Ran on Beitzah 13 ר״ן על ביצה י״ג

אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ונותנין לפניהם מזונות. דחיה ועוף בביברין ניצודין ועומדין הן ולפיכך נותנין להם מזונות:

רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין. דאיכא ביבר גדול דלא חשיבי ביה חיה ועוף ניצודין:

זה הכלל כל המחוסר צידה וכו'. בגמ' מפרשי' ה"ד מחוסר צידה:

גמ' ה"ד מחוסר צידה כגון דאמרי הבא מצודה ונצודנו. צ"ל שזה כולל שיעור הביבר שאם הוא גדול כל כך שצריך בו מצודה אסור וכולל ג"כ המינים דאפי' בביבר גדול כל שאין המין צריך למצודה כגון אווזין ותרנגולין ויוני הרדסיאות דבאין לכלובן לערב ונוחין לתפשן שם שאין בהם משום צידה וכן הדין בחיות בני תרבות והכי מוכח בגמרא וכתוב בחידושי ועופות דלאו בני תרבות מוכח בגמ' דכל היכא שהן במקום מקורה ואין להם מקום לצאת ממנו חשיבי נצודין בר מצפור דרור שאינה מקבלת מרות דדרה בבית כבשדה ושיעורא דביבר קטן מפרשינן בגמרא דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושחיה מלשון עכוב אי נמי כל היכא דנפלי טולא דכותלי' אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכן נמי דכל היכא דאית ליה עוקצי עוקצי כלומר זויות להשמט בהן חשיב הביבר גדול שאומר בו הבא מצודה ונצודנו:

מתני' מצודות חיות ועופות ודגים וכו'. לא יטול מהן ביום טוב אלא אם כן יודע שנצודו מערב יום טוב משום דהוו להו ספק מוכן:

ומעשה בנכרי אחד וכו'. ר"ג פליג ואמר דספק מוכן שרי בטלטול ומיהו באכילה מודה דאסור והכי איתא בגמ' ומינה דלת"ק דקי"ל כותיה אפילו בטלטול אסור:

אלא שאין רצוני לקבל הימנו. שאיני אוהבו ובגמ' פרכינן מעשה לסתור ומחסרי' מתני' ואמרינן דר"ג פליג את"ק כדכתיבנא:

גמ' אין הלכה כר"ג. דאמר ספק מוכן מותר בטלטול:

אמר שמואל הלכה כר' יהושע. דספק מוכן אסור אפילו בטלטול:

וכתבו שהרב רבינו אשר דלוניל ז"ל התיר ספק מוכן ביו"ט שני ואמרו שאין התירו מכוון אבל אצלי יפה הורה משום דהוה ליה ספק ספקא דאית לן למישרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין דכיון דאנן לא עבדינן יום טוב שני אלא [דף ד:] משום מנהג אבהתין לא מחמרינן ביה טפי מנייהו וכי היכי דלדידהו ספק לדידן נמי דינו כספק דמשום הכי [דף ו.] מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב לחברו ומתנה הלכך ספק מוכן ביום טוב שני כיון דמוקצה לא מיתסר אלא מדרבנן הוה ליה ספק ספיקא בדרבנן ורב אשי לא אחמיר בריש מכלתין [דף ד.] בגמ' בדבר שיש לו מתירין אלא בחד ספק אבל בתרי ספיקא לא אמר מידי וכיון דחומרא מדרבנן היא הבו דלא לוסיף עלה והא ודאי תרי ספיקי נינהו שאי אפשר שיבא לפניך ספק מוכן ביו"ט שני אלא שני ספיקות והויא דומיא דאשת ישראל (כתובות דף ט.) שנאנסה וכמו שכתבתי בחידושי בריש מכילתין:

אמר רב פפא הילכתא נכרי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין. פרש"י ז"ל דאסורין משום מוקצה ואפי' לר"ש משום דמחובר אסח דעתיה מיניה כל שלא לקטן מבערב וכגרוגרות וצמוקים דמו ומסח דעתיה מיניה וכתב עליו הר"ז הלוי ז"ל שלא היה צריך לכל זה כי ברור הוא דמודה ר"ש בכל מוקצה מחמת איסור שאין דעתו עליו (שבת דף מד.) כגון כוס וקערה ועששית וזהו טעמו בבכור [במכילתין כו:] שאם עבר ובקרו אינו מבוקר דכיון דס"ל אין רואין מומין ביו"ט מוקצה הוא מחמת קדושתו ואיסורו ודבריו נראין לי עיקר אע"פ שחלק עליהן הרמב"ן ז"ל ומה שיש לדקדק בזה כתבתי בחדושי:

אבל מ"מ צריך בירור למה הוצרכנו כאן לאיסור מוקצה דהא אמרינן דלערב שכבר בטל איסור מוקצה ונולד אסורין בכדי שיעשו הא למדנו דמשום שלא יהנה ממלאכת יו"ט נגעו בה וכיון שכן כ"ש שמספיק טעם זה לאיסור יו"ט עצמו ואין אנו צריכין בו לאסור מוקצה ולפיכך כתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שאין דבריהם ענין לשמועתינו אבל אני אומר שהר"ז הלוי ז"ל יפה אמר כן לפי שהוא כתב בשם הרב ר"מ בר' יוסף ז"ל שהעיד בשם הרב ר' יצחק בן מרן לוי ז"ל דכי היכי דאמרי' באין במינו במחובר דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ה"ה לנכרי שהדליק הנר בשביל ישראל או שמלא מים לבהמת ישראל או שעשה לו כבש בשבת וכמו ששנויין בסוף פרק כל כתבי [דף קכב.] שכולן מותרין לישראל אחר ולפיכך הוצרך לומר דביש במינו במחובר דאסרי' למי שבאו בשבילו היינו טעמא משום דאית ביה איסור מוקצה וכי תימא תינח ביומיה אבל לערב דבטיל לה איסור מוקצה הוה לן למישרייה לישראל אחר הא לא קשיא שאם אתה מתירו לו אע"פ שהוא אסור למי שבא בשבילו אף הוא יחשוב שאפי' ביומו יהא מותר בו ולפיכך השוו איסורו לגמרי זה נ"ל על דרך הר"ז הלוי ז"ל אבל אין מספיק על דעתו של רש"י ז"ל לפי שהוא כתב דנכרי שהדליק את הנר בשבת דבשביל ישראל אסור לכל אע"ג דלא מצינן למיתי עלה מדין מוקצה וכיון שכן איזה צורך היה להזכיר איסור מוקצה בכאן והלא די היה לו שיאמר שהן אסורין כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט כמו שהן אסורין לערב על כרחנו לא אמר דבר זה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש נכרי לעצמו ביו"ט שהן אסורין לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין (דף מ.) בההוא ליפתא דאתי למחוזא ובכי האי גוונא אין לבא עליו אלא מטעם מוקצה:

ולערב אסורין בכדי שיעשו. פרש"י ז"ל דלעיו"ט ראשון קאמר ומותר ממה נפשך משום דחד מינייהו חול הוא שלא כדברי החולקים עליו ואומרים שאינו מותר עד מוצאי יו"ט שני דבכדי שיעשו בזמן הראוי לעשייה משמע וליתא אלא כדברי רש"י ז"ל עיקר והכי מוכח עובדא דבר טביא דאיתצד ביו"ט ראשון ואישתחיט ביו"ט שני כדאיתא בפרק בכל מערבין [דף לט:] והביאו הרב אלפסי ז"ל בסמוך והאי כדי שיעשו היינו שילך הנכרי למקום שלקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום והכי מוכח במסכת מכשירין דתנן התם [פ"ב מ"ו] מצא בה ירק נמכר אם רוב נכרים לוקח מיד כלומר למוצאי שבת ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב מחצה על מחצה ממתין בכדי שיבאו ממקום קרוב והאי ירק ודאי איסוריה משום מחובר הוא ולא הזכיר שיעור תלישה לפי שהיא נעשית בשעה מועטת וקאמר דצריך להמתין כדי שיבאו ממקום קרוב אלמא שעור הבאה נמי בעינן:

ומיהו היכא שנסתפק לנו אם באו מחוץ לתחום אם לאו הא מילתא תליא בפלוגתא דרב ושמואל בשבת בפרק שואל [דף קנא.] עלה דמתני' דנכרי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב ואמרי' עלה בגמ' מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישי' שמא חוץ לחומה לנו ופירש שם רש"י ז"ל דשמואל לקולא לומר דאע"פ שלא נכנסו לעיר עד הבוקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקיימא לן בההיא כשמואל אבל הגאונים והרב אלפסי ז"ל פירשו דשמואל להחמיר וכבר כתבתי זה בשבת בס"ד ומ"מ אפי' לדברי הגאונים ז"ל דוקא בנכרי שאינו שרוי עמו וכעובדא דליפתא דפרק בכל מערבין (דף מ.) שהביא הרב אלפסי ז"ל בסמוך דבכה"ג הוא דחיישי' דילמא מחוץ לתחום אתו אבל נכרי שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויין שם כי האי גוונא ודאי לא מחזקינן איסורא אדרבא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו:

ופירות שבאו ביו"ט שני בשביל ישראל צריכין גם כן לערב כדי שיעשו כפי גרסת רש"י ז"ל בההיא דהנהו בני גננא דבפרק בכל מערבין שהביא הרב אלפסי ז"ל בסמוך וכמו שאכתוב עליה בס"ד:

ואם לנו בתוך התחום מותר חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. כתב רש"י ז"ל דכיון דאסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודי אם אסרוהו על זה ותמהני לדברי הרב אלפסי ז"ל והרמב"ן ז"ל שהם סוברין דתחום שלשה פרסאות דאורייתא כמו שכתבתי בסוף פ"ק דעירובין בס"ד למה הקלו בכך בשלמא לדברי מי שסובר דאע"ג דאיתעבידא מלאכה דאורייתא ע"י נכרי כל היכא דליכא למיחש משום מוקצה מותר לישראל אחר וכמו שכתבתי למעלה ניחא אבל למי שאינו סובר כן מיבעיא ליה ואפשר שהטעם כמו שאומר הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות דמשום דאיסור תחומין אינו שוה בכל שמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר תוך לתחום הקלו בה ומסתברא דבאין במינו במחובר בעינן נמי לערב בכדי שיעשו דלא קיל טפי אין במינו במחובר מיש במינו אלא שהוא מותר לישראל אחר וכבר כתבו בהפך [בתו'] ואינו נראה ומיהו כי שרי לישראל אחר דוקא תוך ד"א או בתוך העיר משום דכולא מתא כד' אמות דמיא כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו אבל לטלטלן חוץ לעיר חוץ לד' אמות ודאי אסור דהא קי"ל דחפצי הנכרי קונין שביתה וכיון שיצאו חוץ מתחומן אין להם אלא ד' אמות כדאיתא התם:

וכתוב בספר המאור שנשאלה שאלה לחכמי לוניל על הבא בשביל ישראל ביו"ט ראשון של ראש השנה שאין מאותו המין במחובר והשיבו שהוא מותר לו ביו"ט שני לפי שאין עליו שום איסור הכנה ולא איסור שתלוי בקדושה שנאמר כי שני הימים קדושה אחת הן וקדושה אריכתא היא אלא כעין קנסא גזירה שמא יאמר לו הבא ודיו שקנסנו עליו יום ראשון וה"ה לשבת ויו"ט עד כאן ואני אומר כמה רב גוברייהו דשרו הכי:

גרסי' בפרק בכל מערבין ההוא בר טביא דאתי לבי ריש גלותא דאיתצד ביו"ט ראשון של גליות. ע"י נכרי:

רב נחמן ורב חסדא אכול. ביו"ט שני ממה נפשך אי אתמול חול היום מותר אי אתמול קדש הרי היום חול ומותר שהרי המתינו בכדי שיעשו:

רב ששת לא אכיל. דס"ל קדושה אחת הן וקי"ל כרב נחמן ורב חסדא ורב ששת נמי הדר ביה ומהא שמעינן דלמוצאי יו"ט ראשון שרי בכדי שיעשו וכדברי רש"י ז"ל כמו שכתבנו למעלה:

ההוא ליפתא דאתאי למחוזא וכו' מאי אמרת מחוץ לתחום אתאי. כבר כתבתי למעלה דדוקא בנכרי שאינו שרוי עמו בעיר הוא דחיישי' דילמא מחוץ לתחום אתו אבל בנכרי שהוא שרוי עמו בעיר ופירותיו מצויין שם אחזוקי איסורא לא מחזקינן: