Ran on Kiddushin 17 ר״ן על קידושין י״ז

יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם. כתבה ר"מ במז"ל בפרק עשירי מהלכות נחלות כגון שמקצת היתומים גדולים ומקצתן קטנים ולפי שהגדולים מבקשים חלקם מעמידין אפוטרופוס לקטנים וכן עיקר שאם היו כולם קטנים לשמואל דאמר הגדילו יכולין למחות חלוקה זו למה והלא כל אחד מהם יכול למחות וכי תימא מהניא חלוקה לפירות שיאכלו עד שיגדילו אכתי כיון שצריך להעמיד אפוטרופוס לכל אחד על נכסיו למה לא יהא הכל משותף ונעמיד אפוטרופוס על הכל שמא תאמר מפני שקצתם רוצים לחלוק טענת קטן מידי מששא אית בה אלא ודאי כשמקצתן גדולים עסקינן ומפני שהגדולים מבקשים חלקם מעמידין להם אפוטרופוס לקטנים ולא שיחלוק האפוטרופוס בלבד עם הגדולים אלא בשומת ב"ד הן חולקין וזה מוכרח לפי גרסת הרב אלפסי ז"ל שגורס ובוררין להם חלק יפה כלומר הב"ד והאפוטרופוס אפילו למקצת נוסחאות שגורסות ובוררים להם חלק יפה היינו לומר שלפיכך מעמידין להם אפוטרופוס כדי שיברור להם חלק יפה שאף על פי שב"ד אביהן של יתומים אפילו הכי מוקמינן אפוטרופוס כי היכי דנהפך בזכותייהו בכל מה שאפשר מה שאין ראוי לבית דין לעשות כן שלא יהו נראין כעורכי הדיינין ומיהו ברשות ב"ד ובהסכמתן הוא בורר ואף הן בוררים עמו. והוא הדין לכל מקום שנזקקים לנכסי יתומים שמעמידין להם אפוטרופוס לטעון בשבילם. והאי חלק יפה דקאמרינן לא שיהא יותר משובח משל גדולים אלא לומר שיהו נזהרין שלא יגרע חלקם דלאו בני מחילה נינהו ובכל מקום שיש ספק בדבר גדולים מצו מחלי אלא שצריך לאחר שישוו החלקים להטיל גורל ביניהם וחולקין על פיו וכן דעת ר"ח ור"ת ז"ל:

ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות אם כן מה כח בית דין יפה. ובגמ' גרסי' עלה ומי אית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והא תנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל. כלומר ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה צאית דינא רשב"ג אומר מכרן קיים דאם כן מה כח בית דין יפה ואמר ר"נ הלכה כדברי חכמים לא קשיא [דף מב:] הא דטעו. כלומר שפיחתו שתות או הותירו שתות הא דלא טעו אי דלא טעו אמאי יכולין למחות ומפרקינן אמר שמואל יכולין למחות ברוחות. כלומר שמי שנפל לו חלק בדרום אומר נוח לי בצפון שהיתה לי שם שדה סמוכה לה שנפלה לי מאמי ע"כ בגמ'. ומדאמרינן הא דלא טעו משמע דדוקא דלא טעו כלל אבל טעו אפילו פחות משתות חלוקתן בטלה וה"נ משמע מדאמרינן דלמאן דאמר יכולין למחות היינו ברוחות אלמא דבדלא טעו כלל עסקינן ובההוא הוא דאמרינן מה כח ב"ד יפה אבל היכא דטעו אפי' בכל שהוא אפילו רב נחמן מודה שחלוקתן בטלה ולא דמי לשום הדיינין דבעינן ביה שתות לפי שאף על פי שהאפוטרופוס ברשות בית דין הוא חולק אפ"ה עיקר מילתא דחלוקה אאפוטרופוס רמיא שהוא שליח ב"ד ומש"ה טעותו בכל שהוא דהכי אסיקנא בפרק אלמנה נזונית (דף ק.) דשליח כאלמנה דאפילו בכל שהוא חוזר ואפילו בשליח ב"ד אמרינן הכי כמו שנפרש בסמוך בס"ד זהו מה שנראה מן הגמ' אבל מלשון הרי"ף ז"ל שכתב אבל אי טעו בשום יכולין למחות כדתנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולין למחות דהוה ליה כשום הדיינין ממש וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"י מהלכות נחלות. והא דתנן שום הדיינין שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו גופיה אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרי' גבי שליח ובדין הוא דאפילו כל שהוא חוזר אלא דמשום כח בית דין אמרו עד שתות ואיכא למידק בשלמא אם פחתו שפיר מטעמא דכתבינן אבל הותירו שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח תירץ הרמב"ן ז"ל דשום ששנינו כאן היינו שהורידוהו לבעל חוב בשומא שב"ד תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן ואם לא מצאו נמי אלא כדי שומן מוכרין ואם לא מצאו אפילו שומן אין מוכרין בפחות אלא אומרים לבעל חוב להפרע ממנו והיינו שטרי חליטתא וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם [הותירו] לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר לוקחין בקרקע שאין להם אונאה עכ"ל:

האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכו'. כך דינן של לקוחות קצוב בפרק הזהב (דף נ:) ובמטלטלי הוא וכגון דפלגי בעלויא אבל בקרקעות לא שני לן בין שתות לפחות משתות או ליתר משתות כלל לא שנא פלוג בעלוייא ולא שנא פלוג במשחתא ויתבאר לפנינו בסייעתא דשמיא:

אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וחלוקתן בטלה ואיכא למידק היכי אמר רבא הכא אליבא דרב נחמן דבשליח אפילו בטעות פחות משתות בטלה מחלוקת והא איהו הוא דאמר בפרק אלמנה ניזונת (דף ק.) משמיה דרב נחמן דשליח כדיינין כלומר שעד שתות קיים תירץ רת"ם ז"ל בשליח בית דין אבל בשליח בעל הבית כי הכא אפילו בכל שהוא חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ומיהו אפילו בשליח בית דין כההוא מסקינן התם דשליח כאלמנה שאפילו בטעות כל שהוא מכרו בטל ואכתי איכא למידק מדגרסינן בפרק גט פשוט (דף קסט:) ההיא איתתא דיהבא ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מציא למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבניה ניהלה באחריות ואמאי מחייבינן התם לשליח בהכי נימא דליהוי ביטול מקח כי הכא יש לומר דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו ואע"פ שהוא אומר עכשיו שלצורך האשה לקחו אין למוכר בכך כלום ולפיכך ע"כ צריך לפרוע הדמים למוכר והאשה גם כן יכולה לומר לשליח תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ורב נחמן ה"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עלך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך שהרי היא יכולה לומר שהיא רוצה יותר באחריות המוכר משלו ובר מן דין כיון שלא עשה שליחותו הרי מקחו אצל האשה בטל:

והא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא. שלא התנו מתחלה להיות שמין הנכסים בשלשה שהם ב"ד אבל קבלו עליהם להיות חלוקתן כדין שום הדיינין לא אמרינן קנה ומחזיר אונאה אלא חלוקתן בטלה זו היא גרסת הרי"ף ז"ל ועיקר אף על פי שרש"י ז"ל משנה הגרסא והא דנקט רבא שתות מקמי יתר משתות ולא נקט לה בסדורא דרב נחמן ליכא קפידא בהכי דרבא סדרא דענינא נקט פחות משתות ושתות ויותר משתות:

והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. אין הכי נמי דהוה יכול למימר כי האי גוונא נמי גבי שתות קנה ומחזיר אונאה אלא דנקטיה הכי לומר דדוקא במטלטלי דאונאה כתיבא בהו או קנה מיד עמיתך אל תונו דבר הנקנה מיד ליד משום הכי איכא בהו אונאה ובטול מקח אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ולא בטול מקח. ואפילו בדבר מופלג כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הזהב:

ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא. שלא חלקו בחבל ליטול כל אחד ביפה וברעה אלא העלום בדמים ונוטל זה ברעה לפי דמים וזה ביפה לפי דמים:

אבל פלוג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. שאין זה כשאר אונאות דקי"ל פחות משתות מחיל איניש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טעה במדה טעות היא זו ואדעתא דהכי לא עבדי ומהא משמע בהדיא דהא דרבא אפילו במקרקעי איתמר והכי נמי מוכח בפרק הזהב (דף נו:) גבי חטין שזרען בקרקע:

ודאמרי' אפי' פתות מכדי אונאה חוזר. פירשו בו חוזר המקח ובטל והכי משמע לכאורה בפרק הספינה (דף צ.) גבי הא דאמר שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות דאמרי' מ"ט אילימא כי היכי דלא ליהוי בטול מקח והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפילו פחות משתות נמי בטל מקח. ואיכא למידק מדתנן בפרק בית כור עפר (דף קג:) בית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך פחות כל שהוא ינכה יתר כל שהוא יחזיר ואמאי ליהוי ביטול מקח וכתב שם רש"י ז"ל דכי אמרי' דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח בפ' הספינה (דף צ.) דמקח טעות הוא הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה דקים להו לרבנן דניחא ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה ומוכר נמי ה"ק ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ומה שאמר הרב ז"ל דה"מ במטלטלי אבל במקרקעי לא ליתיה דודאי רבא אפי' במקרקעי אמרה ובמוכר ולוקח דהא אמרי' בפרק הזהב (ד' נו:) חטין שזרען בקרקע מהו כקרקע דמו ואין להם אונאה או לא ואמרי' היכי דמי אילימא דאמר שדאי בה שיתא ולא שדא בה אלא חמשא והא אמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. כלומר ואפי' כקרקע דמו יש להם אונאה והכא נמי אמרי' בהדיא ובמקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא אבל פלוג במשחתא לא דאמר רבא כל דבר שבמדה וכו' אלמא רבא אפי' במקרקעי אמרה אלא ודאי בגמר דבריו ז"ל תפש עיקר תירוצו דכיון שאמר לו מדה בחבל לפי מדה בחבל קאמר ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר הא לאו הכי בטל מקח לגמרי וכדרבא ומיהו נהי דאמרי' דכל דבר שבמדה ושבמשקל בטל מקח דוקא כגון שאי אפשר להשלים הא אפשר להשלים משלים ואינו בטל כיצד מכר לו סאה פירות ונמצאה חסרה משלים אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי וכן כתב הר"ם במז"ל בפט"ו מהל' מכירה ומתניתין דתנן אפי' בקרקעות קנה ויחזיר היינו טעמא משום דא"ל מדה בחבל וכדכתיבנא ואחרים מכריעין כן דכל שאפשר להשלים משלים מדאמרי' בפרקא קמא דיו"ט (דף ז.) ההוא דאמר להו ביעי דפחיא למאן ביעי דפחיא למאן ויהבו ליה ביעי דשחוטה אתא לקמיה דרב אמי א"ל מקח טעות הוא והדר פשיטא מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דקאמר דפחיא משום דצריבן למאי נפקא מינה למיתבא ליה דביני ביני קמ"ל והא התם כיון דאמר בפירוש דפחיא ואפי' לאכילה נמי מעליין טפי לא גריע מדבר שבמשקל ואפ"ה אמרינן דאי לאכילה הוה בעי להו לאהדורי ביני ביני סגי אלמא כל שאפשר להשלים משלים והרא"ה ז"ל דחה ראיה זו כפי מקצת גרסאות שגורסין שם אותבינהו ולא אפרוח ומ"ה סגי באהדורי ביני ביני משום דאי איתא דלאכילה הוה בעי להו וא"א לו להחזירן דהא אפסדינהו אין לו למוכר להחזיר לו כל המעות דלוקח לא הוה ליה לאותבינהו וכיון דאפסדינהו חייב ומיהו ביני ביני משלם אבל ודאי ה"ה דאי איתנהו לביעי דבטל מקח ויפה אמר לפי אותה גרסא אבל יש הרבה נוסחאות שאין כתוב בהן אותבינהו ולא אפרוח אבל נראה לי שאפי' לפי אותן גרסאות על כרחין עובדא הכי הוה ומן הטעם שכתב הרב ז"ל שאע"פ שאמר שכל שיכול להשלים משלים ה"מ במדה שחסרה שכיון שהשלים הרי יש לו ללוקח כל מה שנתכוון לקנות אבל מי שנתכוון לקנות דבר חשוב מעט שנאמר שיהא בידו של מוכר להשלים משלים לו בהרבה מן הגרוע או בדמים אינה תורה ומשנה שלימה שנינו (ב"ב דף פג:) יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו ובודאי אפי' רצה מוכר [ליתן] לו כפלים מן הרעות לא כל הימנו הלכך ודאי ההיא עובדא דפ"ק דביצה הכי הוה כגון דאותבינהו ולא אפרוח ואפשר שאותו הלשון הכתוב במקצת נוסחאות אותבינהו ולא אפרוח פירושן של ראשונים הוא מפני שראו שאי אפשר לקיים אותה שקלא וטריא אלא בענין זה ומן הטעם שכתבנו ומכל מקום אע"פ שאין הראיה ראיה הדין דין אמת שכל שאפשר להשלים כגון מדה חסרה של פירות משלים ואם אי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח ומתנית' היינו טעמא מפני שכתב לו מדה בחבל ולפי זה המוכר שדה לחבירו ונמצאת שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו מכיון שבטל מקצתו בטל כולו ואם תאמר והא אמר שמואל בפרק בית כור (דף קו:) גבי אחין שחלקו ובא להם אח ממדינת הים דמקמצין. כלומר דנהי דבטלה מקצת חלוקתן לא בטלה כולה ואע"ג דס"ל דכלקוחות דמי וכדאיתא התם י"ל דנהי דכלקוחות דמו אינם כלקוחות גמורים דהא אקשינן עליה דשמואל לקמן מכור בשלשים אני מוכר לך ופרקינן התם עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למוכר וניחא ליה ללוקח כלומר דדווקא גבי מוכר ולוקח הוא דאמרינן דכל שבטל מקצתו בטל כולו אבל באחין שחלקו ניחא להו שתתקיים חלוקתם בכל מה שאפשר לקיים אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא כל דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו ביטול מקח קאמר אלא אונאה חוזרת ושתות ופחות משתות ויתר משתות כולן שוין בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שאי אפשר להשלים דאפילו בדבר שאי אפשר להשלים כבית או שדה קנה ומחזיר אונאה והיינו מתניתין דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי זה הלוקח שדה מחברו ומקצתה יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר:

איתמר רב אמר אין שליח נעשה עד דבי רבי שילא אמרי שליח נעשה עד. בין לקדושין בין לממון מי ששלח ממון לבעל חוב מצטרף שליח עם עד להיות שנים או אם שני שלוחים היו ביחד שניהם מעידין בדבר. ואמרי' עלה בגמ' מ"ט דמאן דאמר אין שליח נעשה עד אילימא משום דלא אמר ליהוי ליה עד אלא מעתה קידש את האשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוו קידושין. כלומר הא ודאי ליתא דלא בעינן אתם עדי אלא בהודאה משום דאי לא אמר להו אתם עדי מצי אמר ליה משטה הייתי בו כדאיתא בסנהדרין (דף כט.) אבל אלו שראו עיקר המעשה למה להם למימר אתם עדי. ומיהו כתב הרשב"א ז"ל דבעי' שיתנם לה בפני העדים ממש אבל אם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהן אע"פ שפשטה ידה וקבלה קידושין אינה מקודשת דאיכא למימר דמשום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין קבלתן ורצתה לשחק בו. ומסקינן דטעמיה דמאן דאמר אין שליח נעשה עד היינו משום דכיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה ולא קיימא לן כוותיה אלא שליח נעשה עד:

.ירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכו' נ"ל שכתבו הרי"ף ז"ל ללמד דאפילו בשליח אחד בלבד אמרי' דנעשה עד לחייב שבועה על ידו ואפי' בשליח מושכר דכתף מסתמא הכי הוא אבל תמיהני דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת אין לנו לחייב שבועה ע"י השליח ואפשר דנפקא מיניה אם פטרו משבועה מתחלה וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

אמר רב נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו. דשליח נעשה עד:

וכן בגירושין. אם שלח גט לאשתו ע"י שנים:

וכן בדיני ממונות כגון שאמר לשנים וכו'. ודייקי' עלה בגמ' מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הני נוגעין בעדותן הן דאי אמרי לא פרעיניה אמר להו פרעוני. כלומר והשתא כי אמרי פרעיניה נמצאו פוטרין עצמן שהרי פעמים שמוסרן להם בעדים והוה ליה כמלוה את חבירו בעדים שצריך לפרעו בעדים:

ואי קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים הני עדים למה לי. דקס"ד דכיון שהוא טוען ברי שנתן ביד שלוחיו וחזקה שליח עושה שליחותו והם גם כן אומרים נתננו הרי זה טוען ברי על פיהם ויכול לומר בברי שפרעו ומפרקינן ה"מ היכא דא"ל פרעינהו ניהלך הכי נמי הכא במאי עסקי' דא"ל ע"י שליח ואמטו להכי איצטריך עדים כלומר שאין אדם יכול לטעון ברי על פי אחרים. וה"ה דהוה מצי לאוקמה במלוה בשטר אלא דהא עדיפא ליה למימר דאפי' במלוה על פה צריך עדים כיון דלא אמר אנא פרעיתינהו ניהלך ועדים נמי מהמני דמגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה דהיינו משלח ואין עליהם אפי' שבועה שהרי אין כאן הודאה במקצת יכלי למימר פרעינהו למלוה ודבריהן קיימין בתורת עדות שאינן נוגעין בעדותן:

וה"מ מקמי דלתקון רבנן שבועת היסת אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת. שאפי' מי שאינו מודה מקצת הטילו עליו שבועה מעתה אפי' סבירא לן דהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אפ"ה נוגעין בעדותן הן דאי אמרי אהדרינהו ניהלך בעו לאישתבועי ולפיכך הם מעידים שקבלם מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה הלכך לא אמרינן בממון הן הן עדיו והוה ליה כדין חנוני על פנקסו וכו' כמו שהוא מפורש בפרק כל הנשבעים (דף מה.) והכא נמי משתבע מלוה ומשתבעי שלוחין מיהו לא בחד גוונא משתבעי דשבועת מלוה היא שבועת המשנה בנקיטת חפץ כשבועה דפועלין דהא מלוה נמי נשבע ונוטל כמותן אבל שבועת השלוחים אינה אלא היסת ואינה שבועת המשנה כשבועת חנוני דהתם משום דליכא שבועת המשנה אלא בנשבעין ונוטלין וכן דעת הרב אלפסי ז"ל ועיקר שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאף שבועת השלוחין היא בנקיטת חפץ כשבועת המשנה וליתא והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות שלוחין והשותפין שהמלוה נשבע שבועת היסת ולא ידעתי למה שהרי שבועת מלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבועת המשנה בנקיטת חפץ ושבועת מלוה דהכא ופועלין דהתם לאו מדינא היא דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך או לא דחייב אלא משום דשלוחין מכחשי מלוה וחנוני מכחיש פועלים תיקון רבנן דלישתבעו פועלים ומלוה וא"ת למה נשבעין השלוחין כלל והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו ואין לו עליהם אלא טענת ספק ואין נשבעין היסת אלא בטענת ברי י"ל דכיון שהלוה טוען ברי שמסר להם והמלוה ג"כ טוען ברי שלא נתנום לו מצרפין טענותיהן ומשביעין אותן וכיון דמשום הכי הוא היכא דמית מלוה פטירי עדים אפילו מהיסת משום דהויא לה תביעת הלוה טענת שמא ואין נשבעין עליה והיכא דמיתו שלוחי נמי שקיל מלוה בלא שבועה דהוה ליה איני יודע אם פרעתיך כיון דליכא דמכחיש ליה ודכוותה בפועלים אם מת חנוני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא אבל אם מתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה משום דחנוני מדינא אפי' בשבועה לא שקיל דהוה ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך אלא דהימנוה רבנן בשבועה לפי שהוא נתן לו רשות ליתן לפועליו הלכך אפילו ליכא דמכחיש ליה שבועה בעי דומיא דמוציא הוצאות על נכסי אשתו דליכא דמכחיש ליה ואפי' הכי אינו נוטל אלא בשבועה כדתנן בכתובות (דף פ.) המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ז מהלכות מלוה ולוה שאם מת פועל או בעל חוב נוטל החנוני שלא בשבועה מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד. וחלקו עליו לפי שכשמתו פועלים יורשיהן באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין דהיינו שלא פקדנו אבא דהא מסקינן בפרק כל הנשבעין ונוטלין (דף מח:) שכל הנשבעים שמתו כגון פוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דהא אמרי' התם בדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלה וכדאיתא התם וכיון שכן נמצא בעל הבית נפסד הלכך חנוני אינו נוטל אלא בשבועה. ומ"מ נראה דכיון דמסקינן דהשתא דתקון רבנן שבועת היסת לא אמרינן בממונא הן הן שלוחיו הן הן עדיו אף בקדושין לא אמרינן הכי אלא בקדושי שטר שאין בו שוה פרוטה אבל בכסף לא דנוגעין בעדותן הן ולא מהימני ובירושל' (פרק זה ה"א) נחלקו בזה אמרו שם א"ר בון בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו אמר רבי יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפי' קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ודברי רבי יוסי תמוהין [דנהי] דמן התורה מהימן מ"מ כיון דתקון רבנן שבועת היסת נמצא נוגע בעדותו ואפשר דלהצריכה גט קאמר ולפיכך יש להחמיר בדבר ולא מיבעיא כשהיא מכחישתן אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתן אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה ה"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' שניהם מודים אינה מקודשת ומ"מ מדברי ר"י המוזכרים בירושלמי חוששת וצריכה גט ובעל הלכות ז"ל הביא סתם הא דפסקינן הלכתא שליח נעשה עד ולא חלק בין קודם תקנה לאחר תקנה וכן הר"ם במז"ל כתב סתם בפ"ג מהלכות אישות השליח נעשה עד ולא חלק בין קדושי שטר לקדושי כסף וכבר השיג עליו ר' משה הכהן ז"ל. ואיכא למידק אשמעתין אמאי אמרי' דכיון דתקון רבנן שבועת היסת דהוו להו עדים נוגעין בעדותן ולא מהימני והא כיון דסוף סוף נשבעין הן אין כאן נגיעת עדות כלל י"ל דכיון שאי אפשר להאמינם אלא בשבועה אין תורת עדים עליהם שאין עדים צריכין שבועה בשום מקום וא"ת ואכתי יפטור הלוה את העדים משבועה ושוב לא יהו נוגעין בעדותן וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (דף מג.) וליסתלקו בי תרי מינייהו ולידיינוה י"ל דלא אמרינן הכי אלא כשאין להם הנאה בדבר אבל הכא כיון דאיהו פטר להו חיישינן דמשום הנאה זו שמקבלין ממנו הם מעידין לו ולפיכך נראה שאם פטרם בשבועה מתחלה מהימני: