Ran on Chullin 22 ר״ן על חולין כ״ב

תניא אין מוכרין ביצה טרפה לעובד כוכבים. דילמא הדר מזבין לה לישראל:

לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות. כלומר דכיון שהתירו למכור להם אין לוקחין מהם מתוך שאין דרך למכור ביצים טרופות [והרי יש כאן ריעותא] איכא למיחש שמא ישראל מכרן לו ושל טרפה היו. ולפי שאין מוכרין להם ביצת טרפה שלמה אלא טרופות [והיא מלתא דלא שכיחא דרוב ביצים אינם טרופות] ולפיכך כתבו בתוספות שאין ללמוד מכאן לאסור פת של פלטר שהחליקו פניה בחלמון ביצה ותמהני דאם איתא דבכה"ג שרי אפילו טרופה בקערה היכי שרי למכור להם ליחוש שמא יטוח בה את הפת וימכרנה לישראל ואפשר דלכולי האי לא חיישינן ומ"מ קשיא היכי קאמר לפיכך דמשמע דדוקא מפני שהתירו למכור להם ביצה מטורפת הוא דאין לוקחין מהם ביצים טרופות אבל מדינא שרי דהא הכא כי אמר של [עוף] פלוני וטהור הוא מאי הוי דהא לא מינכר. תירץ רבינו יצחק ז"ל דאין הכי נמי דודאי בטרופות לא מהימן דהא מצי משתמיט ואיכא למיחש לעוף טמא ותנא דברייתא לא תלי איסור הלקיחה בהיתר המכירה דאדרבה לקיחה מדינא אסורה והתרת המכירה הוא שתלוי באיסור הלקיחה דמשום דאסור ליקח מהם ביצים טרופות דאיכא למיחש [לעוף טמא מותר למכור להם דליכא למיחש שמא] יחזור וימכרנה לישראל וברייתא הכי קתני אין מוכרים כו' אא"כ מטורפות בקערה לפי שאין לוקחין מהם ביצים הטרופות בקערה ולשון לפיכך לא אתי שפיר להאי פירושא ואחרים כתבו דאפילו בטרופה כי אמר של עוף פלוני וטהור הוא לא מצי משתמיט דאי יהיב דעתיה מינכר ואין זה מחוור ואחרים כתבו דה"ק לפיכך אין לוקחין מהם ביצים הטרופות בקערה אפילו ידעינן דמעוף טהור נינהו וטרפם ישראל ומכרם לעובד כוכבים דחיישינן דילמא ביצת טרפה היא וכל זה דוחק ולפי מה שכתבתי למעלה אתיא מילתא כפשטא דכי בעינן דיאמר של עוף פלוני וטהור הוא ה"מ בדוכתא דשכיחי עופות טמאין אבל בדוכתא דלא שכיחי לא חיישינן להו ומש"ה קאמר דלפי שהתירו למכור לעובד כוכבים ביצה טרופה אסור ללוקחה מהם אבל מדינא שרי ובהכי אתי שפיר מה שנהגו עכשיו ליקח ביצים מן העובדי כוכבים ולא מצרכינן ליה למימר של עוף פלוני וטהור הוא:

תנו רבנן ביצים מוזרות. שאינן מזכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם. מוזרות מלשון טויה כדאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ו:) מוזרות בלבנה כלומר טוות. שכשהביצים עומדין זמן מרובה נפסדין ונעכרין והם נטוים כחוט:

נפש היפה תאכלם. מי שאינו איסטניס ואין דעתו קצה בהם יאכלם אע"פ שישבה עליהם התרנגולת ימים רבים כך פרש"י ז"ל ולאו דוקא בדספנא מארעא דהא קתני סיפא נמצא עליה קורט דם וכו' כלומר דחיישינן לריקום ומשמע דארישא קאי ובדספנא מארעא לא שייך בה ריקום כלל וברישא דהך ברייתא תניא בגמרא גיעולי ביצים מותרין ופרש"י ז"ל ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות מותרות הטהורות דפליטת טמאות מיא דביעי בעלמא הוא ואע"ג דקושטא דמילתא הכי איתא אפ"ה פירושו לא נהירא דהא בפרק גיד הנשה (דף צח.) שקלינן וטרינן בהא מילתא טובא ולא מייתינן להך ברייתא דקתני גיעולי ביצים מותרות ועוד דבתוספתא תני להו בתרתי דתני גיעולי ביצים והדר תני ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות דתניא התם ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות אם יש בהן בנותן טעם אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרין באכילה אע"ג דלא קי"ל כי הא מתניתא דהא אסיקנא בפרק גיד הנשה דביצים טהורות ששלקן עם הטמאות מותרות וליכא למיחש לטעמא דידהו דמיא דביעי בעלמא הוא ואפ"ה גמרינן מינה דגיעולי ביצים לאו היינו ביצים טהורות ששלקן עם הטמאות לפיכך נראין דברי בעל הלכות ז"ל שפירש גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל (איוב כא) והם ביצים שהתרנגולת מטלת קודם זמנה מחמת הכאה וכיוצא בה וקמ"ל דכל שהן גמורות ואינן מעורות בגידין מותרות ואין חוששין להם משום אבר מן החי וכך הוא בירושלמי במסכת תרומות [פ"י הלכה ו] גיעולי ביצים מותרין שורו עבר ולא יגעיל:

נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. אמרינן עלה בגמ' א"ר ירמיה והוא שנמצא על קשר שלו קשר היינו זרע התרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יציאת האפרוח מתחלת וכיון דעדיין הוא שם ולא יצא חוץ לקשר זורק את הדם ואוכל את השאר אבל אם נמצא בקשר וחוצה לו כל הביצה אסורה חוששין שמא נתפשט בכולה ור' ירמיה לא פירש על איזה קשר קאמר של חלבון או של חלמון ואתא רבי דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי ותנא לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מ"ט דסריך תיכלא בכולה. כלומר לא שאנו שאם נמצא בקשר לבד זורק את הדם ואוכל את השאר אלא כשנמצא על חלבון שלה כלומר על קשר של חלבון והוא זרע של הזכר שעומד בראש הכד ומשם מתחיל להתרקם אבל נמצא על קשר של חלמון אע"פ שאינו יוצא חוץ לקשר כל הביצה אסורה דסריך תיכלא בכולה כלומר ששלט ההפסד בכולה ואמרינן תו בגמרא רב גביהא מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה דרב אשי כלומר הא דתני דוסתאי וא"ל איפכא תני תנא קמיה דאביי כלומר שתנא אחד היה שונה אותה בהפך לא שאנו אלא נמצא על חלמון שלה ואביי הוא דתרצה ניהליה הכי כדאמר לא שאנו אלא שנמצא על חלבון זו היא שטת רש"י ז"ל הילכך נקיטינן לפי שיטה זו דדם הנמצא בקשר של חלבון אם יצא ממנו ולחוץ כל הביצה אסורה ואם לאו זורק את הדם ואוכל את השאר אבל נמצא בקשר של חלמון אע"פ שלא יצא ממנו אסורה כולה והיכא שנמצא דם בחלבון או בחלמון חוץ לקשר ולא בקשר כלל בכה"ג ליכא למיחש לריקום שהאפרוח מן הקשר הוא מתחיל להתרקם והוה ליה דם ביצים דשרי כדאמרינן בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כ:) כל דם לא תאכלו יכול אפילו דם ביצים ודם דגים וחגבים במשמע ת"ל לעוף ולבהמה אוציא דם ביצים שאינו מין בשר וכו'. ומיהו אפשר דהתם מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אסור מפני מראית העין כדגזרינן בדם שעל [הככר] הלכך נמצא בחלבון או בחלמון חוץ לקשר ולא נמצא בקשר זורק את הדם ואוכל את השאר. אבל הגאונים ז"ל סוברין דדוסתאי פליג אדרבי ירמיה והכי משמע דהא דדוסתאי מתניתא היא ולא משמע דקאי אדרבי ירמיה כלל אלא לדוסתאי כולה מילתא בחלבון וחלמון תליא ולא בקשר וחוץ לקשר אלא כל שנמצאת בחלבון ואפילו בקשר וחוץ לקשר זורק את הדם ואוכל את השאר דאין לחוש בחלבון לריקום לעולם ואם נמצאת בחלמון ואפילו חוץ לקשר כולה ביצה אסורה דחיישינן דילמא דם ריקום הוא וסריך תיכלא בכולה וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכה שלא הביא הא דרבי ירמיה משום דמשמע ליה דכדוסתאי קי"ל כיון דאביי ורב אשי תרצי לה ושקלי וטרו עלה וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות:

אבל הרא"ה ז"ל כתב שא"א לומר כן דבחלבון שריא ובחלמון אסירא שהרי האפרוח מן החלבון הוא נוצר ולא מן החלמון שאם אתה שובר הביצה בעוד שהאפרוח בתוכה לא תמצא דבר מן החלבון שממנו נוצר והחלמון כולו קיים והרבה פעמים תמצאנו שלם בגוף האפרוח וזהו שאדם מוצא פעמים רבות טיפת דם בביצה בת יומא בחלמון שלה ובחלבון לא ימצא עד לאחר ימים שיש לחוש לריקום לפיכך פירש דהא דאמר ליה רב אשי לרב גביהא מבי כתיל תנא איפכא תני קמיה דאביי ואביי הוא דתרצה ניהליה הכי דהכי קאמר דהתי לישנא דאביי הוא ולישנא דיחידאה ועיקר מתניתא איפכא תניא ונקיטינן כרב אשי הילכך נמצא על חלבון שלה אסורה ועל חלמון שלה זורק את הדם ואוכל את השאר ולמעשה היה אוסר בכולן כשנמצא על חלבון לפי ההלכה כפי פירושו וכשנמצא על חלמון גם כן היה אוסר לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו והשוו כולן לדעת אחת ולי נראה דכולה שמעתין בביצה שיש לחוש לה בריקום מתוקמא דכי אמרינן נמצא עליה קורט דם אביצים מוזרות דרישא קאי ובשנמצא קשר שלה מרוקם שמשם מתחיל ריקום האפרוח ומש"ה קאמר שאם נמצא עליה קורט דם שהוא סימן של ריקום זורק את הדם ואוכל את השאר והיינו דאמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה דבכה"ג הוא דאיכא למיחש לריקום אבל נמצא הקשר שלם ובריא אין כאן חשש ריקום והוה ליה דם ביצים ושרי ואפשר דרבי ירמיה לא מעייל נפשיה בגונא דביצה כולה אסורה אלא לומר שכל שאינו על הקשר אין לחוש לו כלל או אפשר שאף בכלל דברי ר' ירמיה הוי שאם נתפשט מן הקשר ואילך כולה ביצה אסורה וה"ק כי אמרינן זורק את הדם ואוכל את השאר דוקא בשנמצא בקשר בלחוד הא לא נמצא על הקשר כלל אינו זורק את הדם אלא הכל מותר ונמצא על הקשר וחוץ לקשר כולה ביצה אסורה ודוסתאי אפשר דלא פליג עליה במאי דסבירא ליה דנמצא חוץ לקשר ולא בקשר שאינו צריך לבדוק את הדם וכי קאמר לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה היינו על הקשר שלו כמו שפרש"י ז"ל מיהו אי סבירא ליה לרבי ירמיה דנמצא בקשר וחוץ לקשר אפילו בחלבון דביצה כולה אסורה בהא פליג עליה ואמר דלא אמרינן אוכל את השאר אלא בשנמצא על חלבון שלה דבכה"ג אפילו נמצא בקשר וחוץ לקשר אוכל את השאר אבל כל שסימני הריקום ניכר אפילו בחלמון בכה"ג אפילו ביצה אסורה דשדא תיכלא בכולה שאף על פי שאין זה האפרוח נוצר מן החלמון כמו שכתב הרא"ה ז"ל אעפ"כ כשמתפשט הרקום בחלבון לפעמים נראין סימניו אפילו בחלמון ולפיכך ראוי שנאמר דשדא תיכלא בכולה ונמצאת אומר לפי זה שכל שנמצא החלבון שלם ובריא ובפרט קשר שלו אע"פ שנמצא דם בחלמון ביצה מותרת אבל כשנמצא החלבון מרוקם ואין בחלמון סימן ריקום זורק הריקום ואוכל את השאר אבל כשסימני הריקום מתפשטין גם בחלמון בכה"ג אפילו ביצה אסורה כל זה נראה להלכה ולא למעשה אבל מ"מ על פירוש זה אני סומך שלא לאסור ביצה שנמצאת בה דם בחלבון שלה כמו שסובר הרא"ה ז"ל:

תניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם. דכיון דלא נתפתחו עיניהם כשרץ חשיבי ומיהו דוקא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והכי איתא בגמרא ורבנן סברי כיון שיצא לאויר העולם שרי אבל היכא דלא יצא לאויר העולם אמרינן בגמרא דאפילו רבנן מודו דאסירי. ולענין הלכה איכא מ"ד דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ומוכח בהדיא בפרק החולץ (דף לז:) דאפילו בברייתא נמי אמרינן הכי אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כאן כרבנן דאע"ג דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי הכא שאני משום דרבי יוחנן קאי התם בפרק קמא דביצה (דף ו.) כרבנן דגרסינן התם אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר מותר ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן [ומשמע] דאפילו בו ביום מותר אע"פ שלא נתפתחו עיניו דסתמא הכי איתא כדתניא התם אפרוח שנולד ביו"ט אסור ורבי אליעזר בן יעקב אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו אלמא סתמא הכי איתא ואפילו הכי שרי לרבי יוחנן ורב נמי דאסר דוקא ביו"ט ומשום מוקצה וכדאיתא התם אך בחול לכ"ע שרי הילכך נקטינן דאפרוחים שיצאו לאויר העולם שרו אע"פ שלא נתפתחו עיניהם אבל היכא דלא יצאו לאויר העולם הא אמרינן דאפילו רבנן מודו דאסירי:

אמר חזקיה מנין לביצת טמאה שאסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש ליענה. והלא מטלת [ביצים] היא ולא שייך בה בת ועוד שאין דין הבת חלוק מאמה דליכתוב בתה ומאי דכתיב בני יונה התם נמי לדרשא אתי קטנים ולא גדולים כדאיתא בפרק קמא בגמרא (דף כב:):

אלא זו ביצתה. ובגמרא שיילינן אמאי דרשינן מבת היענה דהיינו ביצתה ולא אמרינן דהיינו שמה כדכתיב תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה ומפרקינן דמדפסיק ליה ספרא בתרתי תיבות ש"מ דתרי שמי נינהו ופרכינן אלא מעתה את כדר לעומר דפסיק ליה ספרא בתרתי ה"נ דתרי שמי נינהו הכי השתא התם בשתי תיבות פסיק ליה בשתי שיטין לא פסיק ליה הכא בשתי שיטין פסיק ליה ומכאן לענין גט שאין פוסקין שם האיש ולא שם האשה בשתי שיטין אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן דומיא דכדר לעומר. ואיכא למידק למה לי קרא למיסר ביצה טמאה הא קי"ל היוצא מן הטמא טמא יש לומר משום דביצה טהורה גופה כי שריא חדוש הוא אמאי לא חשיבא אבר מן החי וכיון דחדוש הוא סד"א דטמאה נמי לישתרי קמ"ל. ודכותה נמי אמרינן גבי חלב בפירקא קמא דבכורות (דף ו:) סד"א כיון דחלב טהור גופיה חדוש הוא דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב דטמאה נמי לישתרי קמ"ל. וביצה [טהורה] דשריא אמרו רבוותא ז"ל דנפקא לן מדכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך ודרשינן בפרק שלוח הקן (דף קמ.) במותר לך לאפוקי עוף טמא שאינו חייב בשלוח הקן ודרשינן נמי תקח לך ולא לכלביך וכי תימא ולמה לי קרא למשרייה כיון דאפרוח שלו טהור על כרחין היא נמי טהורה דאי לא הא קי"ל כל היוצא מן הטמא טמא יש לומר דאפי' ביצה טמאה אפרוח מותר דאפילו אפרוח של ביצה טרפה שרינן התם בתמורה בפרק כל האסורין (דף לא.) משום דלכי מסריח הוא דקא גביל כלומר שאחר שהביצה מסרחת האפרוח מתגבל ונוצר ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא וכמו שהביאה הרב אלפסי ז"ל בסמוך:

אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שהוא טהור. פירשתיה למעלה:

אם חולק את רגליו. כלומר אצבעותיו:

שתים לכאן ושתים לכאן טמא שלש לכאן ואחת לכאן טהור. פירוש כללא קמא דוקא דכל חולק את רגליו שתים לכאן ושתים לכאן טמא אבל כללא בתרא דשלש לכאן ואחת לכאן יש מהם טמאין ויש מהן טהורין ואמרו שכך נראה לעין:

כל עוף הקולט מן האויר טמא. כשזורקין לו את מאכלו קולטו לתוך פיו ומקבלו מן האויר:

צפרתא. מכירין היו שהיא טהורה וזה שמה:

קולט ואוכל. שאינו מניחו לארץ עד שלא יבלענה:

שוכן ונדמה קאמרינן. נדמה שהיו לו אותן סימנין עצמן שיש לו לעורב. ולפי פירוש זה העוף הנקרא אישטורני"ל טמא שיש לו אותן סימנין עצמן שיש לעורב שהן אצבע יתירה וקרקבן נקלף וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שפירש במאי דאמרינן בגמרא עורב זה עורב. למינהו רבי אליעזר אומר להביא הזרזירין אמרו לו לרבי אליעזר והלא אנשי תמרתא היו אוכלין אותן וכו'. ופרש"י ז"ל שהזרזיר הוא העוף הנקרא בלע"ז אשטורני"ל ואם כן האישטורני"ל עוף טהור הוא כיון דרבנן פליגי עליה דרבי אליעזר ולפי זה נצטרך לפרש דכי בעו רבנן שוכן ונדמה היינו שיהא דומה לעוף טמא בפרצופו ומנהגו וכן פרש"י ז"ל נדמה דומה להן במראיהן עד כאן. והאישטורני"ל אע"פ שהוא שחור אין פרצופו דומה לעורב לפי שהוא קטן ולא מנהגו שהוא מזמר תמיד אבל אם נפרש נדמה בסימנין האישטורני"ל עוף טמא הוא שהרי יש לו אותן סימני טהרה עצמן שיש לעורב:

תנו רבנן עורב זה עורב שחור. דסתם עורב הכי איתיה כדכתיב (שה"ש ה) קווצותיו תלתלים שחורות כעורב:

עורב העמקי. שיש בו בהרות לבנות וקרי ליה עמקי מפני שבהרת לבנה במקום שחרות נראית עמוקה כמראה חמה שנראית עמוקה אצל צל:

והבא בראשי יונים. לקמן מפרש:

למינו. להביא את הזרזיר למינהו להביא סנונית לבנה. האי תנא סבר כרבי אליעזר דאסר סנונית וזרזיר משום דסבירא ליה דשוכן עם הטמאים אע"פ שאינו דומה להם טמא ואנן קי"ל כרבנן דבעו שוכן ונדמה כמו שפירשתי. ולפי זה סנונית וזרזיר מותרין ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל הביא ברייתא זו בהלכות מפני שהוצרך להביא עורב העמקי ובא בראש יונים הביאה כולה אבל בסנונית וזרזיר לא קי"ל הכי דהא אמרינן בגמרא דפליגי בהו רבנן עליה דרבי אליעזר:

לא תימא דאתי בראש יונים. אל תטעה לפרש בא בראש יונים דהיינו שהוא שוכן עם היונים ובא בראשם:

מתני' ובחגבים. זהו סימן טהרתן כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין הם שני רגלים ארוכין לבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגליו לנתר בהם כשהוא רוצה לקפוץ מתעצם בהם וקופץ וכנפיו חופין את רובו והם ארבעה סימנין. הכי גרסינן כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ולא גרסי' וקרסוליו וכנפיו. וסימנין הללו מהם שנתפרשו בתורה ומהם שנאמר פירושן מדברי סופרים ארבע רגלים וקרסולין הרי הן מפורשין כל הולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ והכרעים הם הקרסולין שמתעצם בהם וקופץ וארבע כנפיו חופים את רובו ילפינן להו בגמרא בכלל ופרט וכלל שהפרטות האמורות בתורה דהיינו ארבה וסלעם ואינך כולם יש בהם ארבע סימנין הללו: