את יינן:

דמזיא. של שער אדם דלא בלעי כדאמרינן בפרק מפנין (דף קכח:) אין סחיטה בשער:

דעמרא. מנגבן שדינן ככלי עץ. כיתנא. בלע טפי מעמרא ומשום הכי מיישנן שדינן ככלי חרס:

הני דיקולא סלים:

וחלאתא דארמאי. כורת ומסננין בהן היין:

דציירי בחבלי. שהן עשויות בחבלים:

דצבאתא. של מיני קש דקים:

ואי אית ביה קטרי שרי להו. פירש רש"י ז"ל מתירן ואחר כך מנגבן נראה מדבריו דדוקא בנגוב צריך היתר קשרים אבל ביישון והדחה לא ואין משמע של דבר כן דכיון דאמרינן סתמא אי אית ביה קיטרי שרי להו משמע דאיישון דסמיך ליה נמי קאי ולפיכך היה נראה שיישון ונגוב צריכין היתר קשרים והוא הדין דצריכין קלוף זפת בכלים מזופתין אבל במלוי ועירוי א"צ לקלוף את הזפת כמו שכתבנו למעלה וה"ה שאינו צריך היתר קשרים אבל דעת הר"מ במז"ל כדברי רש"י ז"ל שלא הוצרך לקלוף את הזפת לא ביישון ולא בעירוי אלא בנגוב לבדו והראב"ד ז"ל מצריך קליפת זפת והיתר קשרים בכולן חוץ מן ההדחה:

גרסינן בגמרא [דף עה:] עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכלות אשכול וכל סביבותיו טמאין וכל הגת כלה טהורה. ומוכח בגמרא אע"פ [שיין] מהלך בגת טהורות וכתב רבינו שמואל ז"ל שכן הדין לענין יין נסך שאם נגע עובד כוכבים באשכול לח אשכול אסור וכל הגת כולה מותרת ונראה שטעמו ז"ל שאע"פ שמשקה טופח על מנת להטפיח חבור לטומאה ולטהרה [דף עב.] וכל שכן ליין נסך ה"מ בשהיה כאן וכאן משקה טופח על מנת להטפיח מחברה אבל כאן בטל הוא על גבי אשכול ואינו חבור ליין שבגת:

מתני' הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל. כלי הראוי לטהר בטבילה ואינו צריך יתרון הכשר אחר כגון כלי שתשמיש על ידי צונן:

יטביל. ותו לא צריך ומאי יטביל ידית:

להגעיל במים רותחין. כגון כלי שתשמישו בכך דהיינו יורות וקדרות של מתכות יגעיל ובגמרא תניא שכלן צריכין טבילה:

מלבנן באור. כדמפרש ואזיל:

השפוד והאסכלא. שתשמישן על ידי צלי:

אסכלא. אגרדיל"ה בלע"ז:

שפה. לוטשה באבן של נפחים מול"א בלע"ז ושפה מלשון [שופינא] לימא"ר בלע"ז:

ודעת רש"י ז"ל דלהתירה לחתוך בה צונן הוא ששנינו שפה והיא טהורה ומוסיף עלה בברייתא בגמרא [דף עו:] ונועצה עשרהפעמים בקרקע [כלומר] שאע"פ ששפה צריך לנועצה [ואמרינן עלה ולאכול בה צונן] ומאי דשייר במתני' מפרש בברייתא בגמרא אבל להכשירה לחתוך בה רותח צריכה הגעלה או ליבון ואין פירוש זה מחוור שהיאך שנה התנא מקצת הכשרו של סכין ושייר מקצתו מאי שייר בשאר כלים דבהאי שייר ועוד דפשטיה דעובדא דשבור מלכא המוזכר בגמרא [דף עו:] לא משמע הכי שלא הזכירו בו שיפה כלל [אלא] נעיצה לפיכך פירשו ששיפה ונעיצה שני הכשרין הן לחתוך בה צונן ובכל חד מינייהו סגי ותנא דמתניתין תנא שיפה ובבריתא אמרו שאם אינו שפה נועצה ובין לפרש"י ז"ל בין לפירוש זה יש לדקדק מה ראה [תנא] במתני' ששנה בשפוד ואסכלה הכשרו [של] רותח ובסכין הכשרו של צונן יש לומר שהכשרו של רותח לא היה צריך לשנותו בשפוד ואסכלה ולא בסכין לפי שכבר הוא בכלל מה ששנה להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן באור אלא שהוצרך לשנותו בשפוד ואסכלה שמפני ששנינו בהן לענין קדשים (זבחים דף צו:) דבהגעלה סגי להו כדאיתא בגמרא [דף עה.] קמ"ל דהכא מלבנן והכשרו של צונן נמי בשפוד ואסכלה לא היה צריך לשנותו לפי שאין להן תשמיש בצונן ואי נמי משתמש בהן בצונן פשיטא דבהדחה בעלמא סגי להו כדין כלי תשמישו של צונן אלא שבסכין משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מה שחותכין ממנו הוא שצריך שיפה או נעיצה אפילו בצונן ולפיכך שנה הכשרו ואחרים אומרים דשיפה דמתני' במקום הכשר גדול עומדת ואפילו לחתוך בו רותח ובגמרא מפרשים הכשרו לחתוך בו צונן דהיינו נעיצה וכן דעת הר"מ במז"ל בפרק י"ח מהלכות מאכלות אסורות ויש לפירוש זה הוכחה בירושלמי דגרסינן התם רבי בא בשם רב יהודה הדא דתימר בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון ומפרשי' ליה דאשיפה דמתני' קאי ואם כן הוא הירושלמי מוכיח דשיפה לחתוך בה רותח נשנית שאם אתה אומר לחתוך בה צונן למה אמרו דגדולה צריכה ליבון בשיפה תסגי לה כקטנה דקטנה נמי כי סגי לה בשיפה לאו משום דלא בלע [טפי] שהרי אתה אוסר אותה לחתוך בה רותח אלא היינו טעמא דמשום דבתר שיפה לא פלטה בצונן וכיון שכן אפילו לגדולה נמי תסגי ליה בשיפה אלא ודאי לחתוך בה רותח שנינו ושיפה במקום הגעלה עומדת ולפיכך אמרו בירושלמי דדוקא בסכין קטנה הוא דסגי לה בשיפה שהיא עומדת במקום הגעלה אבל בגדולה צריכה ליבון ולא משתרי לא בשיפה ולא בהגעלה לפי שכיון שפעמים שצולין בה הויא לה כשפוד וכבר כתבתי בפרק כל שעה שדעת רש"י ז"ל והרבה מן המפרשים שאין לסמוך על הירושלמי [במה] שאמר דגדולה צריכה ליבון שהם סוברים דפליגא אגמרא דילן ואף ע"פ שלפעמים צולין בה אנן בכל כלי בתר רוב תשמישו אזלינן שהרי כוסות וצלוחיות וקיתוניות ששנינו בהן בגמרא מדיחן אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהו בחמין ואפ"ה סגי להו בהדחה וסכין גדולה גם כן אע"פ שלפעמים משתמשין בה ע"י האור אין רוב תשמישה בכך ומש"ה מסקינן בפרק כל שעה (דף ל:) אידי ואידי ברותחים ובכלי ראשון ולא מפלגינן בין גדולה לקטנה והארכתי שם בס"ד ויש שמקילין לומר דכלי שתשמישו ע"י האור אם בא להשתמש בה בחמין [ולא באור] בהגעלה סגי ליה שכל מה שיפלוט בחמין כבר פלט בהגעלה ראשונה ואין הדבר נראה שכיון שיש בו בלע של איסור עד שאתה אוסרו להשתמש בו ע"י האור שמא יפלוט יותר בחמין שניים:

גמ' וכולן. כלומר אף הנגעלין והמלובנין צריכין טבילה בארבעים סאה:

כל דבר אשר יבא באש. שנשתמשו בו בני מדין ע"י האור:

תעבירו באש. כענין שבלעו האיסור יפלטו:

וטהר. קרא יתירא הוא להוסיף טהרה אחרת דהיינו טבילה:

זוגא דסרבלא. מספרים שגוזזין בהם בגדי צמר הואיל וגזרת הכתוב הוא ולאו משום פליטת האיסור דהא חדשים לא בלעי מידי ומצרכה להו טבילה:

כלי סעודה אמורים בפרשה. דהא כתיב כל דבר אשר יבא באש דאין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צרכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דהיינו טבילה אבל זוגא דסרבלא לא:

וכמעשה שהיה. בכלי מדין שהיו הכלים חלוטין לישראל:

מאני דמרמרא. אדמה וצפיעי בקר מעורבין ועושין מהן כלי:

כלי מתכות אמורין. לענין טבילה בכלי עובדי כוכבים דכתיב אך את הזהב ואת הכסף:

זכוכית שנשתבר ראוי להתיכו ולעשותו כלי:

קוניא. ורני"ס בלע"ז:

והלכתא כסופו. ומיהו איכא מ"ד דדוקא כשהוא מחופה מבית ומחוץ ולפיכך כל שאינו מחופה [מבפנים] טבילתו בלא ברכה:

משכנתא מאי. ולא איפשיטא ופסק בה הר"מ במז"ל בפרק י"ז מה' מאכלות אסורות לקולא ואזיל לטעמיה שהוא כתב שם דטבילת כלים מדברי סופרים היא ומיהו בגמרא מוכח בהדיא דכל היכא דמתחזי דדעתי' דעובד כוכבים לשקועי בעי טבילה [אבל הראב"ד ז"ל כתב דמשכנתא צריכה טבילה]:

ת"ר הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים וכו' מדיחן ומטבילן. פירשו בירושלמי שצריך להטבילן מפני שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים ונכנסו לקדושתו של ישראל ולפיכך נראה שצריך להכשיר הכלי תחלה לפי מה שהוא בהדחה או בהגעלה או בלבון ואחר כך יטבילנו אבל אם הטבילו תחלה הרי הוא בשעת טבילה בטומאתו כטובל ושרץ בידו והכי דייק לישנא דברייתא דקתני מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ומיהו הראב"ד ז"ל כתב דלכתחלה הוא שצריך לעשות כן דקרא נמי הכי משמע תעבירו באש דהיינו לבון ובתר הכי וטהר דהיינו טבילה אבל דיעבד אי אפיך לית לן בה ומ"מ צריך שיזהר מדבר החוצץ בו שהרי הקישה הכתוב לטבילת נדה כדאיתא בגמרא [דף עה:] ועוד דקדק הראב"ד ז"ל מדקתני מדיחן מטבילן שצריך לשפשף היטב במים בידו בשעת הדחה ולא שיעביר עליו המים בנחת דאם כן למה הוצרכו להדחה ולהטבילה תסגי ליה בטבילה לחוד וגם נראה שצריך לשוטפו במים אחר השפשוף והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת (דף צו:) מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס ובכוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגויה אלו דברי הרב ז"ל: