Ran on Kiddushin 19 ר״ן על קידושין י״ט

לא עבד בה מאמר וכו' הכל יודעים. שאפילו חליצתה חליצה [גמורה] קדושין תופסין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה לו אלא מדברי סופרים:

כאן שנה. ביבמות בפרק החולץ (דף מא.) שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת [הרי זו חולצת ולא מתיבמת המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת] הרי זו פטורה דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ר"ש בן לקיש כאן שנה לנו רבי. כלומר ממשנה זו אנו למדים אחות גרושה הויא לה ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים וכ"ת אכתי תבעי מיאון שמא יאמרו שאין קדושין תופסין לאביו בה איכא למימר ליכא למיחש להכי דלא שכיח דמקדש לה אב דמבזז בזיז מינה. ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אמה ואחיה כתב בעל הלכות ז"ל דהדא מילתא אישתאילא קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדה אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה וי"א דאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במדינת הים [ור"ת ז"ל השיב דא"כ קטנה שמת אביה במדינת הים] תאסר לעולם שמא קדשה אביה שם אלא ודאי לשמא קדש לא חיישינן כי היכי דמסקינן בפרק כל הגט (דף כח:) דלשמא מת לא חיישינן ואע"ג דהתם אמרינן דשמא ימות תנאי היא [וקי"ל כר' יוסי דאמר חיישינן] והכא איכא למיחש שמא יקדשנה שהרי בידו לקדשה אפ"ה כיון שלעולם אינה אסורה לישב תחת בעלה אלא משום חששא דשמא קדש [ולא] משום שמא יקדש ליכא למיחש להכי ולא דמי למאי דאמרי' התם (בגיטין דף כח.) בהאומר הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו שאסורה לאכול מיד שמא ימות דהתם כיון שאם מת נמצאת זרה למפרע איכא למיחש להכי אבל הכא כיון דליכא איסורא למפרע כלל גם לשמא יקדש לא חיישינן דאי לא תימא הכי בת כהן שהלך אביה למדינת הים לא תאכל בתרומה שמא קדשה אביה לישראל ומש"ה אמרינן נמי בפ"ק דגיטין (דף יב:) דעבד כהן שברח מרשות רבו אוכל בתרומה ואין חוששין שמא מכרו רבו לישראל והאוסרין מחלקין ואומרין דגבי בת כהן ועבד ליכא למיח.. שמא מכרו רבו או קדשה לישראל שכיון שהוא יודע שאוכלין בתרומה בחזקת שהן ברשותו לא מקלקל להו אבל הכא איכא למיחש לפי שאין לו לחוש שקדשוה אמה ואחיה שלא מדעתו ואע"ג דאי מת ודאי לא חיישינן התם לאו בידו מכאן ולהבא ודמי לההיא דאמרינן בגיטין דשמא מת לא חיישינן אבל הכא בידו הוא וראוי להחמיר:

הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי. אילני צפצפה שהוא מין ערבה ועושין מהן מחצלאות והן נתונות ע"ג זיזין הבולטין ברשות הרבים לישב תחתיהן מפני החמה:

ברתך לברי. בתך לבני:

אפי' למאן דאמר. בבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב:

שמא נתרצה הבן. בקדושין שקדש לו האב שלא מדעתו:

לא אמרינן. דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ברא דאיק ונסיב ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא ברשותו ואפילו בדשדיך קאמר דלא חיישינן דמ"ד שמא נתרצה האב בדשדיך הוא דקאמר והיינו דאמרינן ודלמא שליח שוייה. דכיון דשדיך את לן למיחש לכל מאי דאפשר:

ודלמא ארצויי ארצי. הבן קמי האב וגלה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו:

מר. רבינא:

בפי' שמעתי דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו כך כתב רש"י ז"ל:

והוא אמר לקריבאי. מעשה שהיה שהאיש היה אומר לתת בתו הקטנה לקרובו ואשתו אומרת שתנשא לקרוביה:

כפתיה. הכריחתו והודה לה לתתה לקרוביה ועשו סעודה לחבת חתון וזמנו את קרוביהם:

באגרא. בעליה וקדשה בסתר ועדין לא קבל האב קדושין מקרוב של אשתו:

לא יעשו עולה. ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה:

רבא אמר. טעמא אחרינא ודאי לא נתרצה האב דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה:

דלא טרח. לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן שמא נתרצה:

אוכלת בתרומה. אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה ואמור רבנן (כתובות דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל וקדושיה לדעת האב הוו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה:

ומודה רב. דאע"פ דלגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקת שנתרצה בחופה התם הוא דאי נמי לא נתרצה האב אכלה מדאורייתא דארוסה (כתובות נז:) אוכלת מדאורייתא בתרומה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינה אלא כארוסה ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם נתרצה בחופה אם לאו אוקי ממונא בחזקת מריה וה"ה נמי דאינו מטמא לה דלא דמי לאשתו קטנה דהתם כיון דתיקנו רבנן דבעל ירית אין הקרובין מתעסקים בה וקריא ולא ענו לה והויא לה מת מצוה כדאיתא בפ' האשה רבה (דף פט:) אבל הכא דלא ירית אינו מטמא:

גרסי' בגמ' [דף מה:] נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת. כלומר שלא הודיעתו ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת ור' ירמיה [ב"א] אמר אינה אוכלת ואמר עולא נראין דברי תלמיד דהיינו ר' ירמיה אמר רבא מאי טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כלומר שבחייו קדשה והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה והוא ראה ושתק או הפקיר זכות שהיתה לו בה או שתיקתו הודאה דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דאמר רב הונא לעיל מיהא דאינה אוכלת וקיימא לן כוותיה התם הוא דאיכא למימר דבחדא שתיקה מרתח רתח אבל כולי האי לא שתיק ואיכא מ"ד דקיימא לן כרב הונא דהוא רביה דרבי ירמיה בר אבא ואע"ג דאמר עולא נראים דברי תלמיד הא רבא מפרש טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב הלכך נשואין גמורים הוו ויורשה ומיטמא לה דהא אכלה בתרומה דאסורה דאורייתא אבל מדברי הר"מ במז"ל בפ"ח מהלכות תרומות נראה דקי"ל כעולא דאמר נראים דברי תלמיד:

גרסי' תו בגמ' [דף מו.] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא ובין אביה יכולין לעכב. הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באת לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו רצוי האב דכיון דאכתי לא חיילי קידושין יכולה היא לחזור בה שלא תועיל קבלתה לשם קידושין וקי"ל כרב ונפקא לן מינה לדידן דאפי' נתרצה האב בפי' אחר כך מהניא מחאת הבת שמיחתה מתחלה ומיהו היכא שלא מיחו לא היא ולא אביה חיילי קידושין משעת קבלתה ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שנתרצה האב דהא אותביה רב הונא לרב אסי בגמ' דאמר אביה ולא היא מדתניא אם מאן ימאן אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן [מ"מ] דקס"ד דכשפתה [לשם קידושין] מיירי ובודאי שלא פתה אותה לשם קידושין בפני האב ואפ"ה ס"ד דאם לא מיאן האב אלא שנתרצה מהניא ההיא ביאה לשם קדושין אע"ג דביאה ליתא בעולם כשנתרצה. וכתבתי כל זה על דעת רש"י שכתב [דף מה:] עלה דההיא דאמר להו רבא בר שימי בפירוש מר לא סבר לה להא דרב ושמואל [וכ"ש] שאין חוששין לשמא [נתרצה או] עשה שליח אא"כ שמענו ע"כ ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפי זה יש לחוש בנתקדשה [שלא לדעת ונשאת] שלא לדעת שמא נתרצה כיון ששתק כ"כ ואם נתרצה מקודשת וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואח"כ נתרצה האב מהו דינה וכמו שכתבתי אבל הרב אלפסי ז"ל כתב למעלה דלא הוו קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה ודבריו סתומים שאפשר שהוא רוצה לומר שאע"פ שנתרצה בסוף [בפי' לא מהני] שאפי' ידוע לנו שנתרצה בתחלה אינה מקודשת והוא מפרש כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שאמר לה צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר ס"ל שאף על פי שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושיו קידושין. והוא ז"ל מפרש כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושין היה לנו לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ודבריו מטים כן שאפי' נתרצה בתחלה אינה מקודשת שהרי הוצרך לתרץ בההוא עובדא דאיהי אמרה לקריבאי דהכי קאמרינן לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לקדשה בחשאי ואילו היה דעתו שאילו נתרצה מתחלה הוו קדושי לא היה צריך לומר אלא דהא דאיצטריכו אביי ורבא לטעמייהו היינו משום דהכא איכא למיחש שמא נתרצה האב בשעת קדושין משום דהא מוכחא מילתא [דבפני] האב היה ושמח בזה ואע"ג דבעלמא אפי' בדשדיך לא חיישינן הכא ניחוש אבל כיון שהוצרך הרב ז"ל לומר דחיישינן דהאב שדר לקדשה בחשאי מכלל דס"ל דרצוי לחודיה לא מהני ונראה עוד שכן דעתו ז"ל ממה שלא הביא בהלכות הא דנתקדשה שלא לדעת [ונשאת שלא לדעת] ואביה כאן אם איתא דס"ל דקי"ל כרב הונא והקשו עליו שהרי הוא ז"ל הביא בהלכות פלוגתא דרב ורב אסי [בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דרב אמר אוכלת בתרומה עד שיבא וימחה ורב אסי] חשש שמא יבא וימחה הא אם בא אביה ונתרצה הכל מודים שנשואיה נשואין בין לתרומה בין ליורשה כדאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה אלמא רצוי דאב מהני ואפי' רצוי דלבסוף ודקדק בה הרב ז"ל אם הלכה כרב או כרב אסי ואם איתא דאפי' כשנתרצה לא מהני למה דקדק בזה הא פשיטא שאינה אוכלת ואינו יורשה דמאי שנא נשואין מקדושין והרי שניהם ברשות האב הם ויותר הוא מפסיד בקידושין מבנשואין ולאו קושיא היא דשאני התם דכיון שנתקדשה מדעתו מסתמא ניחא ליה שתנשא לו וכל שלא מוחה בפירוש אפשר דה"ל כאילו אמר לה מעיקרא הנשאי לו עוד הקשו עליו דאם איתא דאפי' רצוי דמעיקרא לא מהני לא שמעי' מהא דרבינא אלא שאין לחוש דילמא ארצויי ארצי קמיה לפי שאפי' נתרצה הבן לא הוו קדושין אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי קדושיך דהא הכא הוה חיישינן לשליחא שוייה אלא משום דלא חציף איניש לשויי אבוה שליח י"ל דדוקא בבן הוא דאיכא למיחש להכי משום דניחא ליה שתעשה מלאכתו ע"י אביו אבל אב ודאי אין דרכו לומר לבתו שתקבל קדושיה:

עוד הקשו עליו כיון דמאי דמסקינן דלא סבר לה להא דרב ושמואל היינו משום שאפי' נתרצה מתחלה לא מהני אם כן (אפילו) למסקנא היינו חוששין דלמא שליחא שוייה אי לאו דלא חציף אניש לשוויי אבוה שליח ואי הכי אמאי לא ניחוש דילמא ארצויי ארצי הבן קמיה וגלה דעתו שהוא חפץ בה ואמר כל העושה רצוני יקדשנה לי והאב נעשה לו שליח מאליו וכה"ג שליחות גמורה הוי כדאיתא בפרק המדיר (דף ע.) ולי נראה כיון דלא חציף איניש לשוויי אבוה שליח אנן סהדי כשאמר כל העושה רצוני יקדשנה לי לא נכנס אביו בכלל ומיהו במקדש אשה לחברו משמע דבשדיך חיישינן שמא שוייה שליח דבאחר ליכא טעמא דחוצפא אבל בתוספות אמרו דעד כאן לא חיישינן דשליחא שוייה אלא באב דמסתמא הוא מפקח בצרכי בנו ומשתדל בו להשיאו אשה אבל באחר לא חיישי' דשליחא שוייה ומיהו כל זה אין לו ענין לפי שטת רש"י ז"ל שכיון שהוא כתב עלה דההיא דלא סבר לה מר לדרב ושמואל דהיינו לומר דלא חיישי' לשמא נתרצה אא"כ שמענו ע"כ אלמא למסקנא אע"פ שאילו נתרצה מקודשת לא חיישי' שמא נתרצה וכיון דמסקינן הכי לא צריכינן תו לטעמא דלא חציף איניש אלא כולהו פרכי דמעיקרא אליבא דרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה פרכינן להו אבל אנן דלא חיישינן שמא נתרצה אע"פ שאילו נתרצה מהני נמי ה"ה דלא חיישי' לשליח שוייה בין בבנו בין באחר ועל הדרך הזה גם כן י"ל לדעת הרב אלפסי ז"ל אולי היה דעתו כשכתב דאפי' נתרצה לא מהני דהיינו דוקא כשנתרצה לבסוף משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא ומיהו מודה הוא ז"ל דאילו נתרצה מעיקרא מהני ואפ"ה לא חיישי' והכי נמי ליכא למיחש לשליחא שוייה בין בבנו בין באחר וכלשון הזה כתבו הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מתקדשת ואפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה וכו' דמשמע דס"ל ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוו קדושין. אבל תמהני במה שסיים ז"ל דבריו וכתב שם בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אחר כך מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע:

מתני' [דף מו.] התקדשי לי בתמרה זו וכו' ואם לאו אינה מקודשת. דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קדושי באפי נפשייהו:

היתה אוכלת ראשונה ראשונה. בגמ' מפרש לה. ואמרי' בגמ' מאן תנא (התם) התקדשי התקדשי. כלומר דדוקא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא אבל בזו בזו לאו פרטא הוא אמר רבא ר' שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ובפ' שבועת הפקדון היא (דף לו:) גבי היו חמשה תובעין אותו דאמר ר' שמעון דלעולם אינו חייב על כל אחד ואחד עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד וקיימא לן הכי כיון דסתם לן תנא הכא כוותיה ובפרק פותחין (נדרים דף סו.) נמי תנן לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר [מכללו הותר כולו דאלמא] כללא הוי והתם נמי אוקמה רבא כרבי שמעון דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד ואע"ג דהתם בפרק הפקדון איפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אפילו הכי כיון דשקלי וטרו אמוראי בהך סוגיא דהכא אליבא דרבי שמעון קי"ל כוותיה וכן פסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל:

גמ' עד שיהא באחרונה שוה פרוטה. וקאי אסיפא אבל בקמייתא לא דכיון דאכתי לא גמרי קדושי דהא בזו ובזו ובזו קאמר הויין להו קמייתא מלוה וא"ת אמאי והא אמרי' לקמן בריש פרק האומר (דף נח:) גבי הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות דהני זוזי לא למלוה דמי ולא לפקדון דמי משום דמעיקרא בתורת קידושין אתו לידה וברשותה קא מתאכלי והכא נמי בתורת קידושין אתו לידה ואמאי חשבינן לה מלוה י"ל לא דמי דהכא כיון דאכתי לא גמר לשון קדושין אכתי פקדון נינהו וכי אכלה להו נעשו מלוה אבל התם כיון שכבר גמר לשון קדושין תו לא הוו פקדון ובידה הוא להוציאם ומשום הכי אמרינן דכיון דבתורת קידושין אתו לידה מקודשת: