Ran on Beitzah 8 ר״ן על ביצה ח׳

רב ששת שרא להו וכו'. והא תנן כל שניאותין בו ביו"ט ותפילין אין ניאותין בהם ביו"ט כדאמר בעירובין (דף צו.) והיו לאות על ידך יצאו שבתות ויו"ט שהן עצמן אות:

כל שניאותין בו בחול. שהוא מתוקן כל צרכו:

משלחין אותו ביו"ט. דהאי דקתני במתניתין ביו"ט לאו אניאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דלבתריה ולאתויי תפילין אתא דאי נמי לביש ומנח להו ביו"ט ליכא איסורא מיהו סנדל המסומר לא דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה מותר לנועלו:

סליקו להו ביצה שנולדהיו"ט מתני' לא יבשל בתחילה. להיות תחילת בשולו ועיקרו לשם שבת אלא לשם יו"ט יהיה תחילת בשולו והמשוייר יהיה לשבת כדקתני ואזיל אבל מבשל הוא ליו"ט ובלא הערמה כדקתני לקמן:

עושה תבשיל. לשם עירוב:

וביצה שעליו. שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו:

אכלו או שאבד. קודם שבשל כל צרכו:

סומך עליו. לבשל בשבילו:

גמ' מנא הני מילי. ואע"ג דעיקר עירוב מדרבנן אפ"ה בעי אהיכא אסמכוהו ודכותיה בפרק אין מעמידין (דף לז:) גבי שלקו' דלא מיתסרי אלא מדרבנן ואפ"ה בעינן מנא לן אמר קרא אוכל בכסף תשבירני:

זכרהו מאחר שבא להשכיחו. זכרהו מיו"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת ולא כן פרש"י ז"ל:

מ"ט. למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולא ערוב משמע אלא אסמכתא בעלמא הוא וקרא לקדוש היום הוא דאתא כדתניא בפסחים (ד' קו.) זכרהו על היין וערובא תקנת' דרבנן ומה ראו לתקן:

אמ' רב' כדי שיברור. מתוך שמעיו"ט זוכר השבת יברור מנה לזה ומנה לזה ולא תקשי לרבא דס"ל דערוב משום כבוד השבת נתקן הא דתנן נאכל עירובו או שאבד לא יבשל עליו בתחילה לשבת דמוטב שלא יתעדן שבת א' ויתעדן שבתות הרבה שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו או יאבד או יאכל ולא יזכור לברור לשבת כלל:

רב אשי אמר. לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו"ט כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת אלא בגומר והולך אבל אתחולי לא ק"ו דמיו"ט לחול לא:

כאילו התענה תשיעי ועשירי. כאלו נצטווה להתענות תשיעי ועשירי ועשה:

ושלחו מנות לאין נכון לו. מקרא הוא בספר עזרא:

שלא היה לו להניח. כגון שאבדה לו אבידה ומחזי' עליה כל ערב יו"ט:

מאי חדות ה' היא מעוזכם. אמר הקב"ה לישראל לוו עלי ושמחו היום וקדשוהו והאמינו בי ואני פורע כלומר קיימו מצות חדוה שאמר הקב"ה ושמחת בחגך והאמינו בי שאני מזמן לכם ברכה במעשה ידיכם:

כל מזונותיו של אדם. כל מה שהוא עתיד להשתכר בשעה שהוא נדון קוצבים לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו להזהר מלעשות הוצאה מרובה שלא יוסיפו עליו שכר למזונות אלא מה שפסקו:

חוץ מהוצאות שבת. שלא פסקו לו מה ישתכר לצרכו ומהיכן תבואהו ולפי מה שרגיל ממציאין לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו. כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל. הראשונה כדי להיות היפה נאכלת בשבת והויא לה אכילתה של ראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים. ובוטח לו שתזדמן נאה לשבת:

מחד בשביך לשבתיך. מחד בשבת שלך תן לבך לכבוד שבת הבאה:

יום יום יעמס לנו. את צרכינו:

אמר אביי לא שנו. דהוי ערוב:

מלפת. לפתן בעינן דמוכחא מילתא שעשוי לשבת:

ופת לא מלפתא. הילכך לאו מילתא דמוכחא היא שהרי כל היום יש להם:

עדשים שבשולי קדרה. שנשארו בלא מתכוין:

סומך עליהן מעיו"ט לשם ערוב. ולא אמר' לא חשיבי ובטלי:

גורדו. מעיו"ט:

אין בהם משום בשולי נכרי'. שגזרו חכמים בבשולי נכרים משום חתנות וכל דבר שנאכל כמות שהוא חי לא גזרו חכמים על בשולו ואלו נאכלין על ידי מלחן חיים:

אם צלאן נכרי סומך עליהן משום עירובי תבשילין. שאע"פ שאין בו משום בישולי נכרים לאו משום דלא נהוי תבשיל אלא דהתם משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבשולו אבל מ"מ כיון דתבשיל מיהא הוי סומכין עליו משום ערובי תבשילין:

ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא. שמטגנן בשומן קרבי דגים ובקמח אסירי דקמח לא נאכל כמו שהוא חי לפיכך יש בו משום בשולי נכרי:

דקמחא עיקר. ולמדו מכאן רבותינו בעלי תוספות ז"ל דהני ככרות של פלטר נכרי שטחין אותן בביצים מותרים שאע"פ שיש בביצים משום בשולי נכרי קמחא עיקר:

בין לאחד בין למאה. די להם בכזית:

שלוק. מבושל הרבה מאד:

מבושל. כהלכתו:

כבוש. בחומץ ובחרדל ובמיני ירקות:

קולייס האספנין. מלוח הוא ונאכל חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בשולו כדתנן במסכת שבת [דף לט.] שהדחתו זו גמר מלאכתו:

אמר רב הונא אמר רב ערובי תבשילין צריכין דעת. ורב הונא לא פי' דעת מי ומפרשי' לה אנן דאמרי' הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכין דעת דעתו של מניח מיהא בעינן דאיהו עדיף שעושה לשם כך מיהא מיבעיא לן דעת מי שהניחו לצרכו בעינן כגון שעשה לצורך חברו כלום צריך להמלך בו תחלה ולעשות על פיו ת"ש וכו':

מכריז ר' יעקב וכו'. עיקר הוכחתיה מדרבי יעקב בר אידי דמדמכריז משמע שלא היו יודעין בדבר בשעת הנחה דמדשמואל ורב אמי ורב אסי ליכא לאוכחי דמדלא מכריזי משמע שמתוך שהיו רגילין בכך היה נודע לכל אנשי מקומן וסומכין עליהם מאתמול ואיכא דעת מי שהניחו לו ומיהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורב אמי ורב אסי אין צריך להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז:

ועד כמה עד תחום שבת. דמסתמא דעתו על כל הנמצאים בתחומו אבל טפי מהכי אפשר דאפי' במפרש ובמתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם ושמעינן מהני כולהו וכו'.ומאן דמערב אחבריה וכו' הא אמר שמואל צריך לזכות. ואומר לזוכה קבל תבשיל זה וזכה בו לשם בני העיר וצריך הזוכה להגביהה מן הקרקע טפח דכיון דברשות מזכה הוא לא מצי זכי בלא הגבהה דהכי תני לה בתוספתא גבי עירובי חצרות אם משלהן אין צריך לזכות ואם שלו השליח מגביהה מן הקרקע ואומר זכיתי להם:

וכשהוא מזכה וכו' אבל מזכה הוא וכו'. וע"י אשתו פי' דאע"ג דבפרק בתרא דנדרים (דף פח:) אוקימנא דכי קתני ע"י אשתו דוקא בשיש לה חצר באותו מבוי עסקינן דמגו דזכיא לנפשא זכיא נמי לאחריני ולפי זה משמע דבעירובי תבשילין דלא שייכא בהו חצר באותו מבוי דלא מצי מזכה ע"י אשתו וליתא דכי אוקימנא לה התם הכי ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא בפ"ק דקידושין [דף כג:] אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר התם לא צריכנא בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי הלכך מצי מזכה ע"י אשתו: