Ran on Kiddushin 3 ר״ן על קידושין ג׳

תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב. ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד שהיא מקודשת. ומיהו כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות דהיינו כשאמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך דאי לא הוה ליה נתן הוא ואמרה היא דאמרינן עלה דספיקא הוי [אבל אחרים אומרים דאפילו לא אמר כלום מהני דכיון דאמרה ליה] ואתקדש אני לך והוא נתן על פיה לא גרע ממדבר עמה על עסקי קדושיה דמהני אע"פ שלא פירש ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דשאני התם דנתן הוא תחלה ואין הדבר מוכיח שבתורת קידושין נתנו אלא בדיבורה ונמצא שבאמירתה נגמרו הקידושין ומשום הכי לא מהני אבל כאן הוא עושה מעשה קידושין לגמרי שהרי בנתינה זו [היא מתקדשת] בלא דבור אחר דה"ל דיבורא דידה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דמהני אפילו בסתם ודברי הרמב"ם ז"ל נראין לי עיקר דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דאמרינן דספיקא הוי משום תלקח אשה לאיש היינו כשאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא עדיפא שתיקה דידיה משתיקה דידה היכא דנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא [גבי נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה] דאמר רבא לקמן [דף יב:] דשתיקה דידה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא וכל שכן הכא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הן שלה במתנה כדמוכח בפ' שבועת העדות דאמרי' התם [דף לד:] אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי דליכא ספיקא דאמירה דידה ושתיקה דידיה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא אלא ודאי בנתן הוא ואמרה היא בשעת נתינה הוא דמספקא לן ואע"פ שע"מ כן נתן לה ולא דמי למדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דהתם בשאמר הוא אבל כל שלא אמר הוא כלום אע"פ שנתינתו מוכחת שהוא מסכים לדברי האשה [אינו מועיל] דשתיקה דידיה הרי הוא כשתיקה דידה [לאחר מתן מעות] בנתן הוא ואמר הוא והיא שותקת [ונהי בעלמא] דחשבינן שתיקה כהסכמה אפ"ה כל שלא אמר הוא כלום איכא לספוקי דדלמא לא קרינא ביה כי יקח איש אשה או שמא תאמר לא כי אלא שתיקתה מורה הסכמתה שמתוך שהיא נאסרת אם איתא דלא ניחא לה היה לה למחות אבל האיש [גבי נתן הוא ואמרה היא] כיון דאי בעי למינסב אחריתי נסיב לא איכפת ליה אם נראה [שהוא] מסכים ולפיכך אע"פ שאינו מסכים שותק [אבל הכא גבי תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אפי' דשתק הוי מסכים לדבריה כיון דלא נתן אלא לאחר שאמרה לו כן הלכך אפי' לא אמר מידי בשעת נתינה מקודשת] א"כ אין הספק מחמת תלקח אשה לאיש אלא מחמת שיש ספק שמא לא הסכים ואין זה דרך הסוגיא שלמעלה:

הא לך מנה והתקדשי לפלוני. והוא שלוחו אלא שהוא מקדשה משלו:

מקודשת. ואע"ג דמנה לאו של משלח הוא:

מדין עבד כנעני. דתנן במתני' [דף כב:] דקונה עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה את עצמו בכסף ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי והרמב"ם ז"ל כ' בפ' הנזכר כגון שקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ולפי זה א"צ להעמידה שיהא האומר זה שליח אותו פלוני:

תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני. כלומר מבין שני דינין הללו של ערב ושל עבד כנעני אנו למדים. ומפרשי לה הכי בגמ' ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה הך איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא מיקניא נפשה ופרכינן מי דמי ערב הך דקא קני ליה קא חסר ממונא האי גברא קני ליה להך איתתא ולא חסר מידי הא עבד כנעני דלא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דקא מקני קני כלומר בעל העבד שהוא מקנה את העבד לחירות קא קני האי כסף שמקבל בפדיונו אבל הכא הך איתתא קא מיקניא נפשה ולא קניא ולא מידי הא ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידו קא משעבד נפשיה ופירשה הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר בשקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך:

והני מילי באדם חשוב. שאינו רגיל לקבל מתנות דבההיא הנאה שתרצה זו לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה שיקבל ממנה מתנה וזה מקבלה בחנם גמרה ומקניא נפשה ואיכא למידק דהא בפ' הזהב (דף מז.) פליגי רב ולוי גבי חליפין במה קונין דלוי אמר בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מתנה ממנו גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא ולא בשל מקנה ולפום סוגיין ללוי קשיא ולרב קשיא ללוי קשיא דהכא אמרי' דדוקא באדם חשוב איכא הנאה כי מקבל מינה מתנה אבל בסתם אינשי לא ואילו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשיא דאילו איהו אמר דדוקא בכליו של קונה אבל בשל מקנה לא ואפילו הוא חשוב ואילו הכא מסקינן דבאדם חשוב קונין אפי' בשל מקנה משום טעם דבההיא הנאה כו' איכא למימר דלוי אמר לך דנהי דבכ"ע איכא למימר דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקני ואפי' היכא דלאו אדם חשוב הוא היינו משום דאע"ג דההיא הנאה לא שויא פרוטה אפ"ה לגבי שאר קנינין מהניא מדין חליפין דהא קיי"ל דקונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ אבל גבי אשה דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה דווקא באדם חשוב דהנאה דיליה שויא פרוטה ומקניא בה אשה מדין דמים אבל באדם שאינו חשוב דלא שויא הנאה דיליה פרוטה א"א שתקנה בה אשה לא מתורת דמים ולא מתורת חליפין ולרב נמי לא קשיא דאמר לך רב דכי אמרינן דאדם חשוב דכי מקבל מתנה מקריא הנאה ה"מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר נינהו מש"ה דוקא בכליו של קונה אבל בכליו של מקנה לא וקיי"ל כרב:

גרס' בגמ' [דף ז.] איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא. כלומר הנך שמעתתא דילפינן קדושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לענין ממונא מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ותהא השדה מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא השדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי קנה מדין שניהם כך כתב רש"י ז"ל ולפיכך לא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמכא להך מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה ואם כן היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן [כיון דפשיטא לן] דבאדם חשוב מקודשת משמע דהוא הדין נמי לענין ממונא וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שכתב הילך מנה ויקנה לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה וקונה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפי זה אף מטלטלי קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין [קניא] ולא מדין דמים שאם כן אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית באותה הנאה אלא כך דעתו ז"ל דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן בחליפין ובדמים ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנין בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיטה לזו הרב אלפסי ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות מכירה האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד [דף כג.] גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצריך עיון:

גרסי' תו בגמ' [דף ז.] אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת אמר ליה אביי לרבא מאי שנא חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה כלומר דכתיב כי יקח איש אשה ה"נ איש אמר רחמנא ולא חצי איש א"ל התם איתתא לבי תרי לא חזיא כלומר להנשא להם אי אפשר הילכך הא לא קדיש אלא פלגא כדי שחציה תנשא לאחר אינה מקודשת לזה אלא גברא חזי לתרתי מאי קאמר לה דאי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא:

וגרסי' תו עלה בגמ' [דף ז:] בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה. כלומר והוה ליה כמקדש לחצאין:

או דילמא מונה והולך הוא ורישא [דמלתיה] אמסקנא נמי קאי דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא:

את"ל מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כיון דאמר לה פרוטה [ופרוטה] פסקיה למילתיה. כלומר שלא היה תחלת דבריו אלא לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין:

או דלמא כל ביומיה מונה והולך הוא. כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום:

אם תמצא לומר מונה והולך הוא חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר מהו כיון דאמר לה למחר פסקה למילתיה או דלמא ה"ק לה קידושי ליתחילו האידנא ומגמר לא ליגמרו עד למחר:

שני חצייך בפרוטה מהו הא ודאי בחדא זימנא קאמר לה או דלמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו :

והך בעיא קמייתא לא בשאמר לה עכשיו חצייך בחצי פרוטה ושתק וחזר ואמר לה לאחר שעה חצייך האחר בחצי פרוטה דבכי האי גוונא ודאי פסקיה ליה למילתיה ולאו כלום הוא אלא בשאמר לה כן זה אחר זה מיד תוך כדי דבור וכן הא דאמרינן כל ביומיה מונה והולך הוא לא בשאמר לה חצי הדבור בבקר וחצי הדבור בערב אלא שנתן לה שתי פרוטות כאחד ואמר לה התקדשי לי עכשיו חצייך בפרוטה אחת וחצייך האחר התקדשי לי בערב בפרוטה האחרת וקא מיבעיא לן אי אמרינן דגמר בדעתיה לקדשה פלגא השתא ולא מהני או דלמא מונה והולך הוא והכי קאמר נתחלו מהאידנא ולא נגמרו עד לאורתא כך פירש"י ולי נראה כי אמרי' כל ביומיה היינו בסתם ולמעוטיו חצייך בפרוטה למחר אתינן וה"ה לאומר וחצייך בפרוטה לערב דחד טעמא הוא ונקט למחר לרבותא דאפי' בכה"ג איכא לספוקי דמקודשת אי נמי דהכי אורחא דמילתא טפי:

ולענין הלכה פסק הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' אישות בתרתי בעיי קמאי דהיינו חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דהויא מקודשת גמורה משום דאמרינן בהו את"ל מונה והולך הוא אבל בחצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר ושני חצייך בפרוטה דליכא בהו אם תמצא לומר וסלקן בתיקו פסק ז"ל דהויא ספק מקודשת והשיב עליו הראב"ד ז"ל דשני חצייך בפרוטה טפי עדיפא מכולהו מדקאמר בחד זימנא ואפי' הכי סלקא בתיקו וכ"ש אידך ולפיכך כתב ז"ל [דבכולהו הויא ספק מקודשת ולדבריו] כי בעי שני חצייך בפרוטה מהו הכי קאמרינן אם תמצא לומר בכל הני דלא הויא מקודשת התם הוא דאמר חצייך וחצייך דאיכא למימר פסקה אבל הכא דאמר שני חצייך בבת אחת מהו הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה או דילמא אין אשה [מתקדשת] לחצאין כלל ואפי' בכי האי גוונא סלקא בתיקו וכיון שזו ספק מקודשת כ"ש חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה וחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דליכא למימר דתיהוי מקודשת ודאי אלא ספיקא הוא ולדידי אין קושייתו קושיא משום דלבעיי קמאי איכא למימר אם ת"ל מונה והולך הוא [מה שאין כן בבעיא בתרייתא דלא שייך למימר בה מונה והולך הוא] דהא קאמר בפרוטה ואפ"ה אמר שני חצייך אלמא דעתיה לקדשה לחצאין ואין אישות לחצאין ומש"ה פשיטא ליה לתלמודא בתרתי קמייתא דמקודשת משום טעמא דמונה והולך הוא ומש"ה אמר אם תמצא לומר אבל בין בעיא דחצייך בפרוטה היום לבעיא בתרייתא דשני חצייך בפרוטה לא שייך ואם תמצא לומר כלל משום דבכל חדא איכא מעליותא וגריעותא דלא דמיא לחברתה דבחצייך בפרוטה היום [איכא למימר] דכיון דלאו ביומיה פסקיה למילתיה הפסק גמור ובהא גריעא משני חצייך בפרוטה שהוא מקדש אותה בבת אחת ועדיפא מיניה משום דטפי איכא למימר בה מונה והולך אע"ג דלאו ביומיה מאיבעיא בתרייתא דלא שייך בה מונה והולך כלל הלכך בהני תרי בעיי ליכא למימר אם תמצא לומר ואע"ג דבתרי בעיי קמאי איכא בהו הך מעליותא וגריעותא אפי' הכי טפי חשבינן מעלייתא דידהו דמונה והולך מגריעות הפסק שבהן דכל ביומיה לא חשבינן ליה הפסק ומשום הכי איפשיטו תרי בעיי קמאי ותרתי בתראי סלקן בתיקו דשקולות הן [והאשר"י כתב כדברי הראב"ד]:

וגרסי' תו בגמ' [דף ז:] בעי רבא שתי בנותיך לשני בניי בפרוטה מהו. כלומר שהם גדולים ועשאוהו שליח לקדש בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונא או דלמא בתרייהו דידהו אזלינן וליכא ממונא תיקו:

וגרסי' תו בעי רב פפא בתך ופרתך [בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה ופרתך] בחצי פרוטה. כלומר דאע"ג דאין מטלטלין נקנין בכסף איכא למיחש להכי משום דבתך ופרתך הכי משמע:

או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה. משום דמידע ידעי דבבציר משוה פרוטה לא מיקדשא ופרה לא מיקנייא בכסף ולפיכך לא היה דעתו שיקנה אותה אלא לאחר שימשכנה וסלקא בתיקו:

וגרסי' תו בעי רב אשי בתך וקרקעתך בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה וקרקעתך בחצי פרוטה או דילמא בתך בפרוטה וקרקעתך בחזקה תיקו. והך בעיא באת"ל מקמייתא קא מבעיא ליה דאפי' תימא גבי פרתך דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף אבל קרקע דנקנה בכסף דלמא קרקע בחצי פרוטה קאמר או דלמא דקרקעתך בחזקה לכשאחזיק בו קאמר ואפ"ה בקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דגמ' לא קאמר בהדיא את"ל וכן כתב הר"מ במז"ל בפרק הנזכר:

גרסי' בפרק השולח (דף מג.) איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין מהו את"ל בן ישראל שאמר לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת דחזיא לכוליה הא לא חזיא לכוליה כלומר אי בעית למפשטה מדקיימא לן התקדשי לחציי מקודשת כדאיתא לעיל לא דמי דהתם בר חורין הוא וחזיא לכוליה והכי קאמר לה אי בעינא נסיבנא אחריתי בהדך אבל האי לא חזיא לכוליה משום פלגא דעבדות דידיה ואת"ל המקדש חצי אשה אינה מקודשת [התם] דשייר בקנינו והאי עבד לא שייר בקנינו כלומר אי בעית למיפשטה מדקיימא לן דחצייך מקודשת לי ובעית למימר דכי היכי דמקדש חצי אשה שאינה מקודשת כיון דלא מצינן למימר דהכי קאמר לה דתינסוב אחרינא משום דאשה לבי תרי לא חזיא ואישתכח דלא קדיש אלא פלגא והכי נמי חצי איש לא הוו קידושין לא דמי דהתם שייר בקנינו דהוה ליה לקידושי לכולה אבל האי לא חזיא לפלגא דעבדות דידיה וסלקא בתיקו הלכך הויא לה ספק מקודשת:

וגרסי' תו התם דרש רבה בר בר חנה כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין א"ל רב חסדא התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בה אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קידושיה קידושין מאי טעמא התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו. ואע"ג דפליג רב ששת התם ואמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין משמע דקי"ל דמקודשת משום דרב חמא ור' זירא ס"ל דתפסי בה קידושין דמדפליגי בנשתחררה אי פקעי קדושי ראשון או גמרי קידושי ראשון כמו שאכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא מכלל דסבירא להו מיהת דתפסי בה קידושין ואע"ג דכי תפסי בה משמע דהיינו טעמא משום דלא שייר בקנינו משמע לי דאפילו הכי לא מפשטא בעיין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין משום דאיכא למימר דשאני הכא דגלי קרא דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש וקיימא לן דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דאלמא בת אירוסין היא ולפיכך כתב הר"ם במז"ל בפרק רביעי מהלכות אישות המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר כלומר שהיא מקודשת אבל אין חייבין עליה כאשת איש כדכתיב לא יומתו ועוד שאם קדשה אחר לאחר שנשתחררה הרי היא ספק מקודשת כמו שיתברר בסמוך בסייעתא דשמיא ומ"מ קודם שחרור פסק דתפסי בה קידושין ובמי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין פסק שהרי זו ספק מקודשת:

וגרסינן תו התם [דף מג:] איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר רב חמא פקעי קידושי ראשון כלומר דאפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיען ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא כקטן שנולד ר' זירא אמר רב נחמן גמרי קידושי ראשון כלומר ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות ואפי' מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה וכיון דלית לן אכרעותא בין רב חמא ור' זירא נקטינן דספיקא היא וכן פסק הר"מ במז"ל בפ' הנזכר אבל יש לתמוה על מה שכתב שם המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מתקדשת קדושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה [כקדושי קטנה שגדלה ואינה צריכה קדושין אחרים והא ודאי לא נהירא שאם בא לומר דכיון שנשתחררה גמרו קדושיה] מדבריהם אע"פ שלא בעל כל שלא בא אחר וקדשה כקדושי קטנה שגדלה (ואינו צריך קידושין אחרים) שאינה יכולה למאן מדבריהם אע"פ שלא נבעלה ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה או לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה. ואם בא לומר דמדאורייתא גמרי קדושיה אם כן כשבא אחר וקדשה למה כתב שהרי זו בספק קידושין וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכאן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה לפי שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות (דף עד.) וביבמות (דף קי.) אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קדושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי אחרים היכי נימא יודע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ולפיכך אין דברי הר"מ במז"ל במקום הזה מחוורין:

ההוא גברא דקדש בשיראי וכו' לא צריכי שומא. שישומו אותם שמאים קודם שקבלתם:

צריכי שומא. וכיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל:

בכל דהו. התקדשי לי בהן כמו שהן:

דלא צריכי שומא. דבציר מפרוטה לא שוו:

דאמר לה בחמשין. דאמר לה התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן:

ושוו חמשין. ומיהו לא שמאום בקיאין קודם לכן:

והלכתא שיראי לא צריכי שומא. ומקשו הכא אמאי פסקה כהאי לישנא הוה ליה למימר והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמ' [דף ט.] והלכתא כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא ומדברי הר"ם במז"ל בפרק ז' מהלכות אישות נראה דשיראי מתוך שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה [מיד] כל היכי דשוה כדקאמר אבל מידי אחרינא לא ולפי זה למעוטי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי אבל רבינו תם ז"ל אמר דמשום הכי נקט שיראי לפי ששומתן ידועה לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהן כל כך ביותר משויין אבל דברים שרגילים לטעות בשויין הרבה כמרגליות ואבן טובה שיש שאינה שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה בהא [אפי'] רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשויא חמשין אלא אמר לה בכל דהו דצריכי שומא ולפיכך פירשו שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואומר ר"ת ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן ודאמרי' לקמן בפ' האיש מקדש בגמ' (דף מח:) כגון שהוסיף לה נופך משלו צ"ל דנופך מתוך ששוה הרבה ידוע שוויו קצת דומיא דשיראי א"נ כגון ששמו אותו תחלה ודאמרי' לקמן בפירקין [יב.] ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה או לא דמשמע דאי את בה שוה פרוטה דהויא מקודשת אומר ר"י ז"ל דאבנא דכוחלא אינה כעין אבנים שנותנין בטבעות אלא אבן של בנין הוא כעין שיש כדאמרי' בריש השותפין [דף ד.] במאי בנייה באבני שישא כוחלא ומרמרא. ודברים שצריכין שומא כפי הסברות שכתבו נראה מלשון רש"י ז"ל שאם קדש בהן את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכין שומא דכיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שוין חמשין דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם אם שוים חמשין דינרין הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואנן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה עד כאן ונראה מדקדוק לשון זה דסבירא ליה ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא [מודה] דמקודשת ואע"ג דבשיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נפקא מינה מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא אבל אחרים אומרים דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומא לא אתי למעוטי מידי והא דנקט שיראי ולא אמר הלכתא כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחרינא בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף [מאי טעמא] שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ומשום הכי אילו אמר הלכתא כרבה אתי למטעי דבכל דהו דוקא הלכתא כוותיה כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי מלישנא בתרא דרב יוסף דפליג אפילו בכל דהו ומשום הכי אמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא דמשמע בשום ענין אפילו אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם: