Ran on Pesachim 12 ר״ן על פסחים י״ב

גמ' האפוי. לחם הנאפה כל מה ששורהו במים אינו מחמיץ:

אדמבשל ליה מחמע. בעוד שהמים (רותחין) [פושרין] קודם שירתיח הוא מחמיץ ובדשדי ליה לתוך רוחחין ליכא לאוקמ' דהא בהדיא תנא לה וחלוט שחלטו ברותחין:

אפוי שבשלו אפוי אפי' מבשלו אחר אפיה אינו מחמיץ:

דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. שנופלת טפה אחר טפה סמוך תיכף ואין שהות בנתים פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דמה ששרוי ע"י מים אינו מחמיץ משום טיף טיף אלא לומר דאי לאו טיף טיף אפילו מה שאין אנו רואין שיהא שרוי במים הכל אסור לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב מן הלחות ודינו כשרוי במים אבל כשהוא טרוד ועושה טיף טיף אינו מניחו למה שאינו לח לשאוב כלל ואינו מחוור:

ותיקא שרי. מאכל של קמח שמבשלים אותו ואוקימנא לה במילחא ומשחא ולא אסרי' לה משום מלחא שהוא מים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתה ואין בה כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישינן בה:

ומדאמרי' דהא דתניא אסור דמיא ומילחא יש ללמוד שמותר לתת מלח לתוך לחם של פסח דדוקא ותיקא הוא דאסור משום הא דאדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא:

לא למחי איניש דרכן היה בקדרה ישנה לבשל בה קמח במים כדי לשאוב הזוהמא והיה דרכן לעשות כן בקמח קליות ואמר דלא ליעביד הכי בפסחא דשמא אין החטין קלוין כל צרכן ויבאו לידי חמוץ שאילו היו החטין קלוין כל צרכן שוב אין לחוש לכלום:

ת"ר אין לותתין השעורים בפסח. דרכן היה לרחצן היטב מפני העפר והאבק שעליהן:

נתבקעו. מחמת הנפוח שמחמת המים אסורות דודאי ממהרות להחמיץ:

כל שאילו מניחן ע"פ הביב מתבקעות מאליהן. יש מפרשין ביב מלשון בוביא שקורין לינא וכך היה גירסת ר"ח ז"ל ע"פ הביב של קלאין ויש מפרשין ביב מקום ששופכין בו שופכין ויש שגורסין על פי חבית ואינן יכולות לעמוד מפני ריח היין:

כיון דאיסור תערובות חמץ מדרבנן הוא. דאף על גב דעיקר איסורא מדאוריית' הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסור במשהו תלינן לקולא וראיה לדבר מדאמרי' בפ' אלו עוברין (דף מז.) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר אלמא דאי אמרי' כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא ניחא דאע"ג דעיקר איסוריה מדאורייתא כיון דמדאורייתא מיהא בטיל תלינן לקולא ואמרינן שאני אומר:

ואי לאו דקים ליה דהכי הלכתא לא הוה עביד בה עובדא. ומיהו לא איתמר האי שיעורא דנתבקעו אלא בשעורים אבל בחטים כיון דאית בהו צירי' כלומר סדק שבחטים כמאן דנתבקעו דמי והכי מוכח בפרק בתרא דמסכת ע"ז כך כתב הרא"ה ז"ל ולא נהירא לי דהתם במסכת ע"ז (דף סה:) הכי קאמר דאע"ג דענבים שנפלו עליהן יין נסך כל שאין מבוקעות ידיחם והם מותרות בחיטי לא אמרי' הכי דכיון דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין כלומר שהיין נכנס לתוכן אבל לענין חמץ אינו ענין דאדרבה סוגיא דגמרא ריהטא דחיטי קילי טפי:

וחטה או שעורה שנמצאת בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף בהכי דאע"ג דלענין איסורא בלוע חשוב אוכלא כדאיתא בפ"ק דבכורות (דף ז:) דאמרינן דג טהור שבלע דג טמא אסור אפי' הכי כל מידי דצלי סגי בקליפה שאין לך אסור במשהו אלא בבשיל אבל בצלי סגי בקליפה והכא איכא עור זפק דחשיב קליפה:

מאן דציית לאבא אכיל נהמא בחובשיהו. לחם בעפושו כלומר לא תהא סלתו נקייה:

ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה. ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר ומיהו אפשר שאע"פ שלא עשה כן אלא שלקח חטים מן השוק ושמרה לשם מצה יצא י"ח ובגמרא אמרינן דשימור דלישה לא הוי שימור כלומר מקמי לישה הוא דבעי שימור אבל כל ששמר את החטים קודם לישה יצא ומ"מ משמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא ידי חובת מצה בכך אלא דגאון אחד ז"ל אמר שהלוקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויצא ידי חובתו בה אבל לכתחלה בעי שימור ומשמע דס"ל ז"ל הכי דכי אמרינן בגמרא דשימור דלישה לא הוי שימור היינו לכתחלה:

ומיהו ה"מ במצה דמצוה אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל אלא שיהא יודע בודאי שלא בא לידי חמוץ דתניא בגמ' הקמחים והבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ופרש"י ז"ל כגון שהוא מכיר בה שלא בא לידי חמוץ שאין בה שיאור וסידוק ומיהו לא נהירא שהרי יש לו לחוש שמא עירב בה שאור כדרך שהנחתומין עושין לפיכך נראין דברי ר"ח ז"ל שפי' שלשה הנכרי בפני ישראל במים שלנו וראה שלא עירב בה שאור ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה:

ההיא ארבא דטבעה בחישתא. שם הנהר:

בגד שאבד בו כלאים שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:

הרי זה לא ימכרנו לנכרי. דהואיל ואין כלאים שבו ניכר אתי לזבוני האי נכרי לישראל ולאו אדעתיה ואם תאמר וכיון שאבד אמאי לא בטיל כדאמרינן התם בתמורה (דף לד.) בשער בכור ושער נזיר י"ל דשאני כלאים דכיון שעיקר אסורו בתערובות לא בטלי ואע"ג דבשר בחלב שאסורו בתערובות בטיל שאני התם דלא תבשל אמרה תורה ואין בשול אלא בנותן טעם:

ולא יעשנו מרדעת לחמור. שמא יספור ממנה טלאי בבגדו או שלא יזהר מליגע בבגדו והאי דנקט באבד משום דאפי' בקשה עסקינן ובקשה דוקא באבד אבל אי מינכר שרי דהא תנן מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהם משום כלאים והיינו טעמא דשרי דמדאורייתא כלאים לא מתסרי אלא בהעלאה אבל בהצעה שרי וכדאמרי' בפ"ק דביצה (דף יד:) לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו וכי גזור רבנן ברכין אבל בקשין שרי כל שאין בשרו נוגע בהן כדתנן [במסכת כלאים (פ"ט מ"ב) הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן] ואיתמר עלה בירושלמי הדא דתימא בקשין לפי שאין דרכן שתכרוך נימא אחת על בשרו ומרדעת נמי כל שהיא קשה לאו אורחיה בהכי הילכך כי אמרי' הכא אפי' בקשה דוקא בבגד שאבד בו כלאים מפני שיש לחוש שמא יתפור ממנו טלאי על בגדו:

אבל עושה אותו תכריכין למת. וא"ת והא איכא משום לועג לרש דבפ' התכלת (דף מא.) אמרינן רב טובי בר קטינא אמר שמואל כלי קופסא חייב בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה וההיא שעתא כלומר בשעת מיתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו ומ"ש הכא בכלאים דלא חיישי' להכי וי"ל דבגד שאבד בו כלאים כיון שאין ניכרין בו ליכא משום לועג לרש ומיהו בפרק [בתרא] דכלאים משמע דאפי' בכלאים ידועים שרי דתנן התם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהן משום כלאים ואפי' הכי איכא למימר אין הדבר ניכר ומתפרסם כטלית בלא ציצית ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאין מתחממים בהן ואין מתכוונים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והמתים אינן מכוונים להנאתן ולא נהנין ומתחממין מהן ומ"מ מההיא דמנחות משמע שמטילין ציצית בטלית של מת ועכשיו לא נהגו כן וכבר כתבתי מקצת מה שיש לדקדק בזה בחידושי:

הדר אמר ניזבנינהו קבא קבא לישראל קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש א' ובכי האי גונא אפי' לישראל שרי וכ"ש לנכרי [והא] דלא מפלגינן בהא אם נתבקעו אם לא נתבקעו משום דחיטי נינהו ובחיטי לא בעי בקוע כך כתב הרא"ה ז"ל ולפמ"ש למעלה קצת חטים מבוקעות היו בהן וחיישינן דילמא זבין להו ישראל לאו אדעתיה א"נ משום שמא יטחנם הנכרי ויחזור וימכרם לישראל:

אין מוללין את הקדרות בפסח. דרך היה בקדרה חדשה לבשל בה קמח ומים וחומץ והיינו מלילה נותן את הקמח להתבשל ואחר כך נותן את החומץ ואין החומץ מניחו להחמיץ ויש אומרים אף נותן את החומץ תחלה שאף על פי שהחומץ מעורב כבר בתבשיל ותש כחו צומת את הקמח שלא יחמיץ:

אחד זה ואחד זה. בין בחומץ בתחלה בין לבסוף אסור ומיירי דאיכא מים דאי ליכא מים אלא חומץ לחודיה לכולי עלמא שרי דמי פירות אין מחמיצין וכמו שכתבתי למעלה:

מתני' אין נותנין את הקמח וכו'. וכגון שיש בהן מים:

ור"מ אומר ישרף מיד. דלאלתר הוא מחמיץ:

לא במשקין. אף על גב דכתיב במים ובגמרא מפרש טעמא:

סכין. בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו:

גמ' מחלוקת. דשרי ליה ת"ק לאכלו מיד לתוך החרדל לפי שהוא חזק ואין מניחו להחמיץ:

מתני' מי תשמישו של נחתום ישפכו. מים שהוא מצנן בה את ידיו בשעה שהוא עורך וקוטף את המצה:

גמ' ואינו שופכן במקום האשבורן. מקום שהמים מתכנסין בו ששוהין שם ומחמיצין ובגמ' אמרי' דהיכא דלא נפישו אף שופכן במקום אשבורן ומשום דלא קים לן בכמה מיקרי נפישי השמיטה הרב אלפסי ז"ל:

אלא במים שלנו. לשון לינה שנשאבו מאתמול ונצטננו כל הלילה:

דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה. לפי שחום השמש מחמם העיסה ומחמיץ אותה:

ולא במים הגרופים. פי' הרב אלפסי ז"ל מים שנשאבו בו ביום וקרי להו מים הגרופים לומר שטעם איסורן מפני שמתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן כדרך המים הנגרים במורד הנשברים בסלעים שהן מתחממין וגרופים מל' (שופטים ה׳:כ״א) נחל קישון גרפם:

ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. פרש"י ז"ל שתהא עוסקת בבצק כל שעה ולא נהירא שאם כן היה לו לומר לא תגביה ידה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה שלא תעסוק בדברים אחרים כלל שלא תמשך אחריהן ולא תדקדק בשיעור שהיית של עיסה אבל לא אסרו עליה לעסוק בענין התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור ולפיכך לא תגביה ידה מן התנור כלומר שאינה רשאי לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו של תנור:

וצריכה ב' כלים. אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן את ידיה אלא לומר שאם מקטפת במים שלא תקטף באותן מים שמצננת בהן את ידיה מפני שהן מתחממין ומחמיצים את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חמוץ בכך וכן נהגו:

ורב אשי אמר עברה ולשה אסור. פירש"י ז"ל ולא דמי לבצקות של נכרים דאמרי' לעיל דאדם ממלא כרסו מהן דהכא הוא דקנסוה רבנן לפי שעברה על דברי חכמים ולפי דבריו ז"ל משמע דאם לשה בשוגג לא מיתסר כדאמר' (ביצה יז.) דעבר ואפה מיו"ט לשבת דלא מיתסר אלא במזיד אלא שאפשר לומר דההיא בצקות של נכרי מיירי שלשה בפניו במים שלנו כמו שכתבנו למעלה בשם ר"ח ז"ל אבל עיסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרוה משום קנס אלא משום חשש חמוץ שמתוך שהפושרים ממהרים להחמיץ שמא נתחמץ ולא מינכר:

יומא דעיבא כולה שמשא. הכי איתא ביומא בפ' אמר להם הממונה (דף כה:) לבעל הלכות גדולות ז"ל לשה נכרי חרש שוטה קטן לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלו אסור למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ז"ל:

הדרן עלך כל שעה