Ran on Kiddushin 11 ר״ן על קידושין י״א

וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות וכו'. מנין לגלגול שבועה מה"ת שנא' ואמרה האשה אמן אמן ותנן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. הכי איתא בגמ' ומוכחא גלגול שבועה מארוסה ונשואה דשקלי' וטרינן ביה טובא ולא אפשר לאוקמה אלא ע"י גלגול ומוכחין הכי מאמן אמן יתירא:

ואיכא למידק ל"ל לאכוחי מארוסה ונשואה דדייקינן בה טובא היכי דמי הא קתני בהדיא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ומאיש אחר ודאי לא משכחת. ליה אלא ע"י גלגול שהרי לא קינא לה ממנו י"ל אי מההיא ה"א הנ"מ בדברים שראוי להשביע עליהם בעלמא דומיא דאיש אחר שראוי להשביעה עליו אם קינא לה ממנו אבל בדברים שאין ראוי להשביע עליהן כלל כגון קרקעות הוה אמינ' דאין מגלגלין קמ"ל ארוסה שאע"פ שאין ראוי להשביעה מצד עצמה לעולם כדמפרש בגמ' אפ"ה מגלגלין ומסברא אית לן דמיתורא דאמן אמן נפיק לן אפי' כה"ג ולא מפלגינן בין דברים שדרכן להשביע לדברים שאין דרכן להשביע. והכי איתא בירוש' [דפירקין סוף הלכה ה] מנין לגלגול שבועה מה"ת מסוטה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון בדברים שראוי להשביע בדברים שאין ראוי להשביע נשמיענה מן הדא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ארוס' ושומרת יבם ראוי להשביע פי' בתמיה ותימר מגלגלין והכא מגלגלין:

ק"ו [לממון] ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד אחד. כדאמרי' התם (סוטה דף ב.) דצריך ב' עדים שנסתרה דילפינן [שם דף ג:] דבר דבר מממון:

ממון שניתן ליתבע. להשביע בעד א' אם טוענו מנה וכפר בכולו ועד אחד מעיד שהוא חייב לו נשבע שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (שבועות דף מ.) לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אינו דין שמגלגלין את שבועתו להשביע בגלגול:

אשכחן ודאי. שמגלגלין טענת ודאי בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין אותה אם נתחייב לו ממקום אחר:

ספק מנא לן. טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו דתנן בשבועות (דף מה.) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל אלמא ספק נמי מגלגלין מנא לן אי מק"ו לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגלגולה ספק אבל ממון עיקר שבועתו אינה אלא בטענת ברי דכתיב כי יתן איש ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא משום דמורי היתרא כדאמרי' התם (שבועות דף מח:) וכיון דעיקר שבועת ממון ליתא אלא בטענת ודאי נימא נמי דגלגול דידיה דוקא בטענת ודאי אבל לא בטענת שמא ופשיט לה מדתניא רש"א נאמרה שבועה בפנים דהיינו שבועה דסוטה שמשביעין אותה בעזרה. ואיכא למידק אמאי אצטרכינן להכי דהא אשכחן שבועה בממון שבאה על הספק דהיינו שבועת השומרים הלכך שפיר איכא למיגמר מסוטה וכ"ת התם נמי ברי הוא שהרי יודע בודאי שהפקיד אצלו ליתא דהא [אין] חיובו של שומר חל עד שעת אונסין כדאמרינן בפרק הגוזל (דף קיב.) ובפ' אלו נערות [דף לד:] סד"א הואיל וא"ר פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה משעת משיכה איחייב באונסיה קמ"ל אלמא עיקר חיובו של שומר ספק הוא י"ל אין ה"נ ודאמרינן ספק מנא לן לא בשומרים קאמרינן דכיון דעיקרה ספק גלגולה נמי ספק כסוטה אלא ה"ק בהנך שבועות שאין עיקרן בא אלא בברי כגון מודה במקצת ועד אחד לדברי מי שסובר כן מנא לן דמגלגלין בשמא והא איכא למימר דכיון שעיקרה אינה אלא בברי לא יהא גלגולה חמור ממנה ומהדרינן תנא ר"ש בן יוחאי נאמרה שבועה בפנים וכו' ולאו גזירה שוה היא שא"כ לא היינו צריכין לק"ו אלא במה מצינו גמרינן דאע"ג דממונא מאיסורא לא ילפי' הכא כיון דעיקר גלגול אתי בק"ו שפיר מצינן למילף:

ושמעינן משמעתין דכולהו שבועות מגלגלין ברי על ברי וברי על שמא ושמא על ברי ואפי' שמא על שמא דהא סוטה שמא על שמא הוא ומגלגלין ואע"פ שיש חולקין ואומרין דשמא על שמא אין מגלגלין וסוטה שאני דכברי דמי שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה אינו מחוור שאף על פי כן שמא הוא ומשום האי טעמא פרכינן אשכחן ברי שמא מנא לן ועוד שאם כן מצינו שמא על ברי ברי על שמא מנלן וכ"ת אין מגלגלין והא אמרינן בפרק השואל (דף צח:) אישתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה ועוד דאמרי' בפרק המפקיד (דף לה.) גבי הא דתנן סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדרב הונא כלומר דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מגו דמשתבע שאינו ברשותו לשתבע נמי כמה שויא אלמא מגלגלין ברי על שמא ועוד דבפרק כל הנשבעין (דף מח:) איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ופשט לה מדתניא לוה הימנו ערב שביעית ובמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין טעמא דלוה ממנו ערב שביעית דאתי שביעית ואפקעיה לשבועה הא שאר שני שבוע מגלגלין אלמא מגלגלין על שבועת השותפין שהיא שמא ולמדנו שמגלגלין ברי על שמא ואס"ד סוטה מפני שנסתרה כברי דמי מנא לן שמגלגלין על שמא כלום אלא ש"מ שמא הוא וכיון שכן למדנו שמגלגלין שמא על שמא דומיא דסוטה וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובה שמגלגלין שמא על שמא כגון שבועת השותפין [שחלקו על שבועת השותפין] אחרת שנפלה לו לאחר מכן וה"נ מוכח בפ' השואל (שם) גבי מתני' דשכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור דאמרי' מגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה והיינו (נמי) משום דסוטה נמי שמא על שמא היא וכדכתיבנא:

עד היכן כחו של גלגול שבועה. לגלגל עליו דבר שאין נשבעין עליו:

דא"ל עבדי אתה. אפי' זו מגלגלין עליו אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר:

ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד כנעני יהא בנדוי. ב"ד מנדין אותו לפי שזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו אותו ומכאן למד רת"ם ז"ל דמאי דאמרי' בפרק כל היד (דף יג:) המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי דלאו למימרא שיהא מנודה מאליו בנידוי של רבותינו אלא לומר שראוי לב"ד לנדותו דהא ה"נ אמרינן הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ומוכחא מילתא שאינו בנדוי מאליו מדאמרי' ההוא שמותי משמתינן ליה אלמא האי לישנא הכי משמע:

ממזר סופג את הארבעים קנסא מכת מרדות וניחא ליה הא מנדוי:

ואחרים פירשו יהא בנדוי מדה כנגד מדה דאיהו מוקי ליה בארור כנען מוקמי' ליה אנן בארור דאמר בשבועות (דף לו.) ארור בו נידוי בו קללה:

ממזר סופג את הארבעים דאיהו מוקי ליה בלא יבא ממזר ואם יבא על בת ישראל מיחייב מלקות הלכך אנן נמי מלקינן ליה:

רשע יורד עמו עד לחייו. כלומר לזו אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאותו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו:

דאמר ליה השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. ובגמ' [דף כח.] פרכינן עלה הא טענתא מעלייתא היא ובלא גלגול נמי אי הוה מודה במקצת או היה לו עד אחד היה חייב שבועה דטענת מטלטלין היא זו שתובעו פעולתו או גרעונו ומאי רבותא דהא משאר גלגולי שבועה ומפרקינן רבה לטעמיה דאמר רבה עבד עברי גופו קנוי. כלומר קנין הגוף יש לו עליו שמחמתו הוא מותר בשפחה כנענית ואינה טענת מטלטלין ולאו למימרא דלא שייכא שבועה בגוף אדם דהא עבד נשבעין עליו אי לאו משום דאיתקש לקרקעות כדאמרינן (שבועות דף מג.) יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות אלא הכא היינו טעמא משום דלא שייכא שבועה אלא כשתובעו ממון דשבועה דקרא בתביעות ממון היא ולא בתובעו גופו אבל בעבד כנעני אין השבועה לעבד אלא לזה התופס בו וממונא קא תבע מיניה. ופרכינן עלה בגמ' אי הכי היינו קרקע. ולאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא אתקש לקרקע אלא עבד כנעני אלא ה"ק מאי קא משמע לן רב יהודה הא ודאי פשיטא דכיון דעל קרקע נשבעין אע"ג דלא שייך ביה שבועה כלל ה"ה בהא דהיכי תיסק אדעתין דליגרע מיניה ומפרקינן מהו דתימא קרקע הוא דעבידי אינשי דמזבני בצנעא אבל האי אם איתא דזבין קלא אית ליה קמ"ל:

מתני' כל הנעשה דמים באחר. מעיקרא סלקא דעתא בגמ' דהיינו מטבע שדרכו לתת בדמים כשקונין חפץ אחד אבל למסקנא מסקינן דנעשה דמים נשום בדמים. כלומר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה בו אחד מהם שמשכו מיד האחר נתחייב הלה באונס חליפיו שבכל מקום שהן אם מתו או אבדו מתו לו והיינו דמסיק ותני כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כלומר שאם החליף ראובן שורו בפרתו של שמעון ומשך שמעון את השור ולא הספיק ראובן למשוך את הפרה עד שמתה מתה לראובן שכיון שמשך שמעון את השור עמדה פרה שהיא החליפין ברשות ראובן והאי דמפרש לה במטלטלין לאו לאפוקי קרקעות דודאי בקרקעות נמי דינא הכי שאם החליף שדה בשדה כיון שהחזיק זה באחד מהם עמד האחר ברשות הלה ונתחייב בו והכי איתא בהדיא בתוספתא [דפירקין] דתניא התם החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ותנא דמתניתין אורחא דמלתא נקט שדרך המטלטלין להחליפן תמיד מה שאין כן בקרקעות והא דאמרינן בריש בבא בתרא [דף ג.] כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק דמשמע לכאורה דחזקה דחד לא מהניא לאידך התם לאו בקנין חליפין עסקי' אלא בקנין חזקה דבתר הכי הוא דמתרץ לה בחליפין דאוקימנא כגון שקנו מידם ברוחות:

גמ' שמעת מינה מטבע נעשה חליפין. דקס"ד דכל הנעשה דמים דקתני היינו מטבע שהוא ניתן דמים באחר בכל מקום ואשמועינן מתניתין דאע"ג דבתורת דמים קיימא לן דלא קני כי יהביה בתורת חליפין קני שמעת מינה וכו' ואנן קיימא לן בפרק הזהב (דף מו.) דאין מטבע נעשה חליפין:

כל הנישום דמים באחר. כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה וכו' אם נתנו בתורת חליפין נקנה חליפין במשיכה שמשך בעל המקח את זה ואשמעי' דתורת חליפין הוי במטלטלין ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלין בעלמא הוי חליפין ולהא מלתא נעל לאו דוקא:

וכתב ר"ח ז"ל בפרק הזהב שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין ולראות כמה שוה כל אחד מהם והיינו לישנא דכל הנשום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ולאו למימרא שצריך שישומו האחד כנגד חברו כדי שיהא ערכן שוה דבכה"ג גריע טפי דהא איבעיא לן התם (דף מז.) חליפין ומקפיד עליהן אי קנה או לא ואע"ג דמסקינן דקנה מ"מ משמע דכשאין מקפידין בהן טפי עדיף אלא לומר שצריך שישומו כל אחד בעצמו כדי שידע כל אחד מהו מחליף ובכמה ולא נהירא דהתם משמע דלא צריך שומא בחליפין דאמרינן התם [ריש דף מז.] דמכור לי באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו וכי אמרינן הכא כל הנשום לאו בחליפין קאמר אלא ה"ק כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין [אותו] באחר והאריך הרי"ף ז"ל בפירוש שמועה זו בפרק הזהב ואכתוב בה שם יותר בס"ד:

מתני' בפרקין רשות גבוה בכסף. כלומר דמעות הקדש קונות כדילפינן בגמ':

ורשות הדיוט בחזקה. כלומר במשיכה:

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וגרסינן עלה בגמ' ת"ר כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. כלומר שימשוך את השור ויחזיק בבית:

משכו במנה. כלומר משכו הדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה ולא הספיק לפדותו. כלומר לתת דמיו לגזבר:

עד שעמד במאתים נותן מאתים. משום דכי אייקר ברשותיה דהקדש אייקר הואיל ולא נתן מעות דכתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו דאלמא קנין גבוה בכסף:

משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. כלומר דכיון שאם משכו מיד הדיוט היה צריך לשלם מאתים שהרי קנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל בהקדש נמי דיינינן הכי:

פדאו במאתים. כלומר שנתן את המעות ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא ונתן הכסף וקם לו:

פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי עד כאן סוגיית הגמ':

ואיכא למידק עלה למה לי דקתני גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בלא דמים נמי קנה באמירה בעלמא דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי תימא ה"מ במקדיש אבל במוכר לא ליתא דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (דף קלג:) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא דאמר ליה אבוה אמטייה לגזברים ולא תשיימיה את אלא לישיימו אינהו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרינן נמי בערכין בפרק המקדיש שדהו (דף כז.) אמר אחד הרי היא שלי בעשר וכו' ואחד אמר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר י"ל התם הוא משום דמאי דאמר [חמשים] איכא רווחא להקדש והוי כעין נדר ושייך ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כי ליכא רווחא להקדש אין כאן נדר ולפיכך הקדש אינו קונה אלא בדמים ומאי דאמר בתר הכי פדאו במאתים דמשמע דדוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא לא אע"ג דהתם איכא רווחא להקדש התם נמי היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא ואין כאן נדר ולפיכך דוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא היה יכול לחזור בו דאע"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן:

ובמאי דאמרינן פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה משום דהדיוט בכי האי גוונא קאי במי שפרע איכא למידק מדאמרינן בפרק הנזקין (דף נב.) אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. כלומר לתועלתן של יתומים כדמפרש התם וכדאיתא בסוגיא דהכא גבי הקדש ובתר הכי אמרי' יהיב זוזי ליתמי אפירי ואייקור דמצו הדרי בהו מטעמא דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ואמאי נימא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי כדאמרינן הכא יש לומר דלא דמי דהתם יתומים הדיוטות נינהו ודינייהו במשיכה אלא דאמור רבנן דהיכא דטבא להו לדידהו קנו בכספא כגון דיהיב להו זוזי אפירי וזול אבל אייקור דאיכא פסידא דינייהו במשיכה ואע"ג דאחר קאי במי שפרע אבל מהקדש קונים בכסף ואפי' במקום פסידא ומהכא משמע דהיכא דיהיב גזבר מעות של הקדש אפירי וזול לא מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דהדיוט קאי במי שפרע ואהו נמי בכסף קני וכן כתב הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות מכירה שאם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש למד ז"ל מההיא דפרק הנזקין וכמו שכתבנו והוא מן התימה והראב"ד ז"ל הודה לו ג"כ בהשגות וכתב כן הוא אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול וזו היא ששנינו (שקלים סוף פרק ד) מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד ההקדש על העליונה עד כאן וההיא דקבל לספק סלתות אינה ענין לזו דהתם כיון שלא היו הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר אבל גזבר שנתן דמים על פירות ידועים והוזלו משמע מסוגיא דהכא דלא הדר ביה כיון שקנה לגמרי והדיוט נמי בכה"ג קאי במי שפרע ולפיכך צ"ע בדבריהם ז"ל. וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד ממנה לצדקה דצדקה נמי קניא באמירה כדכתיב בפיך (ר"ה דף ו.) זו צדקה ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרי' בפרק הנזקין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש הכי נמי דיינינן בצדקה שאף היא נכסי יתומים ועוד דבפ"ק דנדרים (דף ז.) מבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש או דלמא אין היקש למחצה ובתר הכי אמרי' ואם תמצי לומר יש יד לצדקה ופסקו הראשונים ז"ל כאם תמצי לומר אלמא סבירא לן דאין היקש למחצה ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורין כאן ובפרק הנזקין:

מתני' כל מצות הבן על האב. מפרשינן בגמ' דהכי קאמר כל מצות הבן המוטלות על האב לעשותן כגון למולו ולפדותו וללמדו תורה:

אנשים חייבין. שאב חייב בהן אבל לא האם כדילפינן בגמרא:

וכל מצות האב המוטלות על הבן לעשותן דהיינו מורא וכבוד אחד הבנים ואחד הבנות חייבות בהן:

כל מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גורם לה שתבא כגון לולב ושופר ודכותייהו:

נשים פטורות. ובגמ' ילפינן הכי מתפילין:

וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין. חוץ מת"ת ופריה ורביה ופדיון הבן דנשים פטורות כדילפינן בגמרא ובמצות עשה שהזמן גרמא נמי יש מצות שהנשים חייבות בהן כדאיתא בגמרא ואף ע"ג (דהתם) דקתני כל הא א"ר יוחנן [דף לד.] דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ:

וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא כלאו דשאור וחמץ בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות וילפינן לה [דף לה.] מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

חוץ מבל תשחית ובל תקיף. דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ואשה בהשחתת זקן עצמה אינה ואינה מוזהרת על זקן אנשים וכיון דאינה בהשחתת זקן כלל אינה בהקפת הראש בין של עצמה בין של אחרים דלהכי אקשינהו להדדי בחד קרא ללמד שכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומיהו מדרבנן מיתסר להקיף ראש של זכר ואפי' קטן כדאמרי' בנזיר (דף נז:) דידך מאן מקפה להו חובה חובה תקברינהו לבניה ועבדים כיון שיש להן זקן חייבין בהקפה אע"פ שהאשה פטורה:

ובל תטמא למתים. דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן [בני אהרן] ולא בנות אהרן: