Ran on Beitzah 18 ר״ן על ביצה י״ח

לעדויי חשוכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירו. לעדויי להסיר חשכת פחם המחשיך אורה וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שביתת יום טוב דדוקא ביד אבל לא בכלי וכתב עליו הראב"ד ז"ל ואפי' במחט שהרי אמרו מוחטין:

שלשה להקל ממעכה ביד. לאחר שגדלו אותה מערב יום טוב אם צריכה תקון קצת ביד עושה:

וחותכה באור בפי ב' נרות. כר"י וקי"ל כוותיה והאי דלא חשיב בהדייהו מוחטין את הפתילה משום דבתקון גוף הפתילה קא עסיק:

מתני' אין שוברין את החרס. כשצולין על האסכלא שקורין רגוילי"ש חותכין קנים או קשי שבלים או שוברין חרסית או חותכין נייר ושורן במים וסודרן [ע"ג האסכלא] מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג:

אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מן הטפלה אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא ואתי' כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי א"נ אפילו כרבי יהודה ובשאפשר לו בלא גריפה:

מכבשין. משכיבין העפר שיהא חלק:

מכבשין. בפימבר"י בלע"ז:

מקיפין. מקרבין זו אצל זו כמו אין מקיפין בריאה וכמו לתרום שלא מן המוקף דהיינו סמוך וכמו מקפת וקוראה לה שם:

לשפות. להושיב כל הושבת קדרה על האור קרי שפיתה:

לשפות עליהן את הקדרה. והאור בין שני חביות כשאין לו כלי ברזל שקורין טראפי"ד או שאין לו כירה של חרס חלולה ואסור משום דדמי לבנין ומדרבנן דמיחזי כאוהלא:

ואין סומכין קדרה בבקעת. קסבר לא ניתנו עצים אלא להסקה ולפיכך מוקצה הם אצל שאר תשמיש:

וכן בדלת. השתא משמע וכן אין סומכין קדרה בדלת ובגמרא פריך עלה:

ואין מנהיגין בהמה במקל. ברשות הרבים בגמ' מפרשי' טעמא:

גמ' ואם א"א לו לאפות אלא א"כ גורפו מותר. דמדינא שרי כר' יהודה אלא דהיכא דאפשר בלאו הכי לא יגרוף:

אריחא. אריח חצי לבנה וניתק מכותל התנור:

ריפתא מעליתא בעי. כלומר גרפי את התנור והוציאי את האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפנות התנור:

טווי לי בר אווזא. צלי לי אווז בתנור שתנוריהם קטנים היו ופיהם למעלה ותולה הצלי לתוכו וסותם פיו והוא נצלה:

ואזדהר מחרוכא. שלא יתחרך כלומר גרוף את התנור שלא יהא בשוליו דבר גבוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו:

דמר שרקין ליה תנורא. עבדי אדוני טחים סביבות פי התנור בטיט כדי שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שקשה הרוח לצלי ותמיהא לן משום דגבול טיט תולדה דלישה הוא:

והוא דצייריה מאתמול. עשה בו סימן ונתקו לצד אחר ואע"ג דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור היינו טעמא משום דמדינא בין גבולו ובין טיחתו מותרת דצורך אוכל נפש הוא והרי הוא כהבערה גופה לפי שבטיחה זו משתמר החום אלא דגבול אסור משום שנראה כמגבל לצורך בנין ומשום הכי ניחא מאי דאמר רבינא וקטמא שרי ופירש הרב אלפסי ז"ל שהאפר אינו בר גבול הוא [ול"ד דאפר בר גבול הוא] לאיחיובי עליה משום מלאכה כדמוכח בפרק קמא דשבת (דף יח.) אלא דלאו בר גבול הוא לבנין הלכך לא מיחזי כמגבל לבנין דקטמא לאו לבנין קיימא ומדינא הא אמרי' דשרי:

אבנים של בית הכסא. אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול ויושבים עליהן בשדות במקום המיוחד לבית הכסא:

בנין עראי. כי ההיא דאין מקיפין שתי חביות:

האי מדורתא וכו'. [כולהו] משום דדמו לבנין ולאהל וכמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ודאמרי' וכן ביעתא פירש רש"י ז"ל ביצים גסות הנתנות ע"פ כלי חלול אין נותנין הכלי תחלה ואחר כך יתן עליו הביצה אלא יאחזנו בידו וישים הביצים עליו ולא מיחוור שא"כ יהא אסור לתת קדרה ביום טוב על גבי כירה ואי אפשר שהרי אפילו בשבת התירו להחזיר קדרה על גבי כירה כדאיתא בפרק כירה (דף לח:) ומעשים בכל יום ששופתין קדרה על גבה אלא הכי פירושה שאין נותנין ביצה מכאן וביצה מכאן וביצה על גביהן דדמיא לבנין שעושים מחיצות ואחר כך נותן את התקרה וכעין פוריא:

ואמרו בתוס' דלא מיתסר אלא בצריך לאויר שלמטה כעין קדרה אבל כל שאינו צריך לאויר שתחתיו לא ולפיכך אמרו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן ואחד על גביהן כיון שאינו צריך לאויר שתחתיו:

בדלת סלקא דעתך. ומי זה הסומך קדרה בדלת והלא תשבר:

אלא אימא וכן הדלת. אין סומכין אותו בבקעת:

לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. פי' שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עילויה שרי לאשתמושי ביה אפי' למלאכה שאינה מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אע"פ שאין מיוחדים להסקה וסוגיין דהכא מחלפא בהדי סוגיין דפרק כל הכלים [דף קכד.] דהתם מייתי' מתני' דאין סומכין את הקדרה בבקעת ואמרי' דהיינו טעמא משום דגזרי' יו"ט אטו שבת ומפקי' לה מהלכתא דמוקים לה כב"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדכרי' עלה ב"ש וסוגיין דהכא עיקר משום דאיתא בדוכתא הלכך נקטינן כסוגיין וההיא סוגיא ליתא:

משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. למכור בשוק:

חינגא. מחול ע"ש שבני אדם סובבין והולכין בשוק כעין סובבות במחולות קרי ליה חינגא וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה דהא לא ניתנו עצים אלא להסקה איכא למימר נפקא מינה דאפי' אזמניה מאתמול דלא מוקצה הוא אפ"ה אסור משום האי טעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

חיזרא וכו' ברטיבא. שאינו ראוי לטלטלו אפי' להסקה:

מה לי לצלות בו. לתוחבו בתוכו:

מה לי לצלות בגחלתו. הרי ראוי לטלטלו לעשות גחלת הלכך צולה בו:

והלכתא יבישא שרי רטיבא אסיר. לאו למימרא דרטיבא אסור למיתביה בהיסק גדול אלא לומר דכיון דרטיבא לא חזי אלא ע"י תערובות לא אמרי' מה לי לצלות בו מה לי לצלות בתערובת גחלתו כיון שאינו ראוי לצלות בגחלתו בפני עצמו כדרך שהוא צולה בו לבד אע"ג דלעיל בפר' יו"ט שחל [דף כא:] אמר רב יוסף בסופלי דשרי לטלטלינהו לחיותא משום דחזו להיסק גדול כבר תירצו בתוס' דהתם שאני שצריך ליתן הרבה לפני בהמתו הלכך מה שטלטל הא חזי להיסק בלא תערובות מה שאין כן בחיזרא:

דרש רבא אשה לא תכנס לבית העצים ליטול מהן אוד. עץ לעשות אוד לתנור פירגו"ן בלע"ז וטעמא משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה אלא א"כ נעשה כלי מבעו"י:

ואוד שנשבר. ביו"ט:

שמסיקין בכלים. דבני טלטול נינהו ומטלטלי נמי להסיקן:

ואין מסיקין בשברי כלים. דהא לא חזו לטלטול ואי משום דהשתא חזו להסקה מאתמול לאו להכי קיימי ובפרק במה מדליקין (דף כט.) אוקימנא להא דמסיקין בכלים שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן כדרב מתנא הא לאו הכי אסור דכיון דאדליק ביה פורתא הוה ליה שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך:

מתני' רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו. ממה שלפניו בבית:

לחצות בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו ומשלפניו לאו דוקא דלר' אליעזר אף מן החצר נמי דהא סבירא ליה דכל שבחצר מוכן הוא ורישא לא אתא לאשמועי' אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה ואיפליגו רבנן עליה כדלקמן בברייתא בגמ' והאי דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי עליה ואמרי אפי' משלפניו להדליק אין לחצות לא:

ומגבב. קסמין דקין וקשים מן החצר ומדליק:

וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר הואיל ודקים הם וטורח לקוששם מאתמול לאו להכי קיימי ודקאמרת נוטל קיסם לחצות בו שיניו משלפניו אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובתרתי פליגי:

גמ' תניא ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מן האבוס של בהמה. דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל הצורך אבל עצים שאין ראויין לאכילה ואין תורת כלי עליהם לא התירו לטלטלן אלא להסקה:

שלא יקטמנו. אקיסם קאי:

אינו אלא משום שבות. דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולאו תקון מעליא איכא אלא כשמחתכו וממחקו בסכין: